התורה מצווה להפריש מתנובת האדמה תרומות ומעשרות ולחלקן לכוהנים, לויים ועניים. כיום, אין אפשרות לקיים מצוות אלה כהלכתן, מפני שמנועה מאיתנו הטהרה הנדרשת לאכילה של חלק מההפרשות ומפני סיבות נוספות.
 
בזמן הגאולה השלמה, תחזור לעם ישראל הטהרה הנדרשת, ולא תהיה שום מניעה שהיא לקיים את מצוות התרומות והמעשרות בהידור מושלם. יותר מכך – בחלק מההפרשות אף יחולו חידושים ייחודיים. לדוגמה:
 
מעשר שני – מעשר זה, אותו מפרישים בארבע מכל שבע שנים, יש להעלות לירושלים ולאוכלו שם. לחילופין, למי שקשה לסחוב את מעשרו עד לירושלים, מאפשרת התורה לפדות את המעשר בכסף ואת הכסף להעלות לירושלים ולהשתמש בו לצרכי אכילה בלבד. בגמרא מתואר, כי לעתיד לבוא תיערך סעודה רבתי לצדיקים ובה יוגש בין השאר בשר הלווייתן (חית ענק בראשיתית, ששמורה אצל הקדוש-ברוך-הוא לאותה סעודה), ולאחר הסעודה, יסחרו בשאריות הבשר בשוקי ירושלים. בחידושי מהרש"א נכתב על כך, כי זה יהיה אחד המוצרים המועדפים לקנייה בכספי מעשר שני.
 
תרומה – זו הראשונה בסדרת ההפרשות מתנובת האדמה שסיימה להבשיל. על תרומה זו נאמר בגמרא, כי רק בזמן הגאולה נוכל לקיים בפשטות את מה שנאמר עליה: "ונתתם ממנו את תרומת השם לאהרון הכוהן" (במדבר יח, כח). כידוע, כאשר התחילו בני-ישראל להפריש תרומות (בהיותם בארץ ישראל) כבר לא היה אהרון בין החיים, ולכן רק לעתיד לבוא, לאחר שיקום אהרון לתחייה – נזכה לקיים את הפסוק כהלכתו ולתת לו עצמו את התרומות.
 
לגבי כלל התרומות והמעשרות, ישנו דיון הלכתי כיצד לנהוג עמן בכל השטחים החדשים שיתווספו לארץ ישראל לעתיד לבוא. הסיבה הפשוטה שאנו מצווים להפריש מכל יבול ולהעניק לכוהנים וללויים היא, משום שבחלוקת הארץ המקראית הם לא זכו לקבל אדמה משלהם. באשר לשטחים שעתידים להסתפח לארץ, הדעות חלוקות אם יקבלו אדמות: לדעת הרמב"ם, בשטחים אלו יקבלו הכוהנים והלויים אדמות. לדעת הראב"ד – גם שם לא יקבלו.
 
מסתבר אפוא לומר, כי לדעת הרמב"ם – לא יצטרכו להפריש תרומות ומעשרות מיבולי אותן אדמות, ולדעת הראב"ד – יצטרכו. אולם יש הסוברים כי גם לדעת הרמב"ם יצטרכו בני ישראל להפריש תרומות ומעשרות גם משם.