אם תודו על האמת, אתם מקנאים במישהו או במשהו שאין לכם. אתם בטח רוצים קידום בעבודה כמו של החבר הכי טוב שלכם, משפחה למופת כמו אצל החבר מהתיכון, אור זרקורים, הערכה וכבוד כשל זוכה פרס נובל.

הקנאה הזאת כנראה תפגום בכם בעבודת יום הכיפורים ובמהלך השנה כולה. הקנאה הזאת תכווץ אתכם ותמנע מכם להיות מאושרים. כיצד אני יודע זאת כה בבטחה?

כחלק ממבנה הנפש, בעל התניא מתאר את הקנאה, כמו הכעס, כרגש המתעורר כמעט מאליו, ללא החלטה מוקדמת ומודעת של האדם. אין כמעט אדם מן השורה שאינו מקנא. כולנו מקנאים, ובכוחה של הקנאה להסב לנו נזקים עצומים. אולם מרגע שהקנאה מתעוררת, ההתמודדות עמה תלויה רק בנו.

הקנאה כשורש החטאים

כל אחד מגדיר חטא בדרכו שלו. המושג חטא הוא פעמים רבות סובייקטיבי לגמרי. לעתים חטא מכוון להחטאה, פספוס ואיבוד הזדמנות, פעמים אחרות החטא מתייחס למערכת חוקים ברורה הנתפסת כציווי אלוקי. יש שחטא קשור לקודים וערכים חברתיים ויש שהוא משמש אמצעי להבנת הבורא ופעולתו בעולם.

כמעט בכל השימושים, הקנאה היא השורש לכל החטאים[1], ולכן גם המחסום הראשון בפני האדם התר אחר תשובה או שמחה. התורה מלאה סיפורי קנאה קלאסיים. הנחש הקדמוני מקנא באדם וחוה. קין מקנא בהבל. אחיו של יוסף מקנאים בו על היחס בו הוא זוכה מאביהם. קרח מקנא באליצפן והדבר דוחף אותו לפתוח במחלוקת המפורסמת. שאול מקנא בדוד. הפלשתים מקנאים ביצחק. ירבעם מקנא במלכי דוד.

משה, בחיר הנביאים, בן התמותה הקרוב ביותר לבורא, כנראה גם הוא מקנא. משה רבנו לא רצה למות. הוא רצה להיכנס לארץ ישראל. להשלים את המשימה. הוא היה מוכן אפילו לוותר על תפקידו, ולהעניק ליהושע את שרביט ההנהגה, ולבד שיוותר בחיים. הקב"ה נעתר לבקשותיו. מעתה עליו להיהפך לתלמידו של יהושע.

יהושע נדהם כשמשה הופיע על מפתן ביתו כתלמידו, צועד לשמאלו, ושניהם יחד נכנסים לאוהל מועד. באוהל, יורד עמוד הענן וחוצץ ביניהם. הקב"ה, לכאורה, נגלה ליהושע ולא למשה. משה ממהר אל יהושע ושואל אותו מה אמר לו הדיבור האלוקי. יהושע עונה במה שיכול היה להיתפס כחוצפה: "כשהיה הדיבור נגלה עליך יודע הייתי מה מדבר עמך"?. כמו רצה לומר, כשהקב"ה דיבר איתך אני לא ידעתי על מה שוחחתם. עתה כשהוא משוחח איתי, מדוע אתה חושב שאתה צריך לדעת על מה אנחנו משוחחים?[2]

משה יצא מהשיחה נרגש. כיצד ייתכן שיהושע, תלמידו הנאמן, אינו מסכים לחשוף בפניו מה אמר לו הדיבור. מתוך רגשות אלה הוא צועק: "מאה מיתות ולא קנאה אחת"[3].

מהי קנאה?

קנאה היא רגש יסודי וטבעי הבא לידי ביטוי בכך שהאדם אינו יכול לסבול שלזולתו יש יותר ממנו.

הקנאה היא השורש לכל החטאים מפני שהחטא מבטא בכמה היבטים חסרון. הרצון של האדם במה שאינו שלו יוצר אצלו תחושת חסך. הוא אינו מקבל את מקומו. יש לו תחושה כי מציאות חייו איננה המציאות האמיתית, המתאימה לו ביותר, שבה הוא צריך להיות. מגיעה לו לכאורה מציאות אחרת. על פי מאמר חכמים, הקנאה מוציאה את האדם מהעולם מפני שבהיבט אחד היא מונעת ממנו מלחיות את המציאות שלו. הוא חסר מודעות למהות החיים, לצרכיו האמיתיים, ולתפקידו בעולם. הוא רוצה מציאות חלופית[4]. לכן הוא פועל בכוח או על מנת למצוא חן, כדי להשיג את שיש לזולתו. כך או כך, הקנאה מעבירה אותו על דעתו. בהיבט נוסף, הקנאה מוציאה את האדם מן העולם מפני שכשהוא מפסיק לחשוב ולהפעיל שיקול דעת הוא יורד מדרגתו כאדם (כאן על ארבע דרגות ביציר האנושי).

הקנאה נחשבת כרגש כל כך בעייתי, המעורר באדם שנאה חזקה לחברו, עד שחכמים סוברים כי "לכל השנאות יש תקנה, חוץ משנאה הבאה מחמת קנאה, שאין לה תקנה לעולם"[5]. שנאה הנובעת מקנאה קשה לתקנה והיא פוגעת קשות במקנא, עד ש'מרקיבים עצמותיו'[6]. הקנאה אוכלת את האדם מבפנים ולא מתירה לו חיות ומנוחה. הוא הולך ומרקיב מתוך שנאתו.

אני לא רופא אבל נדמה לי שאין בעיה למצוא כיום מחקרים המוכיחים כי, למעט תזונה ופעילות גופנית, תוצרי הקנאה והתחרותיות הם הגורמים המובילים לשבץ מוחי ומחלות לב.

קנאה ואמונה

לא די בכך שהקנאה היא אחד מאבות הטומאה[7], גם קשה להתגבר עליה. שלמה המלך, בתארו את אהבתו של משה ליהושע ואת הקנאה שקינא משה ביהושע, מדגיש כי "עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה"[8]. התגברות על הקנאה דורשת העלאת הדימוי העצמי, הכרת האדם את עצמו ואת תפקידו בתוך העולם, וקודם לכל, אמונה פנימית חזקה כי נחלת האלוקים הקטנה שלו היא המקום שבו הוא צריך לתפקד, לצמוח ולהתקדם. התגברות על הקנאה מחייבת אמונה כי מזונות האדם קצובים מראש לפי מעשיו, ובידו להמשיך את פוטנציאל השפע שנקצב לו בראש השנה. אמונה כזאת מקדמת את ההכרה כי "אין אדם נוגע במוכן לחברו.. אפילו כמלא נימא"[9]. אף אחד לא יכול לקחת לך את מה ששלך או לתת לך מה שלא שלך. לכן העשיר האמיתי הוא מי שמתגבר על הקנאה ושמח בחלקו.

האדם, על-פי בעל התניא, אמנם אינו אחראי בלעדית לרגש הקנאה המבצבץ, אך בכוח שכלו הוא יכול להחליט האם לסייע להתפשטות רגש הקנאה, ולהתרחבותו על ידי רציונליזציה של הקנאה או להתגבר על רגש טבעי זה, באמצעות חיזוק האמונה[10].

כיצד ייתכן שמשה מקנא?

האמור עד כה אינו יכול להסביר כיצד ייתכן שמשה, הענו מכל אדם, בחיר הנביאים, שהיה ידוע כי שכינה דיברה מגרונו על שום שהיה בביטול עצמי גמור, חש תחושת קנאה כה חזקה?

ספרות הקבלה והחסידות מלמדת על מאפיין אחר של הקנאה, שהוא השורש הפנימי והנשגב של רגש הקנאה ההרסני שתואר עד כה.

הקנאה היא אמנם הרסנית אך יש בה גם כוח מניע רב עוצמה. השאיפה לשלמות, להשלמת החסר, שמבטאת הקנאה, דוחפת אותנו להתקדמות, לעשייה ויזמות. בהיבט הפנימי שלה היא סוג של כוח שמסתיר מציאות אחת ובכך מאפשר מציאות אחרת. כאשר הקנאה אינה עוסקת בהגבהת הישות, היא מובילה לצדדים חיוביים, של התחברות לנקודה העצמית הגבוהה ביותר, לנקודת השלמות, למציאות האמיתית, שאינה מוגבלת על ידי זמן ומקום. על תנועה זו נאמר כי 'קנאת סופרים תרבה חכמה'[11]. הרמב"ם מביא כי על קנאה מהסוג הזה נאמר "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר"[12].
הקנאה כתחרות שנועדה לפענח את תכלית החיים, היא דחף עצום להסיר את ההסתר מעל מציאות חיינו ולבחון את תכליתם.

השמש והירח

המדרש מלמד שביום הרביעי לבריאת העולם, כשנבראו שני המאורות הגדולים, נתגלה מופע הקנאה הראשון. הלבנה פנתה אל הקב"ה ושאלה, הכיצד ייתכן שיהיו שני מלכים בכתר אחד, שהשמש והירח יאירו באותו אופן. הלבנה קינאה בשמש. בתגובה אמר לה הקב"ה, לכי ומעטי את עצמך[13].

הקנאה המתוארת כאן איננה קנאה כפשוטו. הקנאה הזאת מקפלת בתוכה את עיקרי תורת הצמצום על-פי הקבלה הלוריאנית. ההתמעטות של הירח היא ההסתר שנועד להחביא את מציאות הבורא בעולם. הירח כמו אומר, הרי לא ייתכן שגם בנבראים יהיה ניכר כוח הבורא, שאחרת לא היה מקום לנבראים הנפרדים לכאורה מבוראם, ולכן נוצרה מידת ההסתר על הכוח הבורא.

הקב"ה עצמו איננו מצטמצם באמת, הוא רק אומר ללבנה שתלך למעט את עצמה, כך שיוצנע בה אור הבורא[14]. המציאות האמיתית הופכת להיות מוסתרת, ולכן הקנאה המדוברת נושאת בחובה גם תשוקה טמירה לגילוי המציאות האמיתית. לכי ומעטי עצמך, אומר הבורא. אני לא אמעט אותך כי אני זה המשפיע מאורי, ובלעדיי לא יהיה עולם. את צריכה להתאים עצמך לאופן הבריאה המוגבל, לדעת את מקומך ואת מבנה העולם. הקנאה נוצרה כדי להסתיר לאדם מה שהוא צריך לגלות.

בחצי הראשון של החודש הלבנה הולכת ומתרחקת מהשמש ואורה גדל. בחצי השני של החודש היא הולכת ומתקרבת לשמש ואורה קטן. ככל שהיא מתקרבת אל החמה אורה קטן. ככל שהמשפיע, הבורא, רחוק מהמקבל, הנברא, המקבל תופס מקום. ככל שהוא מתקרב אל המאור, הוא אינו יכול להשפיע ולהאיר[15]. לכן כשהלבנה מתמעטת היא מתקרבת אל הבורא. ההתמעטות היא תהליך של התקרבות וחשיפה אך גם העדר ישות. ככל שהנברא מגלה ומתקרב לבורא, מתבטלת מציאותו.

לעתיד לבוא

אחת ההבטחות של הנביא ישעיה היא כי לעתיד לבוא אור הלבנה יהיה כאור החמה[16]. ישנם כמה פירושים לרעיון זה. על פי הקו שהותווה כאן, הכוונה היא כי בעתיד יהיה ניכר אור הבורא בלבנה כפי שהוא ניכר בחמה. מאחר ויתגלה כי החמה והלבנה הם בעלי מעמד שווה, לא יהיה צורך בשנת עיבור. יהיה ניכר שהכל מתחדש כל העת מהבורא המצוי בכל.

יחד עם האמור ההבדל בין השמש לירח, בין המקבל למשפיע, הוא רק כפי שהוא בעינינו, מצד המקבלים. מצד מעשה הקב"ה שניהם, החמה והלבנה, שווים זה לזה. זה שאור הלבנה מתהווה ונוצר מאור השמש נובע מהגדרות והחוקים הטבועים בעולם. מזווית הראייה של הקב"ה, אור הלבנה שווה לגמרי לאור השמש[17], שכן לא ניתן להגיד שישנה חלוקה בבורא, ובמקום אחד יש לכאורה יותר בורא מאשר במקום אחר.

בניגוד לאדם, אצל הקב"ה לא תיתכן מידת הקנאה מפני שהוא המציאות האמיתית היחידה. הוא לא יכול להיות מציאות אחרת. הא-ל אינו יכול להיות מקנא, מאחר ואין עוד מלבדו, ומציאותו מעצמותו. לעומת זאת אצל הנברא רק נרגש שמציאותו מעצמותו, אולם זוהי אינה באמת מציאותו. ולכן מתאפשרת מידת הקנאה[18].

סגירת מעגל

כעת ניתן להבין טוב יותר את קנאתו של משה. משה מומשל בתורה שבעל פה לחמה. יהושע ללבנה[19]. כשמשה מעביר את השרביט ליהושע הוא כמו מלמד שכדי שהעולם יתקיים הוא צריך את ההסתר, את מידת הגבורה, הצמצום. אי אפשר לקיים עם ועולם על ניסים גלויים. הקנאה, ששורשה ממידת הגבורה[20], היא הצמצום המדובר. משה אומר לנו שלקנאה הנמוכה שאנו חווים יש שורש עליון ונשגב. את רגש הקנאה אי אפשר למגר, אלא על ידי המרתו לקנאה שיוצרת צמיחה רוחנית, דחף לידיעה ולהכרת עצמנו והעולם. דחף לשאול שאלות ולברר ספקות. את הקנאה הזאת אפשר להשיג על ידי מיעוט עצמי, מיעוט תחושת הזולת שיצר בנו הבורא[21].

משה לא רוצה את הקנאה. הוא לא רוצה את הצמצום, אך לעת עתה הוא נאלץ לקבלו. באפיזודה אחרת בתורה, כשיהושע מגיע למשה ומספר לו על שניים המתנבאים במחנה, אלדד ומידד, שואל אותו משה מדוע הוא מקנא לו. הלוואי, גורס משה, שכל העם יהיו נביאים. שכולם יצליחו להשיג את נסתרות הבורא בעולם. זו שאיפה לסילוק הצמצום, ההסתר והמסכים המסתירים את דבר הבורא בעולם[22].

לכי ומעטי עצמך הוא ביטול הישות. זוהי העבודה של התמודדות עם קנאה. הלבנה בכל חודש לאחר שהיא בשיאה, היא הולכת ופוחתת, מפחיתה מאורה. אחרי שהגענו לשלמות, צריך להתחיל מהתחלה, להפחית מעצמנו. ככל שאנחנו עולים מעלה יותר אנחנו זקוקים לביטול רב יותר[23]. ביטול שאינו מתרכז ב'אני' אלא במיקוד בדברים בהם האדם נתון.
המכשול בדרך אל התשובה, כמגמה של התחדשות, של זיהוי מציאות חדשה בכל רגע, הוא הקנאה. אך הקנאה היא גם זאת שמאפשרת לנו לחיות כאן בעולם, כשכל אחד מאיתנו שונה ומיוחד והיא שדוחפת אותנו לחפש תשובות לשאלת מהות החיים.

(באדיבות אתר התבוננות)

---

[1] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם כד, חלק ראשון, שיחת יום שמחת תורה, ה'תשי"ט, עמ' 169.וראו: ראה ב"ר ספי"ח. הובא בפרש"י עה"ת בראשית ג, א.

[2] אריה לב צינץ מסביר את המדרש כולו אחרת, כפי שיתבאר בהמשך, אך גם את הקטע המדובר. משה ויהושע נכנסו לאוהל מועד. עמוד הענן ירד אך לא היה שם כל דיבור. משה סבר שאכן היה דיבור והוא נגלה רק ליהושע ולכן שאל אותו מה אמר לו הדיבור. יהושע השיב לו שהוא יודע שהדיבור נגלה אליו בעבר כמו עתה ולכן כמו שבעבר לא ידע מה אמר לו הדיבור גם עתה הוא לא יודע מה אומר לו הדיבור. אולם גם על פי פירושו, משה חשב שנגלה ליהושע הדיבור והוא אינו רוצה לומר לו. ראו להב אש, עמ' 62.

[3] "וכשהגיע יומו של מרע"ה ליפטר מן העולם א"ל הקב"ה הן קרבו ימיך למות, אמר לפניו רבש"ע אחר כל היגיעה שיגעתי תאמר לי שאמות, לא אמות כי אחיה וגו', א"ל הקב"ה רב לך עד פה תבוא ולא תוסיף, קרא את יהושע ואצונו, אמר לפניו רבש"ע מפני מה אני מת? אם בשביל כבודו של יהושע יכנס יהושע לשררה ואני אצא. א"ל הקב"ה ותעשה לו כמו שהיה עושה לך? א"ל הן. מיד הסכים משה והלך אחר יהושע וקרא לו רבי יהושע, נתיירא יהושע מאד וא"ל ולי אתה קורא רבי! א"ל מרע"ה ליהושע רוצה אתה שאחיה ולא אמות? א"ל הן, א"ל ולא טוב לך שלא אמות באופן כזה? ואם יקשה בעיניך שום דבר אני מלמדך, אבל קבל עליך שאחיה ואעשה לך כמו שהיית עושה לי. א"ל יהושע למרע"ה כל מה שתגזור עלי אני מקבל בשביל שאראה פניך. והתחיל מרע"ה לעשות ליהושע כל הכבוד שהיה עושה לו יהושע. כיון שנכנסו לאהל מועד ירד עמוד הענן שנאמר וירא ה' באהל בעמוד ענן והפסיק בין משה ליהושע, יהושע מבפנים ומרע"ה מבחוץ. כיון שראה כך אמר מאה מיתות ולא קנאה אחת. התחיל משה לתבוע אותו בפיו ואמר לפניו רבש"ע מה חטא בידי כדי שאמות?… א"ל רבש"ע כמה פעמים חטאו ישראל והתחננתי והתפללתי עליהם לפניך ומחלת להם ולי לא תמחול, א"ל אין דומה גזירת צבור לגזירת יחיד, ועוד עד היום היתה השעה מסורה בידך. אוצר המדרשים (אייזנשטיין) משה עמוד 362. והשוו דברים רבה (וילנא) פרשת וילך פרשה ט: "אמר לפניו רבש"ע יטול יהושע ארכי שלי ואהא חי אמר הקדוש ב"ה עשה לו כדרך שהוא עושה לך מיד השכים משה והלך לביתו של יהושע נתיירא יהושע ואמר משה ר' בוא אצלי יצאו להלוך הלך משה לשמאלו של יהושע נכנסו לאהל מועד ירד עמוד הענן והפסיק ביניהם משנסתלק עמוד הענן הלך משה אצל יהושע ואמר מה אמר לך הדיבור א"ל יהושע כשהיה הדיבור נגלה עליך יודע הייתי מה מדבר עמך, אותה שעה צעק משה ואמר מאה מיתות ולא קנאה אחת ושלמה מפרשה (שיר /השירים/ ח) כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה, אהבה שאהב משה ליהושע ומה שקינא משה ביהושע כיון שקיבל עליו למות התחיל הקדוש ברוך הוא מפייסו אמר ליה חייך בעולם הזה הנהגת את בני אף לעתיד לבא על ידיך אני מנהיג אותן מנין שנאמר (ישעיה סג) ויזכור ימי עולם משה עמו".

[4] אבות ד,כא.

[5] השוה מבחר הפנינים שער מח. כד הקמח אות קנאה.

[6] 'ורקב עצמות קנאה' משלי י"ד 30

[7] ראו של"ה פרשת קרח תורה אור

[8] שיר השירים פרק ח

[9] בבלי יומא לח ב.

[10] ראו בתניא לקוטי אמרים, יב.

[11] ב"ב כא, סע"א ואילך. וראו אוה"ת וירא ריח, ב ואילך

[12] הל' ת"ת ספ"ב.

[13] "רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב: (בראשית א') ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב: את המאור הגדול ואת המאור הקטן! אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך! אמרה לפניו: רבש"ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי? אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה, אמרה ליה: מאי רבותיה, דשרגא בטיהרא מאי אהני?", תלמוד בבלי מסכת חולין דף ס עמוד ב.

[14] . על השאלה מדוע הקב"ה אמר ללבנה ״מעטי את עצמך״ ולא מיעט אותה בעצמו, ראו: התוועדויות תשמ"ט חלק א.

[15] ספר השיחות – תשנ"ב, ש״פ וישלח, ט״ז כסלו 157.

[16] ישעיה ל, כו.

[17] לקוטי שיחות – ל, בראשית, ב, עמ' 14.

[18] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם ג חלק שני, שיחת ש"פ אחרי, מבה"ח וער"ב אייר, ה'תשי"א, 60.

[19] "זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה", תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף עה עמוד א.

[20] השל"ה מקביל את המאמר: הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, למאמר של רמז בן זומא בריש הפרק (אבות פ"ד מ"א): איזהו חכם כו', איזהו גבור כו', איזהו עשיר כו'. ראו של"ה פרשת קרח תורה אור

[21] ראו בהרחבה לרבות מקורות: הרבי מליבאוויטש, תורת מנחם כו, חלק שלישי, יום ב' דחג השבועות, ה'תשי"ט, עמ' 37.

[22] בהעלותך יא, כז.

[23] שערי המועדים חודש מנחם אב, עמ' שיט. ובעוד מקומות