יהדות הייתה הדבר האחרון שהעסיק את לי הצעיר, יהודי ממוצא לונדוני. החינוך הקומוניסטי-שמאלני שקיבל, מחק כל אפשרות לגילוי התעניינות בנושאי יהדות.
 
כשבגר לי התקבל ללימודי פיסיקה באוניברסיטת מנצ'סטר, ושם אירעה התפנית. סדרת עובדות הציתה את הניצוץ היהודי שבו והפכה אותו לבערה של ממש.
 
היה זה בשנת תשל"ג (1973). הסכסוך היהודי-ערבי תפס כותרות, ולי הצעיר שם לב כי כל הקומוניסטים שבין הסטודנטים הזדהו בטבעיות עם הערבים. למה? התקומם משהו בתוכו.
 
דבר נוסף שגרם לו להרהורים הייתה העובדה שבלימודי הפיסיקה מסבירים מה קורה, אך לא יודעים להסביר למה זה קורה.
 
לי החליט לחפש את משמעות החיים ביהדות. הוא נחשף לשמו היהודי – ישעיה אהרון, והחל לבקר בקביעות בבית חב"ד המקומי. הדברים ששמע שם פשוט קסמו לו. עד כדי כך, שבשלב מסוים החליט לנטוש את לימודי הפיסיקה ולשקוע בלימוד יהדות מעמיק.
 
בתשל"ט (1979) הייתה ההזדמנות הראשונה בה זכה ישעיה אהרון להתקבל לפגישת 'יחידות' אצל הרבי מליובאוויטש מלך המשיח בניו-יורק. הרבי ברכו והדריכו בנושאים שונים. כאשר כבר עמד לצאת, הוסיף הרבי לברכו כי כל נסיעותיו במהלך השנה תהיינה מוצלחות.
 
ישעיה אהרון יצא מחדרו של הרבי קצת מבולבל. הן לא ביקש ברכה על נסיעות, ובכלל הוא לא מהטיפוסים שמרבים לנסוע. למה בעצם כוונו דברי הרבי, אולי לנסיעות למטרת שידוך? אבל הוא כלל לא ביקש ברכה בנושא זה?
 
באותה תקופה למד ישעיה אהרון בישיבת 'אור תמימים' בכפר חב"ד. הדבר הראשון שעשה לאחר שחזר מניו-יורק לישראל, הייתה שיחת התייעצות עם ראש-הישיבה, הרב שניאור זלמן גפני. הרב גפני תחקר את ישעיה אהרון מה בדיוק כתב לרבי ומה בדיוק היו מילות הרבי אליו. הרב חשב, הרהר, התעמק, אך לא הגיע לשום מסקנה. "ימים יגידו", אמר הרב לתלמידו.
 
לאחר כחמישה שבועות קרה משהו. בשלוש לפנות בוקר העירו את כל תלמידי הישיבה וביקשו מהם להיחלץ לעזרה. "פיקוח נפש ממש", שכנע המעיר את כל המנומנמים. ברחובות כפר חב"ד ניכרה תנועה לא שגרתית לשעות אלו וגם היא תרמה להתעוררות הישנים. ילדה נעלמה מבניין הפנימייה של מוסדות 'בית רבקה' המקומיים ותושבי הכפר נרתמו כולם לחיפושים אחריה. כעת ביקשו לצרף לחיפושים גם את תלמידי הישיבה.
 
ישעיה אהרון נמנה על הקבוצה שנשלחה לסריקה באזור תחנת הרכבת. אותו לילה היה חורפי כהוגן. מטחי גשם קרעו את הדממה הקפואה והחשש לשלומה של הילדה גבר משעה לשעה.
 
הראשון שמצא את הנעדרת היה ישעיה אהרון. במרחק כמה מאות מטרים מתחנת הרכבת, בין כמה עצים, קלטו עיניו גוף מוטל על האדמה. הוא הסב את תשומת לבם של חבריו, וכולם קרבו לשם וראו את הילדה ללא הכרה.
 
החבורה קראה לכוחות ההצלה ואלה מיהרו לבוא ולקחת עמם את הנערה. ישעיה אהרון וחבריו חזרו לישיבה והשקט שב לשרור ברחובות הכפר. במוחו של ישעיה אהרון חלף הרהור כי אולי לשיטוט הלילי הזה התכוון הרבי בברכתו. העובדה שהנעדרת נמצאה לא הרחק מתחנת רכבת חברה גם היא לפרשנות המקורית.
 
אולם מסתבר יותר כי הברכה התייחסה למקרה אחר, שארע כעבור חצי שנה. ישעיה אהרון נסע עם חבר מכפר חב"ד לירושלים באמצעות הרכבת. השניים נהנו מהנוף היפהפה של הרי ירושלים שהשתקף מהחלונות, תוך כדי שמשוחחים בדברי תורה. אווירה קסומה שרתה עליהם והיא החזיקה מעמד כמעט עד סוף הדרך.
 
פתאום, דקות ספורות לפני שהגיעו לתחנת היעד, החריד את הרכבת פיצוץ עז. ישעיה אהרון וחברו נלפתו למקומם באימה והביטו זה על זה בעיניים קמות. לאחר ההלם הראשוני, נעמדו והביטו סביבם. לא נראה שום רושם של פגיעה. "אולי זה פגע בקרון הסמוך", הביעו השערה. מראה העשן מיתמר מבעד לחלונות נראה מבשר רעות.
 
אבל לא. נס גדול ארע עמם. מטען חבלה הונח על המסילה, והפיצוץ ארע בדיוק בשעה שהקרון שלהם עבר מעליו! הנס הגדול היה שרק המרעום התפוצץ ולא המטען הקטלני. אם חס וחלילה המטען עצמו היה מתפוצץ, ספק עם מישהו מנוסעי הרכבת היה נותר בחיים.
 
הקדוש-ברוך-הוא סיכל את מזימת המחבלים, ובכל כלי התקשורת דברו על זה. מה שלא ידעו בכלי התקשורת זו הברכה שישעיה אהרון קיבל מהרבי בתחילת אותה שנה לנסיעות מוצלחות.
 
"ברור לי כי הרבי הציל את חיי ואת חיי כל הנוסעים", חותם ישעיה אהרון את סיפורו.