התפארת היא הששית בסדר עשר הספירות, והשלישית בספירות הרגש.
התפארת היא הששית בסדר עשר הספירות, והשלישית בספירות הרגש.
באילן הספירות, מופיעה ספירת התפארת על בקו האמצעי, בדיוק מתחת לספירת הדעת (או מתחת לספירת הכתר, כשהדעת אינה נמנית). התפארת היא הכח ליישב בין הנטיות הנוגדות של החסד והגבורה על ידי מציאת המשותף להן והבאתן למצב הרמוני. השילוב הזה מאפשר רחמים ממוקדים, הממזגים את הדחף להשפיע גם למי שאינו זכאי (נטית החסד) עם קריטריונים להשפעה זו ובחינה רגישה של תוצאותיה (כנטית הגבורה), ולכן בקבלה התפארת היא גם מדת הרחמים.
בניגוד לחסד וגבורה, שלא מצטיירים באופן מוחשי, אלא כמדות בלב, הרי תפארת היא קודם כל חויה ויזואלית[i]. בלשון הקדש, תפארת היא אחת משמונה המילים הנרדפות ליופי[ii]. יותר במדויק, התפארת משקפת יופי הנוצר ממיזוג נכון של גוונים שונים, ובנפש – שילוב נכון של תנועות רגשיות מנוגדות, המתבטא גם ביופי גשמי כמו בתואר הפנים. מדת התפארת היא מדתו של יעקב אבינו. על יעקב נאמר "שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון"[iii] – יפיו של יעקב היה מעין יפיו של אדם הראשון (יציר כפיו של הקב"ה, שנברא "בצלם אלהים"). תודות ליפיו שלו היתה ליעקב גם רגישות ליופי ולתפארת של רחל אמנו, שהיתה "יפת תאר ויפת מראה"[iv], "ויאהב יעקב את רחל"[v] (אהבה ממבט ראשון[vi]).
ביחד, הספירות חסד, גבורה ותפארת מהוות את עיקר המכלול הרגשי באילן הספירות. מבחינה מספרית, תפארת (1081; ה'משולש' של 46) יחד עם חסד (72) וגבורה (216) עולה 1369. מספר זה הוא הריבוע של 37, מה שמעיד על ההתכללות המושלמת של שלוש ספירות אלו. התכללות, אחד המושגים החשובים בקבלה וחסידות, פירושה שכל חלק מן השלם משקף את השלם כולו, על כל חלקיו (תכונה שבעולם החומרי נצפית בהולוגרמה). כך, כשהוא במצב הרמוני, מציג העולם של ספירות הרגש שלוה ואחדות-מטרה.
1369 הוא גם מספר האותיות של הפרשיה הקודמת לעשרת הדברות[vii]. פרשיה זו מתארת את הכנותיהם של בני ישראל לקבלת התורה בסיני. התורה עצמה מקבילה לספירת התפארת, ושני הלוחות שניתנו למשה רבינו, כשעליהם חרותות עשרת הדברות, מקבילים לספירות חסד וגבורה. על כל לוח נחקקו חמש דברות, המקבילות לחמש האצבעות שביד – יד ימין ויד שמאל האלקיות הן מדות החסד והגבורה של הקב"ה[viii].
1369 הוא גם הערך של סיום הפסוק השני של מעשה בראשית: "ורוח אלהים מרחפת על פני המים"[ix]. התורה נמשלת בדרך כלל למים, כי כמו מים היא יורדת ממקום גבוה (מקום מושבה אצל הקב"ה) למקום נמוך (המציאות הארצית שלנו). גם בפסוק זה, המים מסמלים את התורה. לפיכך, "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" רומז לפרשיה המקדימה את מתן-תורה, והכוללת 1369 אותיות, כנ"ל[x].
[i]. לכן, על פי הקבלה, חסד וגבורה שייכים עדיין למדות הלב המכוסות, שבסוד "עץ החיים", ורק בתוך התפארת (בין השליש העליון לשני השלישים התחתונים) מתחולל המעבר למדות המגולות, שבסוד "עץ הדעת". רק את עץ הדעת יכלה חוה לראות כמפואר – תאוה לעינים ונחמד למראה – בעוד שעץ החיים מכוסה ונסתר בתוך הנפש פנימה. ראה על כך בהרחבה בספר מודעות טבעית ע' סז והלאה.
[ii]. ושרש פאר הוא נוטריקון של תיאור היפי המושלם בתנ"ך – "יפת תאר ויפת מראה" (כנאמר ברחל אמנו, וכן בבנה יוסף – "יפה תאר ויפה מראה"). ככלל, יפי הוא תכונה נשית, והוא בהיות פרצוף רחל מתחיל באחורי החזה דז"א, בשני שלישי התפארת המגולים (כנ"ל בהערה הקודמת).
[iii]. בבא מציעא פד, א.
[iv]. בראשית כט, יז (וכנ"ל בהערה 73).
[v]. שם פסוק יח.
[vi]. ראה בספר The Mystery of Marriage, ע' 23 והלאה.
[vii]. שמות יט ו-כ, א.
[viii]. כלשון ספר יצירה בתחלתו: "עשר ספירות בלי מה, במספר עשר אצבעות, חמש כנגד חמש…" (וראה באורך בספר גוף נפש ונשמה פ"ב ובביאור ט).
[ix]. בראשית א, ב.
[x]. ופירוש נוסף: הספירות הנידונות – חסד גבורה תפארת (העולות 1369) – הן ה"רוח" שבנפש, החלק הרגשי שלה (בסוד נרנח"י, המבואר לעיל פ"ד). לפי זה "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" יתפרש כריחוף הרוח-הרגש על פני המים, המסמלים את החלק המעשי שבנפש (חלק המוטבע, כנ"ל, בו אפשר לטבוע כבמים). בהתאמה לפירוש הראשון, "אין מים אלא תורה" מתייחס בעיקר לחלק המעשי-המוטבע של התורה – לפסיקת ההלכה היורדת למקום נמוך ומתייחסת למציאות התחתונה.
