יום י"ב בתמוז הוא חג הגאולה של הרבי יוסף יצחק, הרבי הקודם לבית חב"ד ממאסרו ברוסיה הסוביטית בדרך נס.
 
זה קרה בשבת. הרבי היה אז בחדר בבית הסוהר הידוע לשמצה של הרוסים. על פי החוק צריכים לצלם כל אסיר ומשום מה לא צילמו את הרבי כשנאסר. עכשיו, בדיוק ביום השבת, מצאו את הזמן לבוא לצלם אותו.
באותה שעה שנכנסו אנשי הכלא לחדרו, היה הרבי עסוק בתפילה, עטוף מעל ראשו בטלית. הוא היה כה שקוע בתפילה, שאפילו לא חש בהם כשנכנסו.

והם?

הם הלכו.
 
בואו נזכור רגע מי זה "הם" ומה הסיטואציה!

הם מתפעלים מטלית?? הרי הטלית ממש מיצגת את "פשעו"! הם אסרו אותו, גזרו עליו עונש מוות שהומר ("חנינה"??)  לגזר דין של "גלות אי שם" רק בגלל היותו מנהיג יהודי, 'רבי עטוף בטלית'!
 
אחרי כשעה וחצי הם שבו. הרבי עדיין עסק בתפילה (בתנאים הכי 'נינוחים' של חדר בכלא, כשמעליו מרחפת סכנת חיים...). הפעם ראשו לא היה מכוסה בטלית והוא הבחין בהם. הוא סימן להם בידו, שאינו יכול להפסיק עכשיו.
 
מי זה 'הוא'? - האסיר היהודי הכי מבוקש והכי שנוא...

ומי זה ל'הם'? - לחיות הטורפות הרוסיות! אחד מסוהרי אותו כלא תאר לפני הרבי, זמן לא ארוך לפני, איך צפה בגסיסתו של אחד האסירים ממכות:  "כל כך נהנתי, שאפילו את התה לא הייתי צריך להמתיק"... אמר לרבי.

הרבי עצמו חטף מנחת זרועם. הוא ידע גם ידע מי זה 'הם' ולפני מי הוא עומד, מאות מחסידיו נאסרו ונעלמו ללא שוב על עבודתם בהחזקת היהדות.
 
אחרי עוד שעה ומחצה אנשי הכלא חזרו. הרבי היה הפעם כבר אחרי התפילה, יכול היה לדבר ואמר להם, ששבת היום, אסור לו להצטלם.

האנשים הלכו ודחו את הצילום לזמן אחר.
 
יש מילים???......
 
ויהי לפלא.
 
הרבי עמד אז בביטול עצמי- ובתוקף עצמי כזה , שזה פעל, שאפילו אנשים בדרגה כל כך  נמוכה הרגישו, שאין להם מה לעשות כאן...
 
ואנחנו?

אנחנו צריכים לדעת שכשאנחנו הולכים לעשות משהו טוב, כשאנו עושים איזה צעד יהודי קטן או גדול קדימה
ויש לנו "העלם" ו"הסתר", יש לנו קשיים, מהחברה, מהמשפחה, מהמציאות שסביבינו , מהמציאות שבתוכינו.
 
שלא נתפעל!

שנמשיך קדימה.

ואם לא נשים לב לקושי- הוא יעלם.
 
הרבי לימד אותנו ללכת קדימה. לפעול בתוכינו ביטול, כאילו הקושי (המתח,הדאגה..) ממש לא קיים...

(באדיבות חב"ד הודו)