זה התחיל השבוע, כשבתור לקופה, צעירה חביבה ביקשה לעקוף את עגלתי בגין מיעוט המוצרים שהיו בידה. בפנים מחייכות היא שאלה, "דוד, תוכל לתת לי לעבור לפניך".

בו במקום התכרכמו פני, "דוד? אני נראה לך כמו דוד?", עד אתמול תמיד הייתי הכי צעיר בחבורה, ופתאום אני דוד.

זה המשיך כשקיבלתי פנייה להשתתף בקבוצת הפייסבוק של מסיבת המחזור שיזמו בוגרי התיכון בו למדתי. "עשרים שנה חלפו עברו והגיע הזמן להיפגש", כך בנוסח הלא רשמי של יוזמת הארוע. עשרים שנים חלפו? עיינתי קצת בפרצופים שניבטו מדף הקבוצה. וואו, נדמה כאילו רק אתמול סיימנו תיכון.

שתי האנקדוטות האלה חברו להן יחד עם עוד מספר אחרות, והחלו לעורר אצלי, כנראה, את מה שמזוהה בספרות כמשבר גיל הארבעים. נכון אני עוד לא בן ארבעים. האמת שביום שלישי אחגוג רק שלושים ושמונה, אבל תמיד אהבתי להקדים את המאוחר.

לכאורה 'משבר גיל הארבעים' הוא מצב תודעתי הניזון כל כולו מהתעצמות מזוקקת של תחושת הישות, ה'אגו' בלשונו של פרויד. הוא מעיד על העמדת האדם במרכז, ולא על התמקדות בדברים, נושאים, רעיונות, אידיאולוגיות, אנשים וחפצים שמחוצה לאדם. זהו סוג של דיכאון קל או מלנכוליה שאופפים את ה'צעיר' המתבגר, כשהוא מבין שפרוזדור החיים מוגבל.

סטטיסטית, חצי דרך הוא עבר. עד עתה האמין בפוטנציאל הבלתי מוגבל של החיים. עתה מחלחלת ההכרה שמה שלא הספיק עד כה, כנראה גם לא יספיק.

השוואות

להוסיף שמן על המדורה, יש לנו איזו נטייה טבעית להנגדות והקבלות. אנחנו מעריכים את עצמנו ביחס לסביבה, לכן אנחנו עסוקים בהשוואות. החיברות הוא כה עוצמתי, כך שאנחנו רוצים לעמוד בסטנדרטים. הסטנדרטים הם בדרך כלל אלה שקבוצות ההתיחסות שלנו מציבות.

במשבר גיל השלושים ניסיתי לברר באיזה שלב בחיים היו כל מיני סופרים ומנהיגים היסטוריים, כשהם גם היו בני שלושים. מי התפרסם ומי נותר עדיין באלמוניותו. מי היה עשיר ומי חסר פרוטה בכיסו. מי בריא ומי חולה.  הפעם, כבר בתור לקופה, שיתפתי פעולה באופן לא רצוני ובניגוד למסרי תורת החסידות, עם בחינה מהירה, מהזיכרון, של כמה מגדולי ישראל. מה הם עשו בגיל שלושים ושמונה. מי יודע, קבע היצר, אולי אתאכזב מהממצאים ואולי אתעודד ואפשיל שרוולים.

האר"י הקדוש ורבי נחמן מברסלב נפטרו פחות או יותר בגיל הזה. ידיעותיו ומנהיגותו של הבעל שם טוב נתגלו כשהיה בערך בן 36. בגיל הזה לערך הפסיד הרב סולובייצ'יק במועמדות לתפקיד רבה הראשי של תל-אביב, ומאז, במשך כמעט שישים שנה, לא ביקר עוד בארץ ישראל.

נר בתוך החושך 

באתר הפייסבוק של מסיבת המחזור כתבה המארגנת, כי זה לא משנה בן כמה אתה. השאלה איך אתה מרגיש. אלא שאמרת כנף זו מתעתעת. הרגשות מושפעים ישירות מהפרספקטיבה שהאדם מסגל לעצמו. מההתבוננות שהוא מבקש לייצר על העולם ובעולם. ככל שהוא פחות חש מלא בעצמו, ככל שיש לו פחות תחושת אני, הוא אמור להרגיש צעיר יותר, כפי שכבר כתבתי כאן על מעיין הנעורים שיותיר אותנו צעירים לנצח. ובכל זאת, הידיעה לא ריככה את המאבק בשעת המבחן.

הדוגמה ההיסטורית המרתקת ביותר בעיני לגיל לשלושים ושמונה ושהתאימה גם לחג החנוכה היא זאת של הרבי מליובאוויטש. קצת לפני שלושים ושמונה, הרבי מליובאוויטש גר פאריז, ערב פלישת הנאצים. ילדים לא היו לו. אביו ואמו היו כלואים מאחורי המשטר הסטלניסטי המאיים. הקשר עם חמו, הרבי השישי הנערץ, ניתק. בחג החנוכה לא ברור היה לו עדיין אם הצליחו לחלץ את הרבי מהתופת של וורשה, שנפלה בידי הנאצים. בתוך זמן קצר ייאלץ הרבי לברוח גם מפאריז, ולאחר מסע ארוך ומייגע של השתדלויות לצאת את אירופה באחת האוניות האחרונות, ולהינצל מגזר דין מוות כמעט ודאי. מחוץ לחוג החסידים, הרבי כמעט ולא היה מוכר.

ימי החושך והחרדה של אירופה בכלל וצרפת בפרט בתחילת שנות הארבעים השפיעו על המצב הכלכלי, ועל האפשרות לקיים חיי תורה. בתוך החרדה הזו, שתתדרדר במהרה לתופת מזוויעה, לא שומעים מהרבי תלונות על רוע המצב. תחת זאת הוא כותב לעצמו רשימות תורניות, בהן הוא פורש תובנות נשגבות (הנהגה שכזו, שאיננה מהווה התנתקות מהמציאות והתחברות לממד אינטלקטואלי-רוחני הגנוז בספרים, כי אם ניסיון לחיבור בין הנסתר לתופת הגלויה אנו מוצאים גם באופן שבו הרבי יוסף יצחק שניאורסון למד תחת הפגזות הנאצים בזמן כיבוש וורשה, ובמידה מסוימת גם מהתורות שהעביר קלונומוס קלמיש, האדמו"ר מפיאסצנה, מהגטו באותה עיר).

שלושה מיני נרות 

בחנוכה הש"ת, דצמבר 1939, ציין ברשימותיו הרבי מאמר על משמעות הנרות.

ברשימה זו הוא מצביע על כך כי שלושה מיני נרות יש בעולם. נר שהקב"ה מאיר בו את העולם. נר של הנשמה המאירה בגוף, ונר מצווה, הנר שהאדם אחראי להדליק. הנר האחרון הוא זה המחבר את המציאות החיצונית עם העולם הפנימי. את הנשמה שנפרדה ממקורה עם בוראה.

בניסוח פשטני וכוללני, הרבי מדגיש ברשימותיו האישיות כי הירידה של הנשמה אל עולם של חיצונית, קושי וייסורים, כמו גם טרדות פנימיות, ככעס, עצבות, יהירות וניכור, נועדה כדי להשיג עליה גדולה יותר. הירידה  נועדה כדי לזכך ולברר משהו במציאות. על מנת לאפשר לתחושת ה'אני' להתקיים, ורק על ידי שתחושה זו מתקיימת היא יכולה באמת להשיג את מהות ורוממות הבורא בעולם.

ישנם גם שלושה סוגי נרות מצווה. המנורה שהיו מדליקים בבית המקדש, נרות שבת ונר של חנוכה. נר חנוכה מבטא את העשייה, את קיום המצווה. בעצם העשייה מודגשת הפרספקטיבה שהאדם בוחר לעצמו, הנכונות לברר את העולם ולראות בו את נקודות האור.

בהזדמנות אחרת כותב הרבי, בתשובה לשאלה שנשאל, כי לרוב העיסוק התיאורטי במחשבות נשגבות אודות הבאת שלום ושמחה לעולם כולו, הרואות בפרקטיקה של התמודדות עם אנשים פרטיים עבודה חסרת חשיבות, לא הושיעו ולו אדם אחד בעולם. לעומת זאת עבודה סיזיפית חינוכית ומעשית, עשויה להעניק תועלת רבה ומשמעותית לאנשים הפרטיים עמם באים במגע[1]. סוד האושר הוא בהתמודדות עם הפרטים הקטנים, ולא בתיאוריות הנשגבות מסביר הרבי.
תכלית הירידה

רשימת חנוכה שכתב הרבי, העמוסה מראי מקומות ומקורות בארון הספרים היהודי, מסתיימת בתיאור תהליך הדרגתי של סילוק החושך והעצמת האור. מדהים כי במצב שבו רוב בני האדם היו מתכנסים לתוך מרה שחורה ומאבדים תקווה, מסביר הרבי מליובאוויטש כי נרות בית המקדש נועדו להאיר במקום שממילא יש בו מן הקדושה. נרות השבת נועדו להאיר בביתו של האדם, במקום שיש בו גם ענייני חולין. נרות השבת מסמלים חיבור הפכים, גשמיות עם רוחניות. נרות חנוכה מטרתם לקחת את המסר של חיבור בין העולם הפנימי והנסתר לעולם הגלוי, ולהחצינו, לפרסמו כלפי חוץ. לאפשר לעצמך להאמין, ולאחר מכן לעולם לדעת, שישנו שורש פנימי לאירועים, וכשמגלים את השורש, מתחברים לנקודה גבוהה יותר בקיום. המעשה, החיוך, האור, החמימות, מעידים על החיבור האמיתי בין הפנימי לחיצוני יותר מכל התלבטות מלאכותית ששורשה בעצת היצר.

חזרה למשבר

'משבר גיל הארבעים', ההתעוררות האגוצנטרית האישית אינה סתמית. היא בעלת ערך רב. היא נועדה ליקר את ערך הקשר בין החיצוני לפנימי.

ארבעים הוא מספר המבטא מחזור הכשרה לקראת דבר מה בעל משמעות עמוקה וקדושה[2]. ארבעים הוא גיל הבינה[3], והוא גם פרק הזמן הדרוש לעכל ולהבין דבר מה לעומקו, מצדו הפנימי ולא החיצוני. חכמים מלמדים כי תלמיד יכול להבין לעומק את דעת רבו רק לאחר ארבעים שנה[4]. זהו פרק הזמן שבו הוא מסוגל לעמוד על דעת מלמדו גם אם לא פגשו בזמן זה[5]. החתונה הראשונה המוזכרת בתורה נערכה כאשר היה 'יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה'[6]. לפני חתונתו של יצחק, בהיותו בן ארבעים שנה, הוא קיבל מאביו, אברהם, שטר המעביר לו את כל נכסיו[7]. כלומר יצחק קיבל מאביו, שהוא גם רבו, את הנכסים הרוחניים והפיזיים רק כאשר היה מוכן לחתונה[8]. הקבלה כאן היא במובן של עיכול.

החתונה בגיל ארבעים היא שהפכה את יצחק לכשיר להשיג רעיונות עמוקים יותר, וגם לשלוט בנכסים רבים יותר, הן בממד הנפשי והן בזה הגשמי.

מבחינה אישית, ולקראת יום הולדת שלושים ושמונה, טוב שמשבר גיל הארבעים התחיל מוקדם. הוא מותיר זמן רב להתכונן.

(באדיבות אתר התבוננות)

---

[1] ראו מורה לדור נבוך, עמ' 22.

[2] שיחת יום ה' פרשת עקב, כ"ף מנחם אב, ה'תשי"ד.

[3] 'בן ארבעים לבינה', אבות ספ"ה.

[4] 'לא קאי איניש אדעתי' דרבי' עד ארבעין שנין', עבודה זרה ה, רע"ב.

[5] מובא אצל הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם א, שיחת מוצאי פסח שני ה'שי"ת, עמ' 51.

[6] תולדות כה, כ.

[7] על-פי מדרש בראשית רבה פנ"ט, יא, והובא גם ברש"י, חיי שרה כד, י.

[8] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם ז, חלק ראשון שיחת יום ד' פ' תולדות, בדר"ח כסלו ה'תשי"ג, עמ' 187.