בבוקרו של ט' אלול (11 בספטמבר) האחרון קמו אזרחי ישראל אל הצהרה סנסציונית חדשה: "אין מנוס מקיצוץ בתקציבי הביטחון", זעקו כותרות העיתונים.
 
ההמונים התחלחלו. פגיעה בתקציב הביטחון?! השם ישמור! ועדת טרכטנברג, שמבית מדרשה נשמעה ההצהרה, אכן עשתה עבודה טובה. כולנו בעד דירות זולות לכולם. אך לשחוט את "הפרה הקדושה" האחרונה שנשארה למדינה? למהפך שכזה רבים מאיתנו עדיין אינם מוכנים.
 
למרות שאם נבחן את המצב באובייקטיביות נראה כי בעצם מזמן כבר ניתן היה לעשות זאת. מפת האיומים הצבאיים באזור השתנתה לבלי הכר ושדה המלחמה העדכני השתנה במהותו. כיום עוצמה צבאית פירושה טילים ומחשוב. עוצמת הברזל התחלפה בהייטק, שאמנם אינו זול אך מחירו נמוך לאין שיעור מאחזקת הצבאות של פעם.
 
הסכם פירוק הנשק ההיסטורי שבין ארצות-הברית וברית-המועצות לשעבר, שנחתם בשנת תשנ"ב (1992) על-ידי הפרזידנטים בוש וילצין, סימן את תחילתו של העידן הפוסט צבאי בעולם כולו. מאז – צוללות מלחמה גרעיניות מחלידות בנמלים, משחתות ישנות משוקעות במים כדי ליצור בסיס למושבות אלמוגים, ומרוץ החימוש המטורף, שגזל נתחים כה אדירים ממשאבי האנושות עד לפני כעשרים שנה – עצר את מהלכו, נסוג ומתכווץ.
 
האיום על שלומו של העולם – וגם על שלומנו כאן בארץ הקודש – איננו עוד איום מאסיבי של עוצמות צבאיות אלא מקבוצות קטנות של טרוריסטים. רוב המאמצים לפיתוח אמצעי לחימה חדשים מתרכז היום בפיתוחם של אמצעים מתוחכמים להפליא לריגול ולחיסול ממוקד של בודדים.
 
גם על כיסי אי השפיות המדיניים הבודדים שנותרו, כאיראן וקוריאה (משטרים שונאי אדם המבוססים על דיכוי ורצח עם), ניתן לומר כי ברוח המהפכות הנושבת בעולם הדיקטטורות המתפוגג והולך, ברור כי גם קיצם קרוב.
 
אנו קרובים כעת יותר מאי פעם לקיום הפסוק ביחזקאל: "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות". מילים שנתפסו במשך אלפי שנים כנבואה רחוקה – קורמות היום עור וגידים.
 
כעשרים שנה חלפו מאז התווה הרבי מליובאוויטש מלך המשיח את הכיוון הנבואי בשיחה שנשא לפני אלפי חסידים בשבת פרשת משפטים תשנ"ב (פברואר 1992) – ועתה זה הגיע סוף סוף גם לארץ ישראל. ברוך השם. אכן הגיע הזמן להעביר את תקציבי המלחמה לרווחה, רפואה ושלום. אכן הגיע זמן להתגשמות נבואת הגאולה: "לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".