הגביר והעני עומדים בפני בורא עולם בימים הנוראים. תפילתו של מי מהם מתקבלת? האם למצב הכלכלי יש השפעה על עומק התפילה וסיכוייה לפתוח שערי שמיים? האם אנחנו זקוקים למשבר, כלכלי, פיזי או נפשי על מנת לעמוד 'טוב' יותר לפני הבורא?

"תפילה לעני כי יעטוף", ולפני ה' ישפוך שיחו"[1]. יעטוף הוא גם מלשון איחור[2]. דוד המלך כמו אומר כי כל התפילות ממתינות לתפילתו של העני, שתבקיע את כל השערים, ולאחריה יוכלו לעלות שאר התפילות[3]. העוני, בקשר עם הקב"ה, לפי דוד המלך, הוא סוג של מעלה, מפני שהוא משפר את האפשרות לשיח לפני הבורא.

מיהו עני ומיהו עשיר

עוני הוא מכמה בחינות כמו שיתוק. 'העניות מנוולת'[4]. העוני חושף את הצדדים הפחות יפים בחיינו. העוני הוא מצב של מחסור. העני סובל מתחושה של חוסר שלמות, חוסר ביטחון וקושי למצוא את עצמו בעולם. לעומת זאת עושר מעיד על הצלחה. זוהי תצוגה נאה כלפי הסביבה, המלווה בקניית ביטחון, גם אם הוא לפעמים חיצוני בלבד.

ראשיתו של העוני טמון בדרך כלל בקושי להפעיל את כוח הדעת. לכן מודגש כי 'אין עני אלא בדעת'[5]. מעוני בדעת משתלשל גם העוני בגשמיות, העוני הכלכלי[6]. הדעת היא היכולת להתמקד בדבר, על ידי גיוס כוחות השכל, החכמה והבינה, כדי להעמיק בנושא בו עוסקים. המסירות לתחום מסוים מולידה כלפיו יחס רגשי, של אהבה או יראה. בדרך כלל מי שמתמקד בחייו ומתמיד בעניין, יתקשה להתדרדר לכדי עוני. הנכונות ללמוד, להתחדש, ובה בעת לאחוז בקיים היא מפתח לפרנסה ולהתגברות על מכשולים.

אם אין עני אלא בדעת, אזי גם אין עשיר אלא בדעת. העושר אינו מבטא רק מצב שלאדם יש די צרכיו בהרחבה. העושר קשור לנקודת העצמות של האדם. העשיר מבטא השפעה לעולם ואילו העני מבטא קבלה מן העולם[7].

הערכה נפוצה היא כי עוני מתפתח לצד עצלות, העדר השכלה ואף חוסר נכונות לרכוש השכלה. ניצול כח הדעת מבטיח לאדם יזמות והפריה מתמדת. גם אם יסבול עתים של קושי כלכלי, יש בידו את הכלים להתרומם ממצבים אלה. בעוד בהיבט הכספי העוני והעושר הם מושגים יחסיים התלויים בתנאים הסביבתיים, כלכליים ופוליטיים, השימוש בדעת מעורר התלהבות, התרגשות מעשייה, ללא תלות גורפת במצב הסביבה. הוא מאפשר לאדם להימנע מחיים של סתמיות, חוסר השקעה והתחבטויות מתמידות המונעות התמקדות בדבר אחד.

מהתיאור האמור למיהו עשיר ומיהו עני, לא ברור כיצד ייתכן שתפילת העשיר רצויה פחות בפני הבורא. ניכר כי העשיר לכאורה אינו צריך למילוי צרכיו. לכן תפילתו אמורה להיות יקרה יותר בפני הקב"ה. הוא לא אמור לבקש בשביל עצמו. מי שיש לו הכל יכול לכאורה להתחבר טוב יותר לבורא, ולכל הפחות לבקש עבור אחרים[8].

לכן, אם תפילת העשיר היא בעלת מעלה כה גדולה, מדוע בכל זאת תפילת העני קודמת לה?[9].

שיחה – שלוש פעמים ביום

הבעל שם טוב, מייסד החסידות, שיום הולדתו יחול בשבת, מפרש את הפסוק מתהילים באמצעות משל על מלך שביום שמחתו התיר לכל אחד מנתיניו לבקש ככל אשר יחפוץ. רוב הנתינים ביקשו כסף, שררה וכבוד. חכם אחד ביקש דבר אחד בלבד. שיוכל לדבר עם המלך שלוש פעמים ביום[10].

בקשתו של אותו חכם מצאה חן בעיני המלך. אותו חכם לא ביקש לעצמו או לאחרים. הוא רצה את הקשר, את העמידה לפני המלך, ולכן המלך נתן לו גם מכל טוב אוצרותיו.

אין לו מעצמו כלום

העני המתפלל אינו זה המבקש להשלים חיסרון כי אם זה המודה שאין לו מעצמו כלום. מצבו הביא אותו לכך שאין לו עוד תאווה לדבר (כאן כתבנו על מצב מעין זה). הדבר היחיד שהוא רוצה הוא להתאחד עם המציאות האמיתית – לעמוד לפני הבורא, למעלה מכל מציאות אחרת[11].

בידי העני אין כח לפעול כלפי חוץ, כל עוד הוא נותר תחת ההגדרה של עני. עני אינו יכול לעשות מאומה שכן אין לו דבר משל עצמו. לעשיר יש יכולת השפעה. העני נזקק לביטול עצמי על-מנת שיוכל להתמקד בעיקר ולשוב חזרה למסלול של איתנות. לעומתו העשיר עומד בפני ניסיון שבמהותו דוחקו לגזור לאיזה מטרות וכיצד ינצל את עושרו, כיצד ימצה את כושר השפעתו בעולם.

הביטול העצמי של העני מגביה אותו לדרגות נעלות בהתקשרות עם הבורא. אחד מכללי היסוד בספרות הקבלה הוא שכל היורד נמוך יותר, שורשו גבוה יותר.  העני יורד כה נמוך שאין שער שתפילתו אינה מבקיעה.

על-פי משל הבעל שם טוב, תפילת העני נעלית משום שהיא מבטאת דבר מה שהקב"ה רוצה. הקב"ה רוצה את השיח, ולא את הכמיהה להשלמת חסכים בחיי העולם הזה. הקב"ה רוצה את עצם התפילה ולא את הבקשות המכונסות בתוכה.

בהיבט נוסף תפילת העני גם מתקבלת יותר. כמו השופר היא מבטאת תנועה מהמיצר אל המרחב. מהנמוך ביותר לגבוה ביותר.

ביכורים טעונים טנא 

המעלה בתפילת העני היא שהוא עומד בפני בוראו כיחידה שלמה, נפש וגוף, אור וכלי. רעיון זה מובא גם בפרשת השבוע המצווה על הבאת הביכורים בטנא בזמן בית המקדש[12]. הביכורים שמביא העני בסלסלתו, מפרות שבעת המינים שנתברכה בהם הארץ, ניתנים לכהנים עם הסלסלה. העשיר לעומת זאת מביא את ביכוריו ב"קלתות של זהב וכסף". בניגוד לסלסלת העני, המגשים היוקרתיים עמם הוא מביא את ביכוריו מוחזרים לו.

אתם בטח מכירים את התופעה המרגיזה שעשירים תמיד משלמים פחות. עני שאינו משלם משכנתא חודשיים שלושה, כבר נזרק מביתו וצובר פיגורים והצמדות. הטייקון העשיר רק עושה 'תספורת' על חשבון הפנסיה הציבורית. חכמים מסיקים את החוק הטבעי הזה גם מכך שסלסלת העני ניתנת עם ביכוריו ואילו כלי העשיר חוזרים אליו[13].

כיום כבר אין ביכורים. המדרש מלמד שמשה צפה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד להיחרב והבכורים עתידים להפסק, לכן עמד התקין שלוש תפילות ביום במקום הביכורים[14].

על-פי פנימיות התורה, הביכורים מסמלים את הנשמה הגבוהה שבאדם. הביכורים, שצריכים לבוא עם טנא, בתוך כלי, מסמלים שהנשמה, החלק המובחר באדם, צריכה לעמוד בפני הבורא כיחידה אחת עם הגוף. העשיר מביא את ביכוריו אולם הוא אינו משעבד את כל מציאותו בתפילה. מאחוריו הכלי המהודר, עושרו והצלחתו, עליהם הוא אינו מבקש ואותם הוא אינו מנדב. עליונות תפילת העני נובעת מנכונותו להעמיד את כל עולמו הגשמי בפני הבורא, כתוצאה מהמצוקה בה הוא נתון[15].

העולם נברא כך שכל אדם הוא גם עשיר וגם עני, גם משפיע וגם מקבל. תלוי ביחס למי. לכל פרט יש את הניסיון הייחודי לו, את דרך החתחתים שהוא צריך לעבור. אדם אינו יכול לשמש רק מקבל או רק משפיע. לכל אחד יש משהו שהוא יכול לתת גם אם נראה לו שהוא חסר כל. התנועה הנפשית של עושר בתפילה היא בעלת חשיבות רבה. אולם התנועה הנפשית של עוני, של שיח נטול אינטרסים לפני הבורא, היא זאת שמסוגלת לפתוח שערים ולחדור מבעד לרקיעים.
 

ועוד סיפור מהבעש"ט לרגל יום הולדתו – מדוע כדאי לבקש 

לקראת ראש השנה זה הזמן להתפלל. לפני שנקבעת קצבת החסד, בפרנסה, בבריאות, במצב רוחני, פסיכולוגי ונפשי לכל השנה – כדאי לשפר את העבודה שבלב, היא התפילה, שעיקרה הוא חיבור עם הקב"ה.

מספרים שבלילה קר וגשום אחד הגיע הבעל שם טוב, עם כמה מתלמידיו לביקור אצל יהודי עני, מבלי להודיעו מראש.

היהודי הפשוט נתמלא שמחה על ההזדמנות לקיים מצוות הכנסת אורחים, ועוד אורחים חשובים שכאלה, וקיבלם במאור פנים. הוא מיהר אל היער לחטוב עצים כדי להסיק את התנור ולכבד את האורחים בשתייה חמה. לאחר מכן יצא למסע העירה על-מנת לקנות חלב עבור האורחים. הוא הזמינם לישון על מצעיהם של בני ביתו והגיש להם את הארוחה הטובה ביותר שיכל להתקין. הבעל שם טוב ותלמידיו נשארו אצל העני חמישה ימים נוספים שבמהלכן סעדו על חשבון העני עד פירור המזון האחרון שנשאר בביתו. כשאזל המזון יצא היהודי, בלית ברירה, ומכר את רוב חפצי ביתו כדי לספק את צורכיהם של אורחיו.

כל אותם ימים היה העני אסיר תודה על ההזדמנות לקיים את מצוות הכנסת אורחים. אולם אם לפני ביקורו של הבעל שם טוב הוא היה שרוי בעוני גדול, עם תום הביקור נותר מחוסר כל לגמרי. כאשר ילדיו הרעבים החלו לבכות ולבקש אוכל, הוא לראשונה פשט את ידיו בצער, פנה אל אלוקיו ותמה בכאב, 'אם ברכת אותי בהזדמנות לארח אורחים, מדוע זה עתה השארת אותי בלי יכולת להאכיל את בני משפחתי?'. מיד לאחר תפילתו שבקעה מן הלב, דפק על דלתו סוחר דרכים שביקש כוס שתייה והתגלגלה ביניהם שיחה על עסקה מסוימת שבעקבותיה הפך היהודי בהדרגה לעשיר גדול.

שנים לאחר שהפך היהודי לעשיר, נסע לביקור אצל הבעל שם טוב. במהלך הפגישה גילה לו הבעל שם טוב: 'ראיתי שגזרו מן השמים שתהיה עשיר, אך העושר לא היה יכול לרדת אליך מכיוון שמעולם לא ביקשת ולא התפללת עליו. הסתפקת תמיד במועט ביותר והיית מרוצה. לכן היה עלי לבוא אליך, לרוקן את כל שהיה לך בביתך, כדי שתתפלל ותבקש את המענק שהועידו לך מלמעלה'[16].

לכן בין אם אתם משעבדים את מציאותכם בפני מציאות הבורא ובין אם רק עוצרים פה ושם לשוח, אל תשכחו את הבקשות לשנה החדשה.

---

[1] תהלים קב, א.

[2] כמו: "ובהעטיף הצאן . . העטופים ללבן", ויצא ל, מב ובפרש"י.

[3] תורת מנחם טז, חלק שני, ש"פ בשלח, ט"ו בשבט, ה'תשט"ז, עמ' 73.

[4] 'בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן'. ראו נדרים סו, סע"א.

[5] ראו נדרים מא, רע"א. כתובות סח, סע"א.

[6] על הקשר הישיר בין עוני בדעת לעוני בגשמיות ראו: הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם יד, חלק שני, שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז, ה'תשט"ו, 153. כללות בני ישראל הם 'האשה' של הקב"ה. שכן במתן תורה נעשו הקב"ה ובני ישראל בעל ואשה. הדרך לסילוק העוני הוא על ידי הרחבת גילוי האור האלוקי, הן ברוחניות והן בגשמיות.

[7] ראו שמו"ר פל"א, ה. תנחומא משפטים ט. וראו סה"מ תרכ"ז ע' שצט ואילך.

[8] תפילת עשיר היא כמו תפילת משה שהיה עשיר ולא ביקש בשביל עצמו אלא בשביל ישראל. לעומת תפילת דוד ותפילת עני. ראה זח"א קסח, ב. תפילת דוד אינה מקבילה בדיוק לתפילת עני, משום שהן מתייחסות לדרגות שונות בסדר השתלשלות. וראו:  הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם ד, חלק ראשון, י"ט כסלו ה'תשי"ב, קעד.

[9] תורת מנחם, טז, חלק שני, יו"ד שבט, ה'תשט"ז עמ' 37.

[10] כתר שם טוב, חלק ראשון צז.

[11] תורת מנחם כז, חלק ראשון שיחת יום ב' פ' בשלח יו"ד שבט, ה'תש"כ, עמ' 313.

[12] כי תבוא, כו, ב. והביכורים טעונים כלי, ראו הרמב"ם פרק ג', הלכה ז.

[13] בבא קמא צב, א, וראו דיון בתורת מנחם כח, ח"י אלול ה'תש"כ עמ' 306.

[14] תנחומא כי תבוא א'.

[15] תורת מנחם כ, חלק שלישי, שיחת יום ב' דחג השבועות ה'תשי"ז, עמ' 55.

[16] מובא ב'כל סיפורי בעל שם טוב' יח ,ה.