בקהילות חב"ד ברחבי העולם יציינו ביום י"ב בתמוז, את גאולת האדמו"ר הקודם מליובאוויטש, כבוד קדושת רבי יוסף-יצחק שניאורסון. היה זה בשנות הבראשית של שלטון הסובייטים בברית-המועצות. הקומוניזם, כידוע, ניסה לדכא בעריצות את פריחת היהדות ולעקור לחלוטין את האמונה בבורא העולם ומנהיגו, והרבי הקודם מליובאוויטש עמד בראש המאבק לסיכול המזימה. במסירות-נפש הקים וניהל מחתרת מסועפת של מוסדות תורה ויהדות, ושלח לכל מרחבי ברית-המועצות מוהלים ושוחטים, שיסייעו ליהודים לקיים את המצוות.
חמתם של הקומוניסטים בערה בקרבם. תוכניתם הייתה לשים יד על הרבי, ובכך למוטט את כל המחתרת היהודית שבראשה עמד. הם אסרו את הרבי, עינוהו בחקירות מתישות ובמכות מייסרות ואף גזרו להוציאו להורג.
אבל היושב במרומים לא נתן להם להפיק את זממם. חתנו של רבי יוסף-יצחק וממלא מקומו ברבות הימים – הרבי מליובאוויטש מלך המשיח – הפעיל מערכה כבדה של לחצים בינלאומיים, ובחסדי-שמים הם הועילו וחייבו את הקומוניסטים לסגת מתוכניתם. י"ב בתמוז היה היום בו התבשר הרבי על שחרורו מידי הרשע ולמחרת ביום י"ג בתמוז, שוחרר בפועל.
*
שאלה מתבקשת היא, למה בעצם כה גדולה שמחתנו על שחרורו של רבי יוסף-יצחק? ראשית, לכאורה זהו יום הצלה אישי של הרבי בלבד, ושנית, מדובר במשהו שארע, כאמור, לפני עידן ועידנים. מה לנו, אנשים שחיים שמונים שנה מאוחר יותר, ולשמחת ההצלה של הרבי?
ובכן, הבה נתבונן: הלוא ברור שמאסרו של הרבי לא נבע מהיותו איש פרטי, אלא מתוקף מעמדו כמנהיג יהודי ראשון במעלה. מטרתם של הסובייטים באסירתם את הרבי לא הייתה להפר את שלוות החיים הפרטיים של הרבי. הם ראו ברבי, ובצדק, כמי שכל חוטי האמונה היהודית כרוכים בו ושבלעדיו יתפרד כל מארג החוטים ויאבד את משמעותו – ולכן הניחו עליו את ידיהם המרושעות.
בהסתכלות מעמיקה יותר, היו הסובייטים שליחי כוחות רשע עליונים. כוחות אלה מנהלים מלחמת חרמה נגד כוחות הקדושה בעולם, שהתעצמותם תלויה בשמירת התורה והמצוות של עם ישראל. מאסרו של הרבי על-ידי הקומוניסטים, שנועד להחליש את קיום התורה והמצוות, נועד ממילא להשפיע מאוד לרעה על מידת הקדושה שבעולם, וזה בעצם היה רצונם של כוחות הרשע.
אם כן, גאולתו ושחרורו של הרבי אינם הצלה פרטית גרידא. הם מבטאים מהפך מכריע ביחסי הכוחות הרוחניים בעולם. הם הוכיחו התגברות והתעצמות של כוחות הקדושה – וזו אפוא שמחה כללית לכל עם ישראל.
*
כך אכן כותב רבי יוסף-יצחק במכתב ששיגר לכל חסידיו לקראת החגיגות למלאת שנה לשחרור: "לא אותי בלבד גאל הקדוש-ברוך-הוא... כי אם גם את כל... אשר בשם ישראל יכונה". זו אינה שמחתי הפרטית, מסביר הרבי. זו שמחה לכל העם היהודי, לנוכח הניצחון הגדול של כוחות הקדושה בעולם.
לכן גם כיום, שמונים שנה אחרי, אנחנו מציינים את השמחה הגדולה של היום. כי גאולתו של הרבי, שכאמור החלישה את כוחות הרשע הרוחניים, הקלה מאוד את מלאכת ההעצמה של כוחות הקדושה המוטלת עלינו. מזה שמונים שנה מתמודדת הקדושה, התלויה בתורה ובמצוות שלנו, עם כוחות רשע מוחלשים, בזכות חג הגאולה י"ב בתמוז. החג הזה קרב אותנו בצעדי ענק אל הניצחון הסופי והמוחלט של כוחות הקדושה בעולם – אל הגאולה השלמה, שתבוא בכל רגע – וזו בוודאי סיבה גדולה לשמוח.
