החב"דניקים היו מאושרים מכך שנשמתו של הצעיר היהודי הוצפה באור גדול של קדושה, שגרם לו להתרחק מהגויה ובוודאי יביא לתוצאות מופלאות נוספות.
קוסטה-ריקה. ארץ טרופית יפיפייה, מיוערת ומשופעת בצבעים עזים. נתן ואבי, שני תלמידי ישיבה ממרכז חב"ד העולמי בניו-יורק עשו בה בשליחות הרבי מליובאוויטש מלך המשיח. במשך שבועות ארוכים הסתובבו באתרי תיירות מקומיים ואיתרו יהודים, הניחו עמם תפילין וגם שוחחו איתם שיחות מעמיקות של אמונה. אמונה בקדוש-ברוך-הוא ובמטרת כל הבריאה – הגאולה השלמה, שעל פי בשורתו הנבואית של הרבי עומדת להתרחש בכל רגע.
את היממה האחרונה לפני חזרתם לניו-יורק, התכוונו נתן ואבי לעשות בעיר החוף תרזה. טיסתם יועדה ליום שני בערב, וביום ראשון הם יצאו מעיר הבירה לעבר עיר החוף. השניים ידעו כי לפניהם דרך ארוכה וגם ידעו כי בתרזה מקדימים לישון, מכיוון שתאורת הרחוב במקום די נחשלת. היה עליהם להזדרז.
אלא שתכניות לחוד ומעשים לחוד. במשך הנסיעה, איבדו השניים את דרכם כמה פעמים בכבישים הפתלתלים והסלולים למחצה של קוסטה-ריקה. בשעות אחר-הצהריים המתקדמות, כאשר כבר דימו להגיע לעיר, נתקעו בפקק תנועה אינסופי. שוטרים ממפלג הסמים הקימו מחסומי פתע בכדי ללכוד סוחרים שנהגו להבריח את הגבול עם פנמה, שהיה לא רחוק משם.
"כנראה, שהיום כבר לא נגיע למחוז חפצנו", אמר נתן. בלית ברירה, החליטו להשתחרר מהפקק בפנייה הקרובה, לפני השקיעה המתקרבת. השלט הראשון כיוון אותם לעבר כפר מונטזומה. "נקווה שמחר נצליח לתפוס כמה שעות בתרזה", ייחל אבי.
במרכז הכפר עצרו את מכוניתם, כדי לשאול מישהו היכן יש אכסניה הולמת. לעזרתם נחלץ צעיר עטור ברסטות, עגילים וקעקועים. הוא לא נראה מקומי. הוא ניהל דוכן לממכר מוצרים מהמזרח, יחד עם צעירה מבנות המקום.
"בטח גם אתם חשבתם שאני ישראלי, נכון?", שאל הבחור בספרדית מתגלגלת. והוא צדק. החב"דניקים באמת חשבו שהוא ישראלי. "זה בסדר. אתם לא הראשונים שטועים בי", חייך.
"ואתה יהודי?", שאלו אבי.
"לא", השיב הבחור. "באמת לא. הנה, כאן יש לכם אכסניה טובה", הצביע לכיוון מבנה מסוים.
"מעניין", הגיב נתן, "דווקא יש לך אף יהודי".
"אתה יודע מה", הישיר אליו הבחור מבט, "דווקא לזה יש לי הסבר. סבתי – אמה של אמי הייתה יהודייה. אמנם אמי התנצרה וגידלה אותנו במנזר, אבל יש לי קשר דם ליהודים".
למשמע הדברים נדרכו החב"דניקים וכאילו בסימן מוסכם יצאה מפי שניהם קריאה אחידה: "אז אתה יהודי!".
הבחור הביט בהם בתימהון. "מה פתאום?", לא הבין.
"שמע היטב", הסביר לו אבי. "אמך יהודייה – וגם אתה. היהדות נקבעת לפי האם ואין שום אפשרות להתנתק ממנה באורח חיים כזה או אחר. אתה יהודי לכל דבר!".
בעוד מנסה הבחור לעכל את הדברים ששמע, הביט אבי לעבר השמש והחליט לנצל את הדקות האחרונות שלפני השקיעה. הוא מיהר לשלוף מהמכונית זוג תפילין וניגש עמם אל הבחור. "יש לך את הזכות לקיים כעת את אחת המצוות החשובות ביותר ביהדות. אין לי זמן להסביר לך יותר מדיי, משום שעוד מעט שוקעת השמש ואז לא תוכל לקיים את המצווה עד מחר. הגש לי את יד שמאל שלך ובוא הנח כנגד הלב והמוח פרשיות מהתנ"ך, העוסקות בקשר הנכון שצריך להיות ליהודי עם הקדוש-ברוך-הוא!".
הבחור הביט בחב"דניק בתדהמה מוחלטת, וכמו מהופנט הגיש לו את יד שמאל.
למראה הקוביות השחורות על זרועו וראשו, נעצרו ברחוב אנשים רבים. כנראה הוא היה דמות מוכרת מאוד במקום. בשלב מסוים, פרץ הבחור בבכי ונתקף בהתרגשות בלתי נשלטת.
לאחר שחלץ את התפילין ונרגע מעט, סיפר הצעיר כי הספיק בחייו לבקר בכל מיני כתות ולבצע טקסים מוזרים אחד יותר מהשני. אבל מעולם לא חש תחושה כה חזקה של שייכות כמו זו שמילאה אותו שעה שהניח תפילין. הצעיר, שעד לפני רגעים ספורים לא ידע בכלל על יהדותו, פיתח בפתאומיות צמא אדיר למידע על יהדות.
למחרת בבוקר, הגיעו נתן ואבי לדוכן ופגשו בו רק את הגויה, שהייתה בעצם חברתו של הצעיר היהודי. הוא עצמו לא היה שם והגויה תלתה את האשמה לכך בהם. "מאז שפגשתם אותו הוא מתבודד והפך מנוכר כלפיי. הוא לא מוכן לשתף אותי במחשבותיו!".
החב"דניקים מצדם שמחו מאוד למשמע הדברים. הם היו מאושרים מכך שנשמתו של הצעיר היהודי הוצפה באור גדול של קדושה, שגרם לו להתרחק מהגויה ובוודאי יביא לתוצאות מופלאות נוספות.
כאשר יצאו מהכפר גילו כי היו במרחק של עשר דקות נסיעה מהעיר תרזה. "מדהים", אמר נתן לחברו. "אם אתמול היינו יודעים שזה המרחק, לא היינו מתייאשים וממשיכים בדרכנו. הרבי, שבשליחותו אנו פועלים, בוודאי דאג לכך שנתעכב ונגיע דווקא לכפר הזה, כדי להצית את האור בנשמתו של אותו צעיר תועה".
