בכניסה לסרי לנקה, מקבלים אשרת שהיה למשך 30 יום. מספר ימים אחרי שפקעה הויזה שקיבלנו בכניסה, נסענו למשרד ההגירה בקולומבו על מנת להאריך את הויזה.

בקולומבו חיכה לנו דני פררה. דני נולד וגדל בסרי לנקה, ובסוף שנות השבעים הגיע לארץ בעקבות דוד שלו שהתגייר וגר שם. הוא התאהב בארץ, התגייס לצה"ל, ושם פגש בחורה מבית תימני. הם התחברו, והוא החליט להתגייר ולהתחתן איתה. אחרי נישואיהם הם חיו כ-20 שנים בחולון, שם נולדו להם שני ילדים, ובשלב מסוים, הוא חזר לחפש את מזלו בסרי לנקה.

כשהגענו לסרי לנקה, הפגיש אותנו איתו יוסי צוברי – איש עסקים יהודי שהתגורר כאן, ומאז ועד היום הוא משמש 'שר החוץ' של הבית חב"ד. העזרה שלו בכל ההתיישבות שלנו כאן אינה ניתנת לתיאור, ובלעדיו הכל היה הרבה יותר קשה.

דני עזר לנו למלא את הטפסים של משרד ההגירה, וגם הצליח לשכנע את הפקידה שתוותר על הקנס שהיינו צריכים לשלם, בגלל האיחור מפקיעת הויזה.

בזמן ההמתנה לקבל את הויזה, דני לקח אותי לאחד מהפקידים הבכירים במשרד, והסביר לו שבאנו מישראל להקים כאן מרכז יהודי, שישרת את הישראלים שבאים לטייל ולעשות כאן עסקים, ולכן אנחנו צריכים ויזה למשך שנה.

הפקיד, כך הסתבר, היה מוסלמי, והתחיל לדבר בצורה מאוד לא יפה, ולהגיד לדני שאין לנו מה להישאר כאן יותר משלושה חודשים, ושנעזוב אחר כך מיד. הוא השאיר לנו בפה קצת טעם מר...

אחרי שסיימנו לטפל בויזה, דני עזב, ואנחנו נשארנו לחכות לקבל את הדרכונים בחזרה.

ביציאה מהמשרד, רץ אחרינו מישהו, ואמר לנו שהסגן מנהל של המשרד קורא לנו. אחרי החוויה הלא נעימה עם הפקיד המוסלמי, קצת דאגנו.

נכנסו אליו, והוא התחיל להתעניין: האם אנחנו מישראל, האם דתינו היא היהדות, האם אני רב, ועוד שאלות שהראו שיש לו רקע רחב יחסית לשאר האוכלוסיה. הוא אמר ששמח מאוד לפגוש אותנו כאן, וישמח לעזור לנו בכל מה שיכול. ואכן הוא התשדל ומשתדל לעזור לנו בעניני הויזה.

אחרי שהארכנו את הויזה, נסעתי עם דני לפגוש את הקונסול כבוד של ישראל כאן (סרי לנקי), כדי לבקש ממנו שיעזור לנו לקבל ויזת תושב, אך הוא אמר שאין לו אפשרות לעזור.

הצלחנו להאריך את הויזה שוב ושוב תודות לעזרתו של סגן המנהל של משרד ההגירה, אך היה ברור שאנו צריכים למצוא דרך לקבל ויזת תושב.

אחרי שנה בשליחות כאן, קיבלתי יום אחד טלפון מברק, שביקש ממני לבוא ולהשתתף בפגישה שיש לו עם מספר אנשי עסקים מהארץ. הגעתי לפגישה, ובפגישה נכח גם הקונסול כבוד, שהיה צריך להיכנס לעסק כשותף עם ברק. בתום הפגישה קרא ברק לצד לקונסול כבוד ולי, וביקש מהקונסול שיסדר לנו ויזת תושב. כשהקונסול כבוד השיב שזה לא באפשרותו, ברק ענה לו שעד שאין לנו ויזה, הוא לא ידבר איתו על עסקים. הקונסול אמר שינסה.

למחרת הקונסול התקשר אל ברק בעניני העסק, אך שוב ברק ענה לו שהתנאי לעסק הוא ויזה עבורנו.

למחרת קיבלנו ויזת תושב...

ב"ה מאז קיבלנו הכרה של משרד הדתות כאן, שמזכה אותנו בויזת תושב בחינם.