זה גורם "להם" לאלרגיה חריפה ולמחשבות נוגות על הפער בין ההמון לעלית האינטלקטואלית, בין עבודה זרה, אמונות טפלות, דרישה אל המתים, כשפים, לחשים וקללות לבין מה שמתקרה בפיהם רציונליזם רמב"מיסטי, בין ריטואליים דתיים פרימיטיביים לבין אמונה שהיא תוצר של התבוננות מעמיקה. את מנהגי ההשתטחות של "האספסוף הנבער", מזרחי ברובו, הם עוד יכלו לתרץ. בכל זאת, למדינות ערב תנועת ההשכלה לא הצליחה לחדור. אך עם הסחף הם מתקשים להתמודד.

כחצי מיליון בני אדם מגיעים בל"ג בעומר להילולת רשב"י במירון. ההערכות מלמדות על כרבע מיליון ישראלים שנוסעים לאומן, ומתוכם אלפים רבים שמשתטחים על ציונו של רבי נחמן מברסלב בראש השנה. אלפי רווקים ורווקות נוהרים לעמוקה, והרשימה עוד ארוכה. כה ארוכה שכבר משרד התיירות וסביבו עוד כמה עמותות זריזות גילו את הפוטנציאל התיירותי ולוקחות חלק במימושו. בעיני כמה מהחוקרים הפריחה סביב קברי הצדיקים היא תוצר מובהק של אמונות העידן החדש ומעידה על המעבר מהתרבות המודרנית לפוסט מודרנית.

מספר הבדיחות על קברי הצדיקים שצצים בצפון כפטריות אחרי הגשם, נמוך אולי רק מהבדיחות האתניות על פולנים ומרוקאים, וממחיש את היחס הדואלי כלפי התופעה. מצד אחד ההשטחות הפכה להיות אפיק להבעת אמונה ומקור משיכה למאות אלפים. מצד שני התופעה זוכה לביקורת נוקבת ולעתים אף ארסית, בקרב מי שרואים עצמם כרציונליסטים, דתיים ושאינם דתיים.

גוף ונפש ביהדות

מנהג ההשתטחות על קברי צדיקים, שראשיתו אצל כלב בן יפונה ש"הלך ונשתטח על קברי אבות"[1], הוא השתלשלות ישירה של יחסי הנפש והגוף במחשבה היהודית, כפי שאלה מוסברים ומנומקים בהרחבה בכתבי הקבלה והחסידות[2].

מי שאינו מקבל את הדואליזם של נפש וגוף, ודאי שהביקור בציון הוא חסר ערך עבורו. באדמה נטמנו עצמות שלא נותר בהן דבר מרוחו של הנפטר. גם זה שאינו אוחז בעמדות ביהביוריסטיות, עלול לחשוב, ללא עיון מספק, כי הנפש והגוף מתנתקים זה מזה ברגע אחד, ברגע הפטירה. הגוף הנרקב באדמה הוא חסר כל קשר ומשמעות ביחס לנשמה שפרחה לה. ולכן הערך היחיד בהליכה למקום הקבורה הוא בהפיכת מקום זה למעין אנדרטת זיכרון לנפטר.

על מנת לנתח את הרציונל של מעשה ההשטחות כראוי (ולא של ההשתטחות כתופעה סוציולוגית) יש צורך להתמודד עם מספר היבטים הכרוכים במעשה. הראשון הוא מיהו צדיק והאם יש הבדל בין פטירתו ומקום קבורתו של צדיק לפטירתו של אדם מן השורה. השני הוא מה קורה לקשר בין הגוף לנפש לאחר הפטירה. השלישי הוא מהי בעצם השתטחות ומה נוהגים לעשות במהלכה.

שלושת ההיבטים הללו שזורים בהסברים שמעניקה תורת החסידות להשתטחות. החסידות מצביעה על חמישה רבדים המגלמים את הערך בהליכה אל קברי צדיקים[3].

1. לעורר את הזיכרון

ברובד הראשון הביקור בבית הקברות מעורר מידה של געגוע, זיכרון ואפילו אבלות. הוא מכניס את זווית הראיה של המבקר לפרופורציה ביחס לחיים ותכליתם. הוא מזכיר לו שלמרות טרדות הפרנסה, הלחץ עם הילדים, המשברים בזוגיות, הייסורים והקשיים, החיים הם סופיים, וצריך לנצלם כראוי. 'טוב ללכת אל בית אבל מללכת אל בית משתה'[4] מלמד ספר קהלת. המשתה מסמל את המרוץ של החיים, את המשיכה הטבעית להיבטים הגשמיים. בית האבל ממריץ לא להיכנע לאלה, כי אם לחפש את המשמעות העמוקה יותר של החיים. ביקור בציונו של מי שנחשב כאדם שזיכך את מידותיו והשקיע בלימוד בוודאי תורם לתנועה נפשית זו.

2. למקומות שונים ערך רוחני שונה

ברובד השני, נוהגים ללכת לבית הקברות משום שמקום המנוחה של הצדיק נחשב למקום קדוש. כלל ידוע הוא כי מה שיש בו קדושה, כגופו של הצדיק, לעולם אינו נעקר לגמרי ממקומו. כלומר גם לאחר הפטירה נותר בקבר קדושה מזמן חיותו של הצדיק.

בהכללה יש לציין כי העולם נברא כך שאמנם אורו של הבורא מצוי בכל מקום, ובכל זאת אור הבורא ממלא מקומות וזמנים שונים במידה משתנה. כפי שיש תפקידים וזמנים מסוימים הנחשבים לעת רצון, כמו עשרת ימי תשובה, או סנדק לאחר המילה וחתן ערב חופתו, כך יש מקומות שבהם ישנה מידה של חיות אלוקית רבה יותר ממקומות אחרים, כמו הכותל המערבי שנותרה בו קדושה גם לאחר חורבן בית המקדש או אבנים מיוחדות בעלות מאפיינים אנרגטיים. הדיפרנציאליות הזאת מושפעת מגורמים הקשורים הן בטבע בריאתו של אותו המקום והן בהתייחסות הנהוגה כלפיו והמידה שבה מקדשים ומבדילים מקום זה.

המשתטחים על קברי צדיקים כמובן אינם מרבים בסליחות ותחנונים אל הצדיק. במובן האמור קבר הצדיק, כמקום שיש בו קדושה, משמש כמעין מעלית או רמקול המגביר את עוצמת התפילה לבורא עולם.

בהיבט נוסף, מי שמתפלל בחדר השינה בביתו בדרך כלל מעורר פחות את נפשו מאשר מי שמגיע לקברי צדיקים. מן הסתם הנסיעה לצפון, ההתרגשות, ההכנות, כל אלה משפיעים גם על המאמץ בתפילה שמשפיע על האפשרות של התפילה להפוך רצויה ומקובלת. כך שהמקום הפיזי בו מתפללים, הקבר כאתר מיוחד, גם מעורר את הכוונה וגם מסייע בקבלתה של התפילה.

3. בין לימוד להשתטחות

ההשתטחות על קברי צדיקים מקבילה ללימוד תורתו של הצדיק, או התבוננות בדרכו של האדם. הקבר, כמו הלימוד[5], יוצר זיכרון של הנפטר ופועלו בעולם. הוא מחייה אותו למרות מרחק הזמן שעבר מאז הפטירה. לחוש יראה וזיכרון כלפי הרמב"ם למשל, ניתן על-ידי לימוד תורתו כמו גם על ידי ביקור בציונו, שתי הפעולות מונעות את שכחת הרמב"ם, ובדרך כלל גם האחת קשורה ומעודדת את השנייה.

ההליכה אל הקבר לאחר זמן לא רק מחייה את הנפטר בעיני רוחו של המבקר אלא מביאה גם לפתיחת הלב, לווידוי על הצדדים האפלים בחייו של המשתטח ולבקשת תשובה פנימית עמוקה.

במשקפיים היהודיות, הייסורים שחווה האדם, בגופו, בנפשו, בממונו או במשפחתו הקרובה נועדו להסיר ממנו את גסות הלב. על-פי היגיון זה ייסורים אלה נחסכים ממנו, אם הוא לבדו מביא לידי לב נשבר, וההשתטחות על קבר רבו היא אחת הדרכים לכך.

מיהו צדיק?

כאן גם נחשף עבורנו מיהו צדיק. ההגדרה של צדיק לעניין ההשתטחות היא הגדרה סובייקטיבית התלויה באדם ההולך לקבר. צדיק כאן הוא לא רק אדם שהיה בעל מעלות טרומיות, חכמה אדירה או מי שזכה לדרגות מסוימות של נבואה. ישנם רבים בהיסטוריה של עם ישראל שתרמו מחכמתם ומעלותיהם לקיום הרוחני של העם. צדיק הוא מי שהמשתטח לומד את תורתו, הולך בדרכיו ורואה בו סימן לברכה[6]. צדיק הוא מי שהמשתטח מתקשר איתו והודות לו הוא מצליח גם להתבונן בפנימיותו, לבחון את התנהלותו ולצקת חיות ומשמעות לחייו.

4. התעוררות היראה

מי שהכיר את מורו שנפטר עוד בחייו, הביקור בקברו לאחר הסתלקותו, עשוי לעורר בו תחושת ביטול ויראה, כמו התחושה שיש לתלמיד בפני מורו. המתפלל בציון כמו מכיר בקטנותו ובחובתו להשתפר ביחס לפועלו של מורו בחייו. תנועה נפשית זו מביאה אותו לידי בושה וביטול עצמי הנדרשים כחלק מתהליך התשובה. ועוד, חכמים מלמדים כי 'מה זרעו בחיים אף הוא בחיים'[7]. כלומר, על-פי הפרוש הפשוט, כל עוד למורה הדרך יהיו ממשיכי דרך, הוא יזכה לחיות דרכם דרך פועלם ואמונתם. הביקור בקבר הוא חלק מהמהלך של החייאת מורה הדרך שנפטר.

5. להצטרף למסע הנשמה

ההיבט החמישי והגבוה ביותר קשור ברובו למושגים מקבלת האר"י. על-פי מחשבת היהדות ישנן מספר דרגות או רבדים בנפש, חמשה ליתר דיוק. חלק מהרבדים התחתונים של הנפש מאירים בגוף. הגוף הוא כמו כלי להארת הנפש. הארה זו באה לידי ביטוי בדיבורו של האדם, במחשבותיו ובהלכותיו. הצדיק הוא אדם שעיקר חייו הם ההיבטים הרוחניים והרבה פחות ההיבטים הגשמיים. אפשר לומר כי במידה רבה מאירה בגופו יותר 'נפש' מאשר באדם הרגיל. לאחר פטירתו של הצדיק, נפשו, שהייתה כלואה בתוך גוף גשמי, משתחררת ממאסרה. בהעדר הגוף, הכלי של הנשמה לפעול בעולם הוא על ידי התחברות לנשמות אחרות הפועלות בתוך גופים אחרים.

אותה הארה של הנשמה, לאחר הפטירה, היא בעלת עוצמה רבה יותר, ובה בעת כזאת שאינה מוכלת בתוך כלי. מהאמור ניכר כי המוות ביהדות הוא לא סוף פסוק. ובטח לא עבור צדיקים שנחשבים 'לגדולים במיתתן יותר מאשר בחייהם'[8].

כאן יש להסביר היבט נוסף, לפיו התיאורים על קורות הנפש לאחר הפטירה אינם מתייחסים לכל רבדי הנפש. מיום הפטירה ישנו תהליך הדרגתי של ניתוק הנפש מהגוף, ולכן גם זמני האבלות קצובים, שלושה ימים, שבעה, שלושים יום, אחד עשר חודשים ולבסוף שנה. מקץ שנה אצל אדם רגיל מסתיימים רוב תהליכי הניתוק של הנפש מהגוף. אצל הצדיק הבחינה התחתונה שבחמשת הדרגות שבנפש, נשארת בקבר, ואילו הבחינות הגבוהות יותר שמעליה ממשיכות במסע הנפש, בהתעלותה מעלה. עוצמת ההארה של הנפש, שחסרה באדם שאינו צדיק, היא שהופכת את ההשתטחות על הקבר לבעלת משמעות. והיא זו שמעניקה לקבר מעמד קדוש.

הקדושה של הדרגה הנמוכה שבנפש הנותרת בקבר היא המתפשטת בקרב ההולכים לקבר. אולם על מנת להשיג התעלות גבוהה יותר, אליה מטפסות הדרגות הגבוהות יותר בנפש הנפטר, צריך המשתטח להיות בתנועה של עבודה והכנעה עצמית, ולהיות מסוגל להתדבק במורו. תנועה זו אפשרית על ידי התקשרות מתמדת של לימוד הוראותיו ודרכיו.

הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים

לא בטוח שהזדהות עם תפיסות מוניסטיות ביחס ליחסי גוף ונפש היא רציונאלית או קוהרנטית יותר מאשר קבלת העמדה הדואליסטית. אולם זה כבר דיון אחר לחלוטין. יחד עם זאת קבלה של תפיסת יחסי הנפש והגוף ביהדות מחייבת גם לקבל את הרציונל שבהשתטחות. ההשתטחות יוצרת התקשרות של נפש בנפש. היא מעודדת ללמוד עוד את דרכי הצדיק וניזונה מדרכים אלו. ההשתטחות נועדה לעורר בזמן שבו טרדות הפרנסה ולחצי החיים מרחיקים מהאמונה במי שמורה דרך ומשמש כרועה אמונה. ההליכה לקבר עוזרת לכוון בתפילה ולגרום לה להיות מקובלת יותר.

ולבסוף, מה עושים בהשתטחות? כל אחד נוהג בדרך שתגרום לו להתקשר טוב יותר למורו, במטרה כמובן להשיג את בוראו. יש שמציירים בדמיונם את צורת הפנים, אחרים קוראים תהילים, יש שמביאים עצמם לידי לב נשבר ונדכא, יש שלומדים מתורתו, וכולם מתפללים לבורא העולמים, ומקווים שהמקום ומפגש הנשמות יסייע לתפילתן להתקבל טוב יותר, שהרי בכל זאת, הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים[9]. ומשום שמקור כל הנשמות הוא אחד, ההדבקות בצדיק הופכת גם את המבקרים בקבר לאחד עם הצדיק ואת תפילתם לרצויה גם היא.

(באדיבות אתר התבוננות)

---

 
[1] בגמרא ראו דיונים במסכת סוטה, לד, ב;  ברכות יח, ב; תענית טז, א. הובא בפרש"י עה"ת שלח יג, כב.

[2] למרות שמעלת ההליכה אל קברי צדיקים זוכה לתשומת לב גם בנגלה שבתורה. הרבי מליובאוויטש מצביע על כך מאריכות הדיונים בנוגע להיתר שניתן לכהנים שנהגו ללכת לקברי צדיקים. ראו השקו"ט באריכות – שו"ת מנח"א ח"א סס"ח. ח"ג סס"ד. ובספרים שנסמנו בלקו"ש חי"ח ע' 234 הערה 55. אגרות-קודש ח"ו ע' שמח ואילך; חי"א ע' רכ. תורת מנחם – התוועדויות ח"ב ס"ע 172. וראו: תורת מנחם יו"ד שבט ה'תשי"ד, חלק שני, שיחת יום ה' פ' בשלח, עמ' 27.

[3] וראו בהרחבה אדמו"ר האמצעי, להבין ענין ההשתטחות. ראו גם תורת מנחם התוועדויות ח"א ע' 67 – ע"ד ההתקשרות עם בחי' יחידה שבנפש. וראו גם אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר שליט"א ח"י ע' רסד: "קודם הילוך על ציון של צדיק ובפרט איש כללי וביחוד נשיא ישראל, צריכה להיות ההכנה בכל החמשת ענינים הנזכרים במאמר ההשתטחות לאדמו"ר האמצעי, ומתאימים לנר"ן ח"י של נפש כ"א מישראל.

[4] קהלת ז, ב.

[5] "שלימוד תורתו הוא בדוגמת ענין ההשתטחות", תורת מנחם יום ב' דחג השבועות ה'שי"ת 93. ובעוד מקומות.

[6] וראו בעניין שו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן קמז, בענין איסור היציאה מא"י לחו"ל (הערות לס' שדי חמד).

[7] תענית ה, ב.

[8] חולין ז.

[9] יבמות ס"ד.