אתם מכירים את הסיפור. ביום השלישי למילתו, הקב"ה בא לבקר את אברהם. והנה, בזמן שמגיע הקב"ה, מבחין אברהם בשלושה עוברי-אורח. הוא ממהר לבקש את סליחת הקב"ה, לעזבו ולרוץ לקבל את פני האורחים. להם הוא מציע לרחוץ רגליהם, לנוח ולסעוד את לבם.

מהתנהגותו זו של אברהם, הידוע כמייצג את מידת החסד, למדים חכמים כי: גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה
שהרי אברהם אבינו עזב את הקב"ה לטובת קבלת האורחים.

אבל מדוע בעצם הכנסת אורחים גדולה מקבלת פני השכינה? איזו מעלה כה גבוהה יש בפעולת החסד, בנתינה למישהו אחר, מוכר ושאינו מוכר, שבגינה אפשר לייחס ערך כה רב להתנהגותו של אברהם?

נשמע שובניסטי

אברהם מקבל את פני האורחים וממהר לאוהל שרה בבקשה שתזדרז להכין מטעמים לאורחים: "מהרי שלוש סאים, קמח סולת, לושי ועשי עוגות"[1].

לפי גרסה אחת אומרת שרה, אקח קמח, סוג של עמילן באיכות ירודה, וממנו אעשה לאורחים עוגות, ואילו אברהם עונה לה, 'לא! תקחי סולת', את הקמח המובחר ביותר לעוגות תתני לאורחים.  

על שיח זה אומר רב יצחק: "מכאן שהאשה צרה עיניה באורחים יותר מהאיש"[2].

אפשר לשער כי רק על המשפט הזה הרחיקה היהדות מחיי תורה ומצוות עשרות אלפי נשים בעידן המודרני, ולא יעזור כמה יתפתלו המפרשים.

כיצד ייתכן שדווקא האשה עינה צרה יותר מהבעל באורחים? נכון שברוב המקרים היא זו שטורחת ומתאמצת. ויכול להיות שבעת שמגיעים האורחים יש לה פחות זמן איכות עם בן זוגה, וייתכן גם שעליה מוטלות רוב המשימות הכרוכות באירוח, ולכן היא נהנית פחות. אבל גם יכול להיות שלא. בהחלט אפשר שהיא מפיקה נחת רוח מהאורחים, ומתחשק לה להעניק יותר מבעלה. סביר גם שבבית שבו המשימות מתחלקות בצורה יותר שוויונית, האשה נהנית מהאורחים לא פחות מבן זוגה. בקיצור, אין חוקיות. בהחלט נפוץ שהבעל הוא זה שעינו צרה באורחים, הוא המקמץ. ואילו האישה רחבת לב, מעניקה, משקיעה, מזמינה.

רוצה לומר, בעיניים פמיניסטיות, אם התורה מדביקה כזו תווית שלילית בנשים, ואם היא אינה מסוגלת לאפיין כראוי את הטבע הנשי, יש כאן בעיה.

משפיע ומקבל

פנימיות התורה, כרגיל, מאירה את ההיבט הפמיניסטי, שבהתבטאויות הלכאורה שובניסטיות. שובניזם ופמיניזם אינם המושגים המתאימים לתאר עמדות יהודיות, ולו בגלל שישנם כל כך הרבה סוגים של שובניזם ופמיניזם, שלעתים קרובות נתונים במחלוקת זה כנגד זה. אולם גם מבלי להזדקק להגדרות מדעיות, הכוונה ברורה. במקרה דנן, מדובר בהערכה נאותה של שני הצדדים והעדר דיכוי או קטלוג והערכה נמוכה של צד אחד.

בעולם הזה, האדם יכול להיות משפיע או מקבל. הוא יכול להיות צופה או לרדת למגרש ולשחק. הבחינה של משפיע ומקבל הן שתי תנועות נפשיות, שקיימות אצל כל אדם. כלומר כל אדם הוא גם משפיע וגם מקבל. אולם השפעה וקבלה מבטאות גם את יחסי הנפש והגוף, את יחסי הנבראים והבורא, וגם את היחסים בתוך המסגרת הזוגית.

על מנת שטוב מסוים ירד לעולם, חייבות שתי התנועות להיפגש. המשפיע חייב מקבל, שיקבל את מה שיש לו להשפיע. אם יש לך מה לתת ולא יהיה מי שיקבל, לא יהיה ערך בנתינה. המשפיע זקוק למקבל. הרוממות של המקבל היא ההצלחה של המשפיע. ולא זו בלבד, המשפיע חייב בחינה של קבלה בתוכו, על מנת שיוכל להשפיע כיאות. שידע מה ואיך להשפיע, אחרת לא יהיה ניתן למצות את השפעתו.

ההשפעה נחשבת בספרות הקבלה לצד הזכרי. הקבלה היא הצד הנקבי. הצד הנקבי, המקבל, מכונה מידת המלכות, המידה העשירית בעשר הספירות, המבטאת את היכולת לחשוף את 'התכונות' השונות של המשפיע.

בשום פנים אין ההקבלה כאן מרמזת על היות האשה 'מקבלת' והגבר משפיע. בתצורה הארצית המוכרת לנו, באשה יש צד מקבל וצד משפיע כמו שבגבר יש צד מקבל וצד משפיע.

בצד החסד, במידה המשויכת לאברהם, יש משהו שניתן לכנותו אינדיבידואליסטי. בהשפעה מצד מידת החסד בא לידי ביטוי טוב לבו של המשפיע, ולא הצורך של המקבל. לכן מידת החסד משפיעה הן למי שראוי לחסד והן למי שאינו ראוי, ללא כל הבדל. מידת החסד היא ביטוי של הנותן ולא התחשבות או בחינה של המקבל. בנתינה של אברהם בולט הצורך שלו לתת, ולא הצורך של האורחים להתארח. הם כזכור בכלל מלאכים שלא זקוקים לאכילה או לשתייה.

הצד הנקבי, הנתינה, מידת המלכות, לעומת כל שאר המידות, מבטאת יחס כלפי הזולת. המלכות אינה מוסיפה שלמות בנפש ואינה מגלה צדדים לא ידועים אצל האדם אלא בכל הנוגע ליחס אל הזולת. מידת המלכות קולטת מכל המידות שמעליה ומגלה את שקלטה בצורה מצומצמת. ללא מידת המלכות כוחות הנפש נותרים נעלמים.

חשיפת תכונות הנפש ביחס לזולת ממילא מעניקה לזה מקום ומשמעות. ללא ייחוס חשיבות ומשמעות לזולת, לא היה גם ערך במידת המלכות. היה לי פעם מרצה כזה, שלכולם היה נותן ציון 100. זה היה מעליב. הנתינה לכולם בשווה מעקרת את מידת ההשקעה שלי, את הערך העצמי שלי כאורח מיוחד.

חזרה לאורחים

כשמגיעים אלינו אורחים, המשמעות היא לא רק נתינה אלא גם ובעיקר השפעה. בין אם נרצה ובין אם לא, במודע או שלא, כשאנו מארחים אנחנו מעבירים מסרים מסוימים למתארחים. הם מתבוננים בנו, רואים את אורחות חיינו, את התנהגותנו, את היחסים הפנימיים, ומפיקים מכך מסרים. לעתים הם אומרים לעצמם שכך הם לעולם לא ינהגו, ולעתים הם רוצים לקחת לעצמם משהו שהצלחנו להעביר. האירוח הוא הזדמנות מצוינת להעביר משהו מעצמנו, מפנימיותנו לאחר. ככל שאותה עצמיות מלוטשת יותר, ככל שהיא מעובדת נכון יותר, היא גם מתקבלת טוב יותר.

אברהם בחסדו רוצה כאמור להעניק, אולם שרה היא זו שמצמצמת רצון זה לכדי כלים שיאפשרו את הקבלה. כאמור, אברהם ושרה הם מידות ולא הבחנה מגדרית. אצלנו בבית, זוגתי היא בעלת מידת החסד. אני אחראי להרגיע אותה מאימת הבנק.

עינה של שרה צרה משום שהיא מבטאת תכונה של צמצום החסד והשפע, כך שהאורחים יוכלו לקבל את ההשפעה הזאת[3]. העין מבטאת את חיצוניות החכמה. הצרות היא הצמצום, כמו קש שמאפשר לשתייה לעבור במשורה. החכמה מלמדת שכל דבר שרוצה לבוא לידי ביטוי, להתגלות ולהשפיע, חייב להצטמצם. אני לא זוכר כבר למי מיוחסת האמרה: "אין לי מספיק זמן כדי לכתוב מכתב קצר יותר". אדם חכם הרוצה להשפיע משכלו לתלמידו, ייאלץ לצמצם את היקף ידיעותיו והשגותיו לרמת הההשגה של התלמיד המקבל, אחרת זה לא יבין דבר.

העולם נברא כך שכל אדם יהיה גם משפיע וגם מקבל. לכל פרט יש את הניסיון הייחודי לו, את דרך החתחתים שהוא צריך לעבור. אדם אינו יכול לשמש רק מקבל או רק משפיע. כשם שצריך ללמוד לארח, צריך ללמוד להתארח. מה שקיבלנו, נרצה לאחר מכן להעביר הלאה. לכל אחד יש משהו שהוא יכול לתת גם אם נראה לו שהוא חסר כל. הסיבה לכך היא שנתינה אמיתית חייבת את תכונת המלכות, מידת הצמצום, הצד הנקבי שיאפשר את הקבלה.

מעלתה של שרה בקבלת פני האורחים היא גם כנראה הסיבה לכך שרש"י, בכתב יד ישן, מלמד כי דווקא אברהם אמר לשרה שתיקח קמח, ואילו היא התעקשה על סולת, קמח מובחר יותר לעשות ממנו עוגות. בשביל לתת באמת, צריך לדעת כיצד. כשבאים אלינו אורחים, אנחנו משפיעים, אנו עושים חסד. אולם כדאי גם שלחסד הזה יהיה ערך ממשי. הערך הממשי, ההשפעה שלנו בארוח תעזור לנו לעצב עבור עצמנו כמה דברים בחיינו, ואולי גם תגרום לאורחים לקחת משהו מהעצמיות המשפחתית שעיצבנו לעצמנו.

---

[1] וירא יח, ו.

[2] בבא מציעא, פז, א.

[3] וראו המגיד ממעזריטש, אור התורה השלם, עמ' 229, ולקוטי אמרים למגיד, קסו עמ' 78.