בנאום המפורסם שנשא סטיב ג'ובס באוניברסיטת סטנפורד לפני כשש שנים, הוא גילה כי בעיניו שמחה אמיתית היא לא התפרצות רגעית של התלהבות. השמחה שתיאר נובעת מהמיקוד של האדם במה שהוא עושה ומהשלמות אליה הוא מגיע בעשייתו.

זמן החיים מוגבל, הדגיש ג'ובס, שבזמן שנשא את דבריו היה משוכנע שהתגבר על המחלה הקשה ממנה סבל. צריך לנצלו עד תום. הדרך להפיק את המרב מהחיים היא לחיות כל יום כאילו זה היום האחרון. לחיות כך אין הכוונה לנהות אחר היצרים. המיצוי נובע מכך שנעסוק במה שאנחנו אוהבים ושנאהב מה שאנחנו עושים. מי שחי את חייו מבלי שהוא אוהב את מה שהוא עושה, הוא גם אינו נתון בעשייתו, ולכן אפשר להסיק, הוא עתיד להיות מתוסכל, לחוות משברים פנימיים, לסבול מהעדר תחושת שמחה, וממילא לא להצליח בדרכו.

ג'ובס גם הכיר בכך שאי אפשר להיאחז בקרני המזבח. מוות הוא הגורל של כולם. לעד הישן יידחק מפני החדש. ומתוך הידיעה הזאת, של זמניות וארעיות החיים, של עכשיו אנחנו יכולים ליצור משהו חדש ומחר כבר נהיה ישנים, הוא ביקש מבוגרי אוניברסיטת סטנפורד למצות את קצבת הזמן שניתנה להם להיות "חדשים". זהו סוד האושר, וכך משיגים שמחה.
דבריו הכנים של ג'ובס סחטו מחיאות כפיים רמות מקהל הסטודנטים. ג'ובס דיבר מהלב. בפתיחות הוא תיאר סיפורים אינטימיים מחייו. אין סיבה שלא להאמין לדבריו המרגשים.

מה אפשר ללמוד מאנשים מצליחים?

בדבריו של ג'ובס יש יסוד נכון – תעשו מה שאתם אוהבים, וחשוב יותר תאהבו מה שאתם עושים. ולמעלה מזאת, המיקוד בדבר הוא המזור לכל התחלואים, מאחר והוא מציב במרכז את הדבר בו עוסקים ולא את עצמך. ועיסוק בדבר יחסוך מאיתנו את מופעי הנפש הכואבים, הקנאה והעצבות, היהירות ומפחי הנפש.

ובכל זאת, למרות הכנות והפתיחות, ולמרות שהדברים נאמרו מפי אחד האנשים המצליחים בעולם, לי הם נשמעו חסרים. ג'ובס יכול ללמד על סודות ההצלחה והניהול. ואכן ספרי ניהול שלו, בשמו ועליו, נמכרו בשנים האחרונות במיליוני עותקים ברחבי העולם. אולם הגישה שלו לגבי שמחה, אושר ומיצוי עצמי, נשמעת בערך כמו ללמוד קבלה אצל אלי רייפמן. תיאוריית הגשטלט תופסת גם בהערכה שלנו את בני האדם. מי שיפה נחשב גם בדרך כלל לחכם יותר, ומי שמוצלח בעסקים ייתפס בעינינו גם לבר סמכא בתחומים אחרים. אם הוא מרוויח הרבה, חדשן, ומייצר מכשירים מופלאים, כנראה הוא גם יודע דבר או שניים בהלכות הנפש וחוויותיה.

מה חסר?

א. מה עם הזולת? רק מי שעבד כמה שנים בעולם ההיי-טק מצליח להבין את הכמיהה הרווחת של רבים מעובדי התעשייה להסבה מקצועית. לפתוח סטודיו בבית, לעבור לתחום החינוך, העיקר להינצל מהעבודה, שבהחלט מתגמלת היטב, אך גם סוחטת את זמנם וחייהם של העוסקים בה. 10 שעות ביום הם לא זמן עבודה מוגזם בתחום. החברות מעניקות את כל הפינוקים, מכוני כושר, מסעדות יוקרה, אך דורשת מעובדיה שימשיכו לחיות את העבודה. ולחיות את העבודה הכוונה לחשוב כיצד לייצר מוצרים ולהטמיע אותם בקרב קהל הצרכנים.

עכשיו תשאלו מה רע בזה? באמת ששום דבר, רק אל תצפו להשיג את אושרכם, תחושת מימוש עצמי ושמחת חיים מהשקעת חייכם במחשבה כיצד לשכנע את העולם בתרבות הצריכה או כיצד להפוך מזכירה אלקטרונית ליעילה יותר.

הקפיטליזם, שהטכנולוגיה היא התוצר המובהק שלו, קידם את העולם בהרבה מובנים חשובים והכרחיים, אך הוא לא בהכרח תרם לאושרו של הפרט. אושר אמיתי, שמחה אמיתית, עולים בכמה מובנים מה'הרגש שעושה טוב לאחר'. ג'ובס היה צריך ללכת עם קו המחשבה שלו צעד קדימה. בפרפרזה לג'ון קנדי היה עליו לדרוש משומעי לקחו לא לשאול מה עושה לכם טוב, אלא לדרוש מה עושה טוב לעולם. היכן צריכים אותם, והיכן הם תורמים למישהו משהו. מחשבה שכזאת שוב מונעת מעצמי להעמיד את ה'אני' במרכז. מנגד הבחינה העצמית שמציע ג'ובס היא מתכון בטוח להגברת האגו ולשיפוטיות עצמית.

לפני שאתם יוצאים מכאן בזלזול ובטענה כי התביעה הזאת נשמעת לא עדכנית ולא רלוונטית לעידן בן זמננו, תנו לי הזדמנות להדגים. אם תשאלו את עצמכם כל יום אם אתם מרוצים ממה שעשיתם, אם עשיתם מה שאהבתם, אזי סביר להניח שתהיו מהראשונים התורמים לחברה מנוכרת, המאדירה את האינדיבידואל על פני החברה, את האינטרס על-פני הכלל.

אם אתם פקידים במשרד הפנים, ובסופו של יום תבחנו עם עצמכם אם אתם חשים מסופקים, כנראה שהתשובה תהיה שלילית. אם תבררו עם עצמכם כיצד עזרתם למישהו, למי עשיתם טוב, מה קידמתם עבור הזולת, כנראה שהתשובה תמלא אתכם בתחושת שליחות. זה נכון לגבי פקיד הבנק, ונכון לגבי עובד היי-טק. המבחן של האושר הוא במה שאנו סבורים שהפיקה מאיתנו הסביבה ולא בתחושה הסובייקטיבית שלנו שהצלחנו במשהו. שכן ה'אני', מעצם טבעו, כמעט לעולם לא יהיה שבע רצון מעצמו. לעולם הוא ירצה עוד. נכון ששני הרגשות הם סובייקטיביים, אך הם מעידים על תנועה נפשית שונה.

אפל של ג'ובס מעסיקה 50000 עובדים. כמה מהם מאושרים? כמה שמחים? רובם הרי אזוקים למשכנתא ולתשלום חוגי הילדים, ולרוב אינם יכולים להרשות לעצמם לעזוב את מקום עבודתם ולתור אחר חלומם.

אני לא עובד בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אבל יש לי כמה חברים שעובדים קשה בתעשיית ההיי טק, ובטח גם לכם יש. כולם שמחים בעבודה מתגמלת, אבל האם הם חשים את הסיפוק עליו מדבר ג'ובס? כנראה שלא, אלא אם קוראים לכם יוסי ורדי ואתם קוראים את הרשימה הזאת.

ועוד הערה בעניין, אני לא כזה בקי, אבל אני יודע שחלק משמעותי מהונם ומזמנם של המיליארדרים האחרים שעשו את כספם בתחום דומה, לארי פייג', מארק צוקרברג וביל גייטס, מושקע בקרנות צדקה, כנראה מתוך מחשבה שאם כבר עובדים כל כך קשה, לפחות ניתן יהיה להפיק שמחה וסיפוק מכך שהעולם כולו נהנה באופן כזה או אחר מהעושר.

ב. הרלטביזם של האושר: האושר על-פי גו'בס הוא כמובן רלטביסטי. הבעיה היא שרוב האנשים אינם באמת יודעים מה גורם להם לאושר. האושר שלהם נקבע על-פי אמות מידה חברתיות מוסכמות. אני אהיה מאושר כשאהיה רופא כמו שאמא שלי רצתה? או שבימינו האושר מצוי כבר בעבודה אחרת?

חג הסוכות, שנתייחד מכל החגים האחרים בעוצמת השמחה שבה הוא מחויב, מלמד אותנו משהו על שמחה וסיפוק.

השמחה של סוכות היא המשך ישיר של ראש השנה, הימים הנוראים ויום הכיפורים. זוהי שמחה שאיננה התפרצות ספונטנית אלא תוצאה של התבוננות. את שמחת הסוכות אפשר להקביל לשמחת החתונה. לאחר שבני הזוג, הקב"ה וכנסת ישראל, התאחדו ביום הכיפורים, עתה הם יוצאים לסעודה ולריקודים. אם לתרגם זאת לשפת ההיטק, שמחת סוכות מלמדת כי לא משנה מה אתה עושה, לתוכו אתה צריך ליצוק משמעות ותוכן. בו אתה צריך למצוא את השליחות שלך.

אין זה אומר שאם מה שאתה עושה אינו מתאים לך אתה לא צריך להמירו באחר. בוודאי שכן. אך גם במקום החדש אליו נגיע נצטרך לעבוד כדי ללמד את עצמנו לקבל את השליחות שלנו בתוכו.

שמחה אמיתית ופנימית יכולה לנבוע רק מהתגברות על תחושת הישות. כל עוד אנחנו שמחים כתוצאה מדבר מה, השמחה תמיד תהיה מוגבלת ומדודה. כאמור, האדם לעולם מונע על ידי הכמיהה להשיג משהו חדש, להתקדם, לשנות. בה בעת, אם הוא בוחן את עצמו במשקפיים האלה, מעטים הימים שבאמת יהיה שמח.

מנגד שמחה על עצם הבריאה, על כך שאנחנו יכולים להשפיע על מישהו במשהו, היא שמחה המשנה את טבע האדם. זוהי שמחה על כך שיש לנו תפקיד בעולם, שאנחנו חשובים למישהו במשהו. השמחה הזאת, הנובעת מהתחברות לנקודה פנימית יותר, היא שמחה שפורצת גדר ומאפשרת לאדם לשנות את מידותיו.

הכניסה לסוכה מעידה כי אנחנו מכירים בכך שאנחנו מוקפים מכל עברינו במציאות אלוקית. והמציאות הזאת היא השליחות שלנו שבה אנחנו שמחים. זוהי שמחה שאינה מיועדת רק לבוגרי סטנפורד, אלא גם לעובדי שכר מינימום, לפקידי בנק שכנראה לא יחליפו מקצוע, ולבני חמישים, שישים, שבעים ושמונים, שהישן שלהם יכול להיות חדש בכל רגע ורגע.

הישן של ג'ובס הוא לעולם אינו ישן אם יוצקים לתוכו משמעות ותוכן שאינם מוגבלים במימוש עצמי מדומה, שממילא תלוי בהצלחה כלכלית. להכיר בהתחדשות הבריאה משמעה להכיר בהתחדשות שלנו בכל גיל ובכל שלב בחיים. הכרה שכזו במבנה הבריאה מלמדת שאין באמת ישן, אלא אם אנחנו רואים אותו ככזה.