ספירת הדעת היא השלישית והאחרונה בכוחות המודעים של השכל[i].
בדרך כלל, ספירת הדעת נמנית בין הספירות רק כאשר ספירת הכתר אינה נמנית. זאת משום שהדעת משמשת כהשתקפות הממד הפנימי של ספירת הכתר, הנמצאת בעצמה מעבר לתחום המודע. מסיבה זו, הדעת ממוקמת על הקו המרכזי של אילן הספירות, ישירות מתחת לכתר.
הדעת קשורה עם כח הזכרון וכח הריכוז. הזכון הריכוז תלויים במדת רגישותו של האדם למשמעות החבויה ברעיונות הנולדים בתודעתו מתוך היחוד של החכמה והבינה (או בגלוי או בפוטנציאל). רגישות זו היא על-שכלית במהותה, והיא נובעת מהקשר שיש לספירת הדעת עם הכתר.
כבר הזכרנו שבספר הזהר[ii] מדמים את ספירת הדעת ל"מפתחא דכליל שית". בדומה למשל המנעול והמפתח שנזכר לעיל (בפרק ד), הדעת היא המפתח האינטלקטואלי לששת "חדרי הלב" (שם סמלי לספירות מחסד עד יסוד), והיא ממלאה אותן בכח חיים.
בספרות התורנית, נטיות הנפש קרויות "דעות". כך, את מדות האדם – כגון רחמנות, כעס, אומץ, שפלות, נדיבות וכו' – מכנה הרמב"ם דעות[iii]. כאשר כל אחד מחדרי הלב מתמלא בדעת, הוא הופך לדעה-נטיה מסוימת בנפש. והנה, הערך המספרי של דעה הוא 79, ו-6 (כנגד שש "חדרי הלב") פעמים דעה עולה בגימטריא דעת (474)[iv].
[i]. על משמעויות שונות של הדעת ראה גם לעיל, פרק ד הערה 9.
[ii]. ח"ב קעז, א.
[iii]. הלכות דעות פ"א ה"א (ועל שם זה נקראות כל הלכות דעות בשם זה, כמובן).
[iv]. כל מערכת שש הדעות הזו, העולה דעת, רמוזה במילים "האזינו [= דעה] השמים [= ה"פ דעה]" (דברים לב, א). שש מדות הלב מכונות שמים, בעוד שהארץ היא כינוי למדה השביעית, מדת המלכות.