סוכה
החל מליל ט"ו בתשרי, חייב אדם לקבוע את דירתו בסוכה במשך שבעת ימים. הטעם לכך מפורש בתורה: "למען ידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, בהוציאי אותם מארץ מצרים". עיקרה של הסוכה הוא ה"סכך" העשוי מענפים או קרשים, שלא שימשו לכלי או למלאכה, והמצל על רוב שטח הסוכה גם בשעות השמש. הסוכה חייבת להיות בעלת שלש דפנות לפחות. כל אחת לפחות בגובה עשרה טפחים (כ80- ס"מ) מהקרקע, ובאורך ורוחב של שבעה טפחים (56 ס"מ). אפשר לבנות את הדפנות מכל חומר שהוא, ובתנאי שתוכלנה להחזיק את הסכך, ותהיינה יציבות באופן שלא ינועו ברוח מצויה.
את עיקר מצות ישיבת הסוכה מקיימים על ידי הסעודה. בלילה הראשון יש חובה לאכול "כזית" לחם בסוכה, ואילו בשאר הלילות והימים של החג אין זו מצוה חיובית, רק אם רוצה לאכול חייב לעשות זאת בסוכה. המהדרין אינם שותים אפילו מים מחוץ לסוכה. על האכילה בסוכה מברכים "ברוך.. אשר קדשנו.. לישב בסוכה". הברכה נאמרת רק על סעודה שיש בה לחם או מיני מזונות, ויש המברכים אותה גם על יין ההבדלה (וכמובן על יין הקידוש, כיון שהוא הכנה לסעודה). אדם המצטער בישיבת הסוכה (כגון כשיורד גשם חזק), מותר לו לצאת מסוכתו ולאכול בבית.
ולא רק אכילה ושתיה, אלא כל דבר שאדם עושהו בדרך כלל בביתו, יעשהו בסוכה, כגון: לימוד תורה, קבלת אורחים ומנוחה בצלו של הסכך. כמו כן מצוה לישון בסוכה (אולם הרמ"א ופוסקים נוספים מלמדים זכות על אלו הנמנעים משינה בסוכה בדורות אלו).
ארבעת המינים
אתרוג, לולב, 3 הדסים, 2 ערבות, שנוטלים ומנענעים אותם ביחד בחג הסוכות, ומברכים עליהם ("ברוך.. על נטילת לולב"). האתרוג ניטל ביד שמאל, ושאר המינים כשהם אגודים ביחד (קשורים בטבעות של עלי לולב), ניטלים ביד ימין. אגידת המינים נעשית בערב חג הסוכות, ומהדרים לעשותה בסוכה.
דינים רבים נאמרו בכשרות המינים: האתרוג
– חייב להיות שלם, ומהדרים שיהיה יפה בצורתו ונקי מפגמים וכתמים. הלולב
– ישר, והעלה האמצעי שלו סגור. ההדס
– משולש (כדלקמן). ובכל המינים יש להקפיד שלא יהיו קטומים בראשם או יבשים (ויש מכשירים הדס קטום).
קשה לגדל אתרוג אם אינו מורכב בלימון, אבל לאידך, המורכב אינו כשר כלל. ולכן יש לקנות אתרוג רק מפרדס שיש בו "מסורת" שאתרוגיו אינם מורכבים. (מסיבה זו יש המהדרים לברך על אתרוגים שגדלו באיטליה (במחוז קאלאבריה), אזור זה נקרא גם בתורה (בברכת יצחק לעשו) "משמני הארץ", ואמרו במדרש שמשה רבינו שלח לשם שלוחים לנטוע אתרוגים. ויש המהדרים לקנות דוקא מאתרוגי ארץ הקודש).
הדס משולש
ההדס כשר לארבעת המינים רק אם שלשה עלים (או יותר) יוצאים בו מנקודה אחת, וזאת ברוב ארכו של ההדס (ולפחות 12 ס"מ מראשו ולמטה). הדס שאינו משולש נקרא "הדס שוטה".
ענועים
הנענועים מהוים את שלימות מצות נטילת לולב. מנענעים את ארבעת המינים (על ידי הושטת הידים, אבל המינים עצמם זקופים כלפי מעלה) 3 פעמים לכל כיוון: לדרום (קרן דרומית מזרחית), לצפון (קרן צפונית מזרחית), למזרח, למעלה, למטה, למערב (שני נענועים לקרן מערבית דרומית ואחד לאמצע המערב). ויש בזה חילוקי מנהגים בעדות ישראל. הנענועים נעשים אחרי ברכת "על נטילת לולב", וכן בקטעים מסוימים בתפלת הלל.
גם בזמן הנענועים בהלל (ולא רק בזמן הברכה), יש לאחוז את שלשת המינים בימין ואת האתרוג בשמאל (וכן גם באמירת "הושענות" כדלקמן).
שמחת בית השואבה
שמחה עצומה, יתירה על שמחת החג הרגילה, שהיו עושים בבית המקדש בחול המועד סוכות, ובמיוחד בעת שאיבת המים (שהיו מנסכים בחג על גבי המזבח). השמחה לוותה בצלילי חליל וכלי זמר. גדולי התנאים היו עושים פעולות שונות, לשמח את קהל החוגגים עד אור הבוקר, ולא טעמו טעם שינה בכל ימי החג. גם הנשים היו באות להשתתף בשמחה, ומטעמי צניעות בנו עבורן יציע ב"עזרת הנשים" שיוכלו לראות ולשמוע.
גם בימינו נוהגים לעשות בקהילות ישראל שמחה מיוחדת בימי חג הסוכות. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו.. ולמה נקרא שמה שמחת בית השואבה, שמשם שואבים רוח הקודש".
הושענות
תפלות ופיוטים מיוחדים, הפותחים במילה "הושענא" וכתובים לפי סדר א-ב, הנאמרים בכל אחד מימי חג הסוכות, כל יום והפיוט שלו. אחרי תפלת הלל מוציאים ספר תורה מארון הקודש (שנשאר פתוח), אחד המתפללים עומד עם הספר ליד בימת הקריאה, וכל הקהל עם ארבעת המינים בידיהם, מקיפים את הבימה ואומרים את הפיוט.
הושענא רבה
היום השביעי של חג הסוכות, בו נחתם סופית דינו של האדם לשנה החדשה. בתפלת "הושענות" של יום זה חוזרים על כל הפיוטים שאמרו בששת הימים, ואחר כך מוסיפים פיוט מיוחד להושענא רבה. בסך הכל מקיפים את הבמה שבע פעמים. לאחר מכן אומרים תפלות מיוחדות לישועה וגאולה שבשיאן הפיוט "קול מבשר מבשר ואומר", ובסיומן חובט כל אחד חמש ערבות בקרקע כמנהג הנביאים, כדי "למתק את הדינים".
ידוע בשם הצדיקים, כי מיום א' דראש חודש אלול עד יום הושענא רבה, יש 51 ימים, כמנין "הושע-
נא". ועוד אמרו על הפסוק "
אריה שאג מי לא ירא", כי ארי"ה הוא ראשי תיבות של הימים המטילים חרדה ויראה, הלא הם:
אלול,
ראש השנה,
יום הכפורים,
הושענא רבה.