אביה של הצעירה ביקש לעמוד על טיבו של החתן המיועד.

"מה אתה עושה בחיים?", שאל את הבחור.

"אני לומד תורה", השיב.

"תלמיד חכם זה מצוין, אבל ממה תתפרנסו?"

"אמשיך ללמוד וא-לוהים יפרנס אותנו".

"ומה תעשה כשיבואו ילדים?"

"אמשיך ללמוד ואני בטוח שא-לוהים יעזור".

לאחר הפגישה התעניינה אמה של הצעירה, "נו, איך התרשמת מהבחור?"

"אין לו מקצוע, והוא מתכנן רק ללמוד. אבל יש לו תכונה חיובית אחת – הוא חושב שאני א-לוהים"

מהן המגבלות של בני האדם בהשפעה על מה שקורה בעולם? עד כמה נתונה בידינו האפשרות להחליט האם להיות עשירים או עניים, בריאים או חולים?

בניגוד לגישה כי 'כוחי ועוצם ידי', כלומר בידי האדם ורק בידי האדם להשפיע על המתרחש בחייו, חכמים מלמדים כי 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים'[1]. כלומר לכאורה כל המאורעות החיצוניים בחיינו הם דטרמיניסטים, נקבעים מראש או מלמעלה, ואין לנו שליטה עליהם. לנו יש שליטה על האופן שבו אנחנו מתייחסים אל המציאות, מפענחים אותה, ממסגרים אותה ונותנים לה להשפיע על רגשותינו. כשמישהו מעליב אותנו אנחנו יכולים לבחור אם להיעלב או להמשיך הלאה. הבחירה שבידינו היא תמיד רק הבחירה כיצד לקבל את הדברים.

ויקטור פרנקל, מחשובי הפסיכיאטרים במאה הקודמת, שכשנה לאחר שהשתחרר ממחנות ההשמדה והריכוז אושוויץ ודכאו, ולאחר שאיבד כמעט את כל משפחתו בשואה, פרסם את ספרו הנודע "האדם מחפש משמעות", שבו תיעד את חוויותיו בשואה והאופנים בהם שרד את התופת. כחלק מגישתו האקזיסטנציאליסטית הדגיש את אחריות האדם בעיצוב חייו ומשמעותם גם בשעות הקשות ביותר. הוא הגדיל לעשות כשטען שלקורבנות הנאצים הייתה את זכות הבחירה כיצד לצעוד לתאי הגזים. את ספרו הוא מסכם באמירה כי "האדם הוא זה שהמציא את תאי הגזים, אך הוא גם זה שנכנס אליהם קוממיות, ותפילת 'שמע ישראל' על שפתיו".

האדמו"ר מאיזביצא, בעל מי השילוח, מרחיק לכת עוד יותר. הוא מצמצם את החירות של האדם באמירה שטבע כי 'הכל בידי שמים אפילו יראת שמים'[2]. היראה, הפרספקטיבה והרגשות האנושיים, גם הם אינם יכולים להתעורר מבלי שהבורא משפיע ומכוון אותם. אפילו בדרך למשרפות, אין לכל אחד את האפשרות לבחור האם ללכת קוממיות, בראש מורם משלים עם גורלו, או לכסוס ציפורניים בחרדות, לבחון כל תנועה של המרצחים ולגלגל בראשו סדרה של התפתחויות אפשריות.
גישה זו לא רק שעלולה להוביל כמובן לניוון וחוסר מעש, אלא שנדמה כי היא מנוגדת ליסודות אחרים במחשבה החסידית, התובעים פעלתנות, התמודדות ויוזמה. הבעל שם טוב מפרש את הפסוק: 'דע מה למעלה ממך'[3]. כי כל מה שלמעלה ממך – הוא ממך[4]. כל הדברים המתרחשים בעולמות העליונים הם תוצאה של עבודתו הפרטית של האדם. ולכן לאדם יש השפעה ממשית על כל מה שקורה לו וסביבו.

המתח בין הגישות, בין הנחת האחריות על המתרחש בעולם על כתפי האדם לבין הנחה כי כל המתרחש, ברמה המעשית ואולי אפילו ברמה הפסיכולוגית והרגשית, קבוע מראש והוא חלק מתוכנית בריאה מוקדמת, הוא גם המתח שליווה את היציאה מימי הביניים. על מנת לבקוע, המודרניות דרשה להשיב לאדם את השליטה בגורלו.

ניקולו מאקיוולי, הפילוסוף הפוליטי האיטלקי, מסמן את הפשרה באורחות המחשבה הרווחים בהתרחקות מהניוון הנוצרי של ימי הביניים לעבר תקופת הרנסאנס, בקובעו כי "המזל הוא אדון למחצית מעשינו, אולם עדיין הוא מניח את ניהול כל המחצית השנייה – או כמעט כולה – בידינו".

סטף ורטהיימר, כפי שהוא מסביר בספרו, לא יודע מה הפך אותו למיליארדר. היה לו רעיון טוב ואמונה בדרך. אתם בטח מכירים רבים אחרים שיש להם רעיון ואמונה והם בקושי "מגרדים את סוף החודש". מנגד, הבהיר מפכ"ל המשטרה, כי אם המשפחה מבאר שבע הייתה ממהרת להסתתר מפני הסקאד, כנראה האסון היה נמנע. אם אי אפשר להכריע בין דטרמיניזם לבחירה חופשית, מציע מקיאוולי, נלך על חצי חצי.

ארבע דרגות

ילקוט שמעוני מרחיב מדרש מעניין שבכוחו ללמד על ארבע דרגות של השפעה על העולם ולכן גם להתמודדות עם המתח המתואר בין ההשקפה הדטרמיניסטית לבין בחירה חופשית. במקור המדרש מלמד על ארבע זוויות ראיה להתמודדות עם חטאים. דרך זוויות אלה אפשר לברר עד כמה האדם יכול להשפיע על המציאות וממילא היכן הוא שוגה בדרכיו ומה עליו לתקן.

"שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו אמרה להם חטאים תרדף רעה[5];

שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו אמרה להן הנפש החוטאת היא תמות;

שאלו לתורה חוטא מהו ענשו א"ל יביא אשם ויתכפר לו;  

שאלו לקב"ה חוטא מהו עונשו אמר להן יעשה תשובה ויתכפר לו היינו דכתיב על כן יורה חטאים בדרך[6] יורה לחטאים דרך לעשות תשובה[7]".

בפרשנות אחת, שלושת חילוקי העברות הראשונות מקבילות גם לשלוש דרגות נפשיות[8], ולסדר השפעת הבורא על העולם.

א.     החכמה הנשאלת על חטאי האדם דורשת את הבנת מערכת החוקיות הטבעית של עולמנו הנפשי והרוחני. כשם שמי שאינו שומר על גופו צפוי לרעות חולות, כך גם לגבי מי שאינו מקפיד על נפשו. על-פי מענה החכמה, האדם איננו מושלם אך הוא בהחלט צריך להכיר את טעויותיו ולפעול במישור הגשמי והרוחני על-פי החוקיות הטבעית שנברא העולם. אם יסטה מחוקיות זו הוא צפוי לקלקולים. מי שישתה אקונומיקה, גם אם חשב שמדובר בכוס מים, צפוי להינזק. לכן, על-פי הדרגה הראשונה, העשייה בעולם היא הכרחית לצורך תיקונו, אולם בה בעת אנחנו לא יכולים לעשות יותר ממה שאנחנו יכולים לעשות. על פי נתיבי החכמה אנחנו צריכים להכיר את הזהות שלנו ואת המסלולים המתאימים לחיינו ולנהוג על פיהם.

העולם נברא כך שיש בו חסדים ויש בו גבורות, יש אור ויש חושך, אסור ומותר. ועם הגבורות, הדינים, הקשיים, ההעלמות וההסתרים יש ללמוד כיצד להתמודד[9].

הדרכים הרעות הן הסיבה של המסובב, החטא, החיסרון, הסטייה מהדרך הנכונה לפעול בה. מכאן, האיכות והכמות של הרעות המתרגשות על האדם, הקהילה והמדינה, תלויות באיכות והכמות של הסיבה – החטאים[10]. הדרך הרעה היא לא עונש, אלא תוצאה. הפעולה הנכונה, במישור הפסיכולוגי והמעשי, כלומר זאת המוכתבת על-פי החוקים הטבעיים המוטבעים בעולם, היא דרך ההשפעה על העולם ועל-פיה צריך להלך.

ב.      מעל לחכמה ישנה הנבואה. נבואה היא התייחסות לממדים הרגשיים בחיינו. כל פעם שאנחנו חוטאים, מחסירים דבר מה, אנחנו כמו ממיתים חלקים בנפשנו. על מנת לבצע חטא, צריך להקהות את הרגשות. המוות הוא כמו תהליך של מרוק הנפש[11].

מכלל לאו ניתן להבין הן. מי שעושה מתוך יחס רגשי לדברים בהם הוא עוסק, מי שמתעל את מידותיו בכיוונים חיוביים, זוכה במידה רבה של חיות. החיות מקדמת כוחות השפעה נעלים יותר על העולם. פעולה מתוך חיות רגשית לא רק מונעת הידרדרות לדרכים רעות אלא גם מחזקת את יכולת ההשפעה על העולם. במובן הרגשי ישנה מידה של צדק ברעיונותיו האקזיסטנציאליסטים של ויקטור פרנקל. אנחנו צריכים אמונה פנימית, משהו לחיות עבורו, ואז גם נצליח לשרוד טוב יותר.

המשמעות היא כוח מניע רב עוצמה. העידן המודרני החריב את הדת וניתק אותה מחיי הרוח. הוא סיפק את הלאומיות כחלופה ובד בבד הציב את ה'אני' האגוצנטרי במרכז ובנה סביבו מערכת כלכלית, פוליטית וחברתית. הלאומית אמנם הצליחה לפרקים כמשמעות קולקטיבית אולם 'האני', שמעצם טבעו נוטה לצניחה לתוך עצבות קדרות וחרדות יצר דור הנתון במשבר של משמעות ומחסור באמונה.

על-פי הנבואה, לנו כיחידים וכקולקטיב אין מה לחשוש מהגרעין האיראני, מאנטישמיות בעולם, מהמצב הכלכלי, כל עוד נדע לא להתנתק ממקור החיות, לא להקהות את הרגשות כלפי הזולת. כל עוד נדע לשלוט בכעסים ובעצבות, ביהירות ובקנאות. השליטה ברגשות תוביל לבניין חברה טובה ומוסרית וממילא עמידה יותר.

ג.      התורה, מלשון הוראה, היא המערכת העיונית, השכלית, שכלו של הבורא. היא התרשים על-פיו נברא העולם. על-פי התורה זה באמת לא משנה מה יקרה בעתיד. המשמעות החשובה היא היכן האדם עומד כרגע. איזו תנועה נפשית הוא מייצר. התורה תובעת הקרבת קורבן לצורך התגברות על טעויות וחטאים. התורה מסבירה כי האדם נברא נשמה בתוך גוף, ולכן על מנת להתקרב לבורא ולהבין את העולם טוב יותר היא מבקשת הקרבה. הכפרה נעשית על ידי הקורבן דווקא, המביא לידי התקרבות. בכל תחום שהאדם רוצה להצליח בו הוא חייב להקריב משהו מעצמו. האדם שנכשל הוא שצומח. אין מי שמעריך מים קרים יותר מאדם צמא. החסך יוצר תשוקה לעשייה.

הקורבן נועד להתמודד עם תנועה נפשית של "יודע את ריבונו ומכוון למרוד בו", של מי שיודע את הדרך הנכונה, אולם מטעמים שונים הוא אינו מבקש להלך בדרך הזו. הדרך הנכונה להתגבר על המרד הפנימי, על יצר ההרס העצמי, היא לתת משהו מעצמך. הנתינה משנה את הפרספקטיבה על  העולם. היא חושפת היבטים פנימיים יותר שבהם האגוצנטריות היא לא העיקר. אם לחזור לדוגמת השואה, מי ששמר על צלם אנוש, שדאג לסביבתו, שהקריב מעצמו, גילה גם בתוך התופת את הערך המוסרי שבחיים. את השכבות הנסתרות תחת הרצחנות הנאצית.

אין זה באמת משנה מה מידת ההשפעה שלנו על העולם, אולם הפעולה המוסרית שלנו בו חושפת את הרבדים הנסתרים, את המאטריקס מאחורי העולם, והחשיפה הזאת היא בעלת אפשרות אמיתית להשפיע על חיינו. 

ד.      הקב"ה מייצג כמובן את הפרספקטיבה הגבוהה ביותר. על פי הקב"ה, הכל הוא מציאות אלוקית אחת. במובן זה בעל מי השילוח צדק. הקב"ה נמצא באור ובחושך, במוסרי ובלא מוסרי. ולא זאת בלבד, אלא שדווקא החטאים, הכישלונות, הבחירות השליליות, העדר המעש, הם הסוללים את הדרך הנכונה, משום שהם המקדמים תובנות רוחניות וצמיחה אישית.

על-פי בעל ספר הרוקח, רבי אלעזר מוורמייזא, מגדולי רבני אשכנז לפני כשבע מאות שנה, הקב"ה אינו חפץ במחסור של האדם, כי אם בכך שיגלה אותו בתוך המציאות. ברגע שהאדם מגלה את בוראו הוא מגשים את תכלית הבריאה ומשפיע עליה יותר מכל[12]. שערי תשובה פתוחים תמיד. מבחינת הבורא האדם אינו צריך ממוצע, קורבן, על-מנת להתחבר אליו[13]. המבנה של המציאות נועד לחבר אותנו למקור הפנימי ביותר שלנו. התשובה היא שיבה של הנפש למקורה. גילוי הנקודה הפנימית שבה הבורא הוא אחד. בגילוי שכזה המונחים דטרמיניזם ובחירה חופשית מאבדים את משמעותם. בנקודת התשובה אין עוד צורך בחכמה, בנבואה ואפילו לא בתורה. אולם כדי שהתשובה לא תהיה חוויה זמנית וחולפת, היא זקוקה להתמודדות אמיתית של האדם עם כל שלושת הרבדים. עם הלכות העולם המתבטאים בחכמה, עם הקשבה לדחפים הרגשיים המתבטאים בנבואה, ועם ההקרבה הנדרשת בעולם על-פי התורה.

---

[1] ברכות לג, כ. מובא בתניא, לקוטי אמרים, פרק כב.

[2] ר' מרדכי יוסף ליינער,. ראו מי השילוח, חלק א, דף ד, עב. וראו ר' צדוק הכהן מלובלין – צדקת הצדיק אות רנז.

[3] אבות רפ"ב.

[4] הבעל שם טוב, כתר שם טוב, חלק ראשון קמה.

[5] משלי יג, כא.

[6] תהלים כה, ח

[7] ירושלמי, מכות, פרק ב' דף לא, טור ד' הלכה ו', התוספת של התורה היא מילקוט שמעוני, יחזקאל רמז, שנח.

[8] ראו הסברו של המהרש"א חידושי אגדות מסכת יומא דף לו עמוד ב.

[9] מדובר בחכמה תתאה, "חכמה תתאה שהיא בחי' מלכות", ולא בחכמה עילאה, ראו: תורת מנחם ט, חלק שלישי, ש"פ נצבים וילך, כ"ה אלול ה'תשי"ג, 180.

[10] הרבי מליובאוויטש, אגרות קודש, כרך ה, ארכ"ה.

[11] אגה"ת פ"א.

[12] פירושי סידור התפילה לרוקח [קמ] אל מלך יושב על כסא רחמים עמוד תשט.

[13] תורת מנחם שם 181.