יום הי"ב בחודש תמוז הנו חג גדול לרבבות יהודים ברחבי העולם. יום זה נכנס להיסטוריה היהודית כיום פורקן והצלה, יום של הקרבה ומסירות נפש. יום זה נקרא בפי חסידי חב״ד - ״חג הגאולה״, כי ביום זה, בשנת תרפ״ז, שוחרר הרבי מליובביץ זצ״ל, רבי יוסף יצחק שניאורסון, מהכלא הסובייטי.
אסיר ברוסיה הסובייטית בימים ההם, פירושו היה, להישלח למחנה עבודה בסיביר או משהו גרוע מזה. ואם האסיר נחשב - בצדק או שלא בצדק - לאויבו של המשטר הקומוניסטי והוא היה גם יהודי, אזי חייו לא היו שווים יותר מאסימון שחוק. בלי כל חקירה, בלי כל הליכים משפטיים חוקיים ובלי כל חובה וצורך להוכיח את האשמה המיוחסת לאסיר, נעלמו אנשים בידי המשטרה החשאית הכל-יכולה, נעלמו ולא חזרו עוד.
אדם שהצליח לצאת חי מצפורניה של משטרה זו, ראה בזה נס מן השמים. נס כזה אירע לרבי יוסף יצחק שניאורםון זצ"ל מליובביץ.
מה ״חטא״ ומה ״פשע״ הרבי מליובביץ? על מה ולמה הושב בבית הסוהר?
מסתבר כי החטא היה, לפי מושגי השלטון הקומוניסטי האתיאסטי הכופר, כבד מנשוא. כי הרבי מליובביץ, בהיותו מנהיג ישראל ברוסיה וגדול הדור, מסר את נפשו על קיום היהדות וחיזוקה בתנאים החדשים. המשטר הקומוניסטי שהתבסס ברוסיה בעקבות מהפכה עקובה מדם, הכריז מלחמת חרמה נגד כל הדתות. בתיאבון מיוחד ״התמסר״ השלטון למלאכת חיסול המוסדות היהודיים כגון: ישיבות, חדרים, בתי כנסת ובתי מדרש, מקוואות וכו'. מוסדות אלה נסגרו על מנעול ובריח ואילו הרבנים, המורים, המלמדים, השוחטים והמוהלים, שניסו להמשיך במלאכת הקודש, נשלחו לסיביר הרחוקה.
בעזרת השם, נשם כל העולם לרווחה. מסירות נפשו של הרבי עוררה פליאה. ממנו שאבו אומץ ועידוד אלה שהיו צריכים לעבור אולם כשם שמרדכי הצדיק בזמנו לא נע ולא זע מפני המן הרשע ולא כרע ולא השתחווה לו, כך עמד הרבי מליובביץ איתן כצוק סלע.
הוא המשיך בעבודתו, עבודת הקודש, כאילו לא קרה מאומה. הוא לא ידע פחד מהו. מאבותיו הקדושים, אדמור״י ליובביץ לדורותיהם ובראשם האדמו"ר הזקן בעל התניא ומיסד שיטת חב״ד, ירש תכונה נפלאה של מסירות נפש ונכונות הקרבה לכל ענין יהודי.
כל יהודי היה יקר בעיניו וביחוד ילדי ישראל, צאן הקדשים. והיות ובלי לימוד התורה וקיום מצוותיה המעשיות לא יתכנו חיים יהודיים, התמסר הרבי מליובביץ בכל לבבו, נפשו ומאדו לתפקיד של ״שומר" - שומר המופקד על שמירת החיים היהודיים המלאים, שמירת הגחלת שהמשטר הקומוניסטי רצה לכבותה.
היו שהזהירו את הרבי מליובביץ להיות זהיר ולא לגרות את הדוב - לצמצם את הפעולות עד יעבור זעם. אולם הוא לא היטה אוזניו לאזהרות ולא שעה לאיומים. הצהיר גלויות כי ״לא מרצוננו הטוב הלכנו לגלות וגם לא בידינו לגאול את עצמנו ממנה. אולם נשמותינו לא נשלחו לגלות, רק גופינו בלבד. על כן, על נשמותינו אין שום ״בעלי-בתים״ בלתי השם לבדו״.
לא היו ימים מרובים עד שהרבי מליובביץ נעצר על ידי השלטונות ונחבש בבית הכלא. הוא עמד פנים אל פנים עם המות ולא ירא ממנו. הוא עמד בכל החקירות בגאון של יהודי המוכן למסור את נפשו על קידוש השם.
אם נבוא לספר כאן את כל קורות רבי יוסף יצחק בבית הכלא הסובייטי, את הסבל הנפשי הרב שנפל בחלקו ואת גבורת הנפש העילאית בה הדף את כל ההתקפות השחצניות של חוקריו - יקצר המצע מהשתרע. העולם היהודי, שעם מעצרו הוכה בתדהמה, פתח בפעולות נמרצות כדי להביא לשחרורו.
לאחר שחרורו מהכלא הוא עזב את רוסיה, התישב לזמן־מה בריגה, משם עבר לוורשה ובפרוס מלחמת העולם השניה הגיע לארצות הברית. שם, בראותו את השפל הרוחני בקרב יהודי מדינה זו, החל מיד בפעולות תנופה.
רבות פעל הרבי מליובביץ זצ״ל בימי חייו, לטובת היהדות. על כן נחשב יום שחרורו מהכלא, י״ב תמוז, לחג גדול ליהודים.
