שלושה סימנים עשויים לסייע בידי מי שמחפש את מקום קבורתו של משה. הוא נקבר בגיא, בארץ מואב מול בית פעור. לכאורה, לא אמור להיות קושי גדול במציאת מקום הקבורה. תלכו לואדי, באזור הר נבו מול יריחו, בתחום ממלכת ירדן של היום, מול המקום שהיה ידוע כמשכן לעבודה זרה, ויש לציין גם מוזרה ביותר, על-פיה המתפללים לפעור היו עושים לפניו את צורכיהם, ושם תמצאו את קברו של משה.

אם להודות על האמת ולסמוך על משרד הדתות ועמותות זריזות, התדרוך המובא בתורה יכול להיחשב בקלות כאמין הרבה יותר לטובת קביעה כללית של מקום קבורתו של משה, מאשר ציונם של קברי צדיקים בצדי הדרכים בצפון.

אלא שבאותו הפסוק שבו הפרשה האחרונה בתורה מתארת את מקום קבורתו הכמעט מדויק של משה נטען כי 'לא ידע איש את קבורתו עד היום הזה'[1]. ביום מותו, ביום שבו מתעלה משה לדרגה הגבוהה ביותר בקרבתו לבורא, קברו נעלם ולא נמצא עד היום הזה. מקובל לטעון כי קברו של משה צפון מעין אדם למען לא ייהפך למקום פולחן קדושים, או כדי שלא ייטמא על ידי עבודת האלילים[2]. ובכל זאת הסברים אלה ודומים אחרים אינם מספיקים כדי להתגבר על הסתירה. שכן ממילא יכל הקב"ה, לו רצה, לשנות את המיקום המתואר או שיכלה התורה לוותר על תיאור מקום הקבורה.

היכן האוצר 

רבי אייזיק מקרקוב, שכנראה השרה בסיפורו על האלכימאי של פאולו קואלו, חלם כמה וכמה פעמים כי סמוך לחצר המלך בפראג חבוי מטמון. אם יחפור ויוציא את המטמון, ייהפך עשיר גדול, ולא יצטרך לדאוג עוד לפרנסתו כל ימי חייו. פעם, פעמיים ושלוש התעלם מהחלום, אולם כשזה חזר על עצמו גם בפעם הרביעית, החליט לצרור תרמילו ולצאת לפראג. למרבה צערו, בדיוק במקום שבו חלם כי חבוי המטמון, מתחת לגשר, שהה חיל משמר, ששמר במקום יום וליל.

שלושה ימים התהלך סחור סחור סביב חיל המשמר, אך לא הצליח לטכס עצה, כיצד יחלץ את האוצר מבלי למשוך את תשומת לב השומרים. ביום השלישי החליטו החיילים לבדוק מדוע אותו יהודי עני, לבוש סחבות, חג סביבם זה שלושה ימים. משנקרא רב אייזיק למפקד המשמר, החליט כי אין לו מה להפסיד וסיפר לזה את חלומו. לכל הפחות אולי יתחלקו בשלל.

למשמע הדברים פתח המפקד בשחוק גדול: "האם כדאי לנסוע מרחק רב כל כך בשביל חלום? הרי החלומות שווא ידברו. גם אני בחלומי אמרו לי שאסע לעיר קרקוב ושם נמצא אחד, רבי אייזיק שמו, שאם אחפור בביתו בין התנור והכיריים, אמצא אוצר גדול. ונראה לך שבאמת אתאמץ לנסוע עד קרקוב בשביל שטות שכזו?"

שמע רבי אייזיק את דברי המפקד, אץ לביתו, חיפש בין התנור לכיריים, ומצא את האוצר.

לכל הבאים להסתופף בצילו, היה מספר רבי שמחה בונים גרסה אחת של הסיפור, שנועדה למנוע מאנשים לבוא אליו. כמו רצה להגיד להם, את האוצר אתם יכולים למצוא לבדכם, אינכם זקוקים להגיע אלי על מנת לחשוף מה שמצוי בתוככם. האוצר נמצא ממש בביתכם, בין התנור לכיריים.

רבי נחמן מברסלב היה מספר גרסה קצת שונה, על פיה כדי להשיג את האוצר הפנימי, צריך את המסע ואת הצדיק כמתווך ומורה דרך[3].

ההיגיון של עבודת פעור 

המדרש מתאר כי מלכות רומי ניסתה לאתר את קברו של משה, למעלה מאלפיים שנה לאחר פטירתו. משלחת רומית יצאה למושל בית פעור, שהפך ליישוב, ודרשה ממנו לסייע בחיפושים. המשלחת עמדה כנראה מעל המקום שנחשד כמקום קבורתו של משה, ומשניסו לאתר את הקבר, משום מה נדמה היה להם שהקבר מצוי למטה, מתחתיהם. כשירדו מטה נדמה היה להם שהקבר מצוי למעלה. וכך ויתרו מבלי שמצאו את מקום קבורתו.

בזווית מסוימת המדרש מלמד אותנו כיצד ניתן להתייחס למותו של משה. מי שמחפש רק את קברו של משה רבנו, בחיר הנביאים, עשוי לסבור כי זה נקבר במקום התחתון ביותר, בגיא, בארץ מואב, מול בית פעור.

בית פעור מבטא את האדרת העונג וההתחברות לכל מה שנתפס כטבעי. עובדי פעור רואים בעולם הטבעי כדבר שלם, שאין בו קליפות או חלקים בלתי מטוהרים, ולכן אין גם מה להתבייש במבנה הטבעי של העולם ובני האדם. עבודת האלילים שלהם יכלה לכלול עשיית צרכים, משום שאלה נותנים ביטוי לחלק מהעולם הטבעי והשלם שאין להתעלם ממנו. בהשקפה שכזו המבנה הגשמי של העולם הוא העיקר, וההצלחה בו תלויה ביכולת האדם[4]. 

הבחירה בידינו

משה רבנו, מורשתו, האמונה שהוא החדיר בעמו, כושר מנהיגותו, סיפור ההצלה הכביר אליו הוביל את עם ישראל, קבורים, עבור מי שאוחז בהשקפה מעין זו, לפיה העולם הטבעי אינו זקוק לזיכוך ובחינה, מתחת לגשר, המוביל לארמון המלך בפראג, וחיל משמר קפדן מונע את הגישה אליו.

אולם החיפוש אחר משה כשלעצמו, גם מול בית פעור, עשוי להוביל לגילוי, זיכוך וצמיחה. לכן מי שיגיע לקברו של משה לא ימצא אותו שם, אלא רק רמז למקום הימצאו, באדם פנימה. מקום קבורתו של משה לא נודע, משום שבעבור מי שמאמין וחי את מורשתו של משה, הקבר איננו קיים, הוא חסר משמעות. משה חי בתוכנו דרך תורתו. הוא נמצא אצלנו בבית, בין התנור לכיריים. היכן שהאדם מקיים את צורכי החיים הבסיסיים ביותר. במקומות האלה משה יוצר הפרדה בין הטבעי למקודש ומבקש מאיתנו לקדש ולזכך את העולם הטבעי.

ההתקשרות עם תורתו של משה, עם המסר שהוא הותיר, היא זיקה לנקודת עצמית פנימית שאינה יכולה להיטמא בדרך כלשהי, והיא אינה נדרשת להשתטחות פעילה על ציונו של משה. הדרך להכרה זו היא על ידי לימוד תורתו[5]. על פי השוואה זו, הגרסה של רבי שמחה בונים מפשיסחא יכולה להסביר לנו מדוע מקום קבורתו של משה לא ידוע עד היום הזה.

הגרסה של רבי נחמן מלמדת אותנו שכדי להכיר בכך, אנחנו זקוקים למתווך, שיפנה אותנו ללימוד הפנימי של עצמנו.

אם אנחנו מקבלים את העולם הטבעי כפי שהוא, ככזה שאינו זקוק לתיווך של משקפיים מוסריות, אז אנחנו גם יכולים לדעת היכן משה קבור. מול בית פעור. הקבורה במקום הזה יכולה להזכיר לנו כי העולם הגשמי זקוק לזיכוך אך היא יכולה גם להותיר אותנו עם חוסר יכולת להבחין בין נעלה לנמוך, מקודש לבהמי, מזוכך וגס, בין אגואיזם לבין אמונה באחדות הבורא בעולם. אולם אם אנחנו מתחברים לרעיונות שהפיץ משה, עבורנו עד היום משה אינו קבור, משה לא מת. אנחנו חיים אותו ומלמדים אותו בכל זמן ובכל מקום.

ההחלטה לגבי מקום קבורתו של משה נתונה בידינו. אנחנו רשאים לבחור אם משה קבור בתוך עולם של קליפות, בהמיות, גסות ושטחיות, מול בית פעור, או שמשה, כמנהיג ורועה האמונה, לעולם לא נפטר במובן העמוק ביותר. בחינת משה מתפשטת בכל דור ודור, ובכל אחד ואחד, ומקום קבורתו לא נודע עד עצם היום הזה.

(באדיבות אתר התבוננות)

---

[1] דברים לד, ו. 

[2] פסיקתא רבתי, כא, דף קב ע"א; ספרי דברים, דף קמז ע"א; פסחים נד ע"א

[3] ראו ניתוח מעין זה אצל יהודית בר-יש"ע גרשוביץ, מסע בסיפורי חסידים, עמ' 15 ואילך.

[4] לקוטי שיחות הוספות פינחס עמ' 1327.

[5] וראו: תורת מנחם א, שיחת יום ב' דחג השבועות ה'שי"ת, עמ' 93.