לכל אחד ישנם ההתמודדויות, הניסיונות וההיבטים שהם הקשים לו יותר בחייו. האחד מתקשה לשמוח. הוא לא ממש אשם בכך. פשוט הנטייה הנפשית הטבעית שלו היא לעצבות, והשמחה תובעת ממנו כוחות עצומים. האחר אינו מסוגל לאהוב את סביבתו. הוא אינו מצליח שלא לקנא ולחוש שהוא, עם כישרונות טובים יותר, זוכה בנסיבות חיים טובות פחות. שלישי חש מחנק בריטואלים דתיים. בית הכנסת מדגיש אצלו את המחויבויות הקהילתיות, הלחץ החברתי והוא אינו מוצא בו את מקומו או את הקב"ה[1].

זהו כלל ידוע בתורת החסידות, שבמקום שבו ישנה ההתנגדות הגדולה ביותר, שם המבחן המרכזי של האדם שעמו הוא נדרש להתמודד. כל אחד מאיתנו שבוי בקושי אחר. אצל כל אדם מתעורר היצר במקומות אחרים ובזמנים שונים. ובהכללה לכל דור, בכל תקופה, ישנם ניסיונות שונים שעמם בני אותו דור אמורים להתמודד[2]. היו תקופות בהיסטוריה של העם היהודי שהמבחן העיקרי היה ההתמודדות מול יצר העבודה זרה[3]. בתקופות אחרות היה צורך לעורר את מידת הגבורה. כיום, אם האתגר הגדול ביותר של החברה הקפיטליסטית-מודרנית הוא זה הכלכלי, אזי גם המצווה שאמורה להיות קשה מכל האחרות היא מצוות הצדקה. וצדקה בכסף דווקא. שכן הכסף הוא עיקר האדם. כסף מלשון כיסופים הוא הדבר אליו האדם נכסף כמעט יותר מכל. לתת מהכסף שהרווחתי בזעת אפי, זה לתת מעצמי.

ללמוד לתת היא משימה כבירה. להפנות תשומת לב, חיוך, לדעת להקשיב לאחר. לא להיות שיפוטיים היא תכונה נפלאה שמחוללת פלאים ביחסים החברתיים ובאמונה של בן השיח שלנו בעצמו. החברים הנדרשים ביותר הם אלה שיודעים להקשיב, להתגבר על עצמם ולא לראות כיצד האינטרס הפרטי שלהם עשוי לבוא לידי ביטוי בכל פעם שאנחנו רוצים לשפוך לפניהם שיחנו. אולם הנתינה הקשה אולי ביותר היא הנתינה של כסף לאחר. בכל פעם שאנחנו צריכים לפתוח את היד, להעביר ליתר דיוק מעשר או חומש מההכנסות שלנו, מערכת רציונאלית משומנת היטב מסבירה לנו מדוע עדיף לקפוץ את ידינו.

ביני לבין עצמי

ברגעים אלה השכל מגלה את כישוריו העילאיים בהצגת טיעונים המתרצים ומסבירים לי עצמי מדוע לזה לא מגיע, כי הוא מבזבז את כספו על מסעדות וטיולים, והעמותה ההיא אי אפשר לתת לה כי היא מתנהלת ברשלנות והמשכורות של מנהליה מנופחות, וההוא לא ראוי למעשר שלי מפני שכדאי שיעזוב את הישיבה שלו, שבה הוא ממילא לא לומד, יפסיק ליהנות מחסד חינם וייצא לעבוד. ואת אלה שעומדים בצמתים בכלל לא כדאי לעודד. שלא לדבר על כך שהתופעה הזאת גוררת אחריה גם עידוד של אלכוהליזם וריבוי נרקומנים ברחובות. עם המטרות של החבר'ה ההם אני דווקא מזדהה, אבל לא באופן שלם, ומעשר מההכנסות המשפחתיות, זו לא גוזמה? אולי 50 שקלים. מספיק 50 שקלים. שלא לדבר על כך שאני כל כך מתקמצן על עצמי, אוי מסכן שכמותי, והילדים, הילדים, לא נחשבים, לא צריכים להשקיע בהם יותר? זה לא חשוב? המעשר הזה הוא בדיוק החוגים שכל כך רציתי לממן להם…

מאבק האיתנים הזה מתקיים בכל חודש בחודשו, בזמן הסיכום הכספי של ההכנסות החודשיות. והוא לא נגמר גם תוך כדי מעשה. רגע, את המעשר נותנים מהברוטו או מהנטו? כמו מול מס הכנסה, אילו הכנסות נחשבות לצורך הוצאה ואילו לא…

התמורה

מדוע הנתינה כה קשה? כנראה כי התמורה לה היא כה כבירה. על פי פנימיות התורה מצוות הצדקה היא לא בשביל המקבל. היא ראש לכל בשביל הנותן.

מהי התמורה הכל כך גדולה לנותן הצדקה, שבגינה המצווה הזאת כה קשה?

א. מעשה הצדקה הוא העדות הגדולה ביותר לאמונה ולקיומו של הקב"ה. הנותן מעיד על כך שהוא אינו סבור כי רווחיו הם רק תוצאה של עבודתו, אלא תוצאה של חסד הבורא ולכן יש בורא לעולם והוא נוכח בכל רגע ורגע בחיינו.

ב. הנתינה מכרזת על ניצחון הרוח, ולו לדקים אחדים, במאבקה מול החומר. הנותן מעיד כי הוא הצליח להשתחרר מהעבותות הגשמיים. השגרה, הקשיים, הקריירה, ענייני העולם הזה לובשים פרופורציה. המרוץ הכלכלי הוא לא יותר מאשר ניסיון, חלק מהדרך להגשים את תכלית החיים, את גילוי נוכחות הבורא בעולם, ולא הדרך לחיות את חיי החיים[4].

תחושת המלאות לאחר הנתינה היא חלק מתחושה של התעלות רוחנית. של הצלחה להתגבר על קושי. בניצחון הזה הצרכים החומריים אינם מאבדים לחלוטין מחשיבותם, אך הם מובנים כסופיים, מוגבלים וחסרי יכולת לעורר מבחינה רוחנית. שניהם אזוקים באותה חברה מלחיצה, האדם הנותן וזה שאינו, אך כל אחד מהם עומס על כתפיו תכלית שונה לחלוטין לחיים ולפעולתו בעולם.

ג. לאור האמור הנתינה היא גם עדות לשינוי זווית הראייה ביחס לחיים. הנותן נאבק על מנת לא לשפוט את האחרים, לא לחשוב שהוא הכי טוב, הוא נאבק להתגבר על קנאות טבעית, ותחושת חוסר השלמה עם מקומו. כשהוא נותן הוא גם מקבל שלכל אדם יש נסיבות חיים ייחודיות, לכל אדם חלקת האלוקים הקטנה שלו בעולם, והתפקיד שלו להאיר את הסביבה ולא לשפוט ולבקר אותה. לעזור, להפיץ חום, ולא לעקם שפתיים. את שיטות החיים בהן הוא תומך הוא יכול להציע בהנהגותיו הפרטיות ולא בביקורת כנגד אחרים.

ד. לא רק במובן הרוחני מצוות הצדקה מניבה פרות מיידיים. גם במובן הגשמי. זו המצווה היחידה שהקב"ה מאתגר אותנו בה. "ובחנוני נא בזאת.."[5], אומר הקב"ה. נא היא מלשון בקשה[6]. הקב"ה מבקש מאיתנו שנבחן אותו במעשה הצדקה. שנבחן כיצד החסד שאנחנו נגמול לאחרים יחזור אלינו.

ה. לאחר המאבק הנתינה מובילה לאושר. תורת החסידות מדגישה כי תכלית האדם היא ההרגש שעושה טוב לאחרים. פשוט לעשות טוב. כבר דובר על כך שהעצה היעוצה למי שמצוי במשבר כלכלי או אחר היא לתת עוד צדקה. להעניק מהמקום שאין לו. כשהוא מרוכז באחר הוא שוכח מעצמו וזוהי כבר תחילת הדרך לריפוי עצמי. אם אתם סובלים ממחושים, תתנדבו בבית חולים. הכאבים הפרטיים מן הסתם יישכחו במהרה.

ו. הצדקה היא האמצעי להפצת קדושה בעולם. היא משווה בין מי שיש לו למי שאין לו. בין בעלי היכולת להשפיע לחסרים אותה, ולכן היא הופכת את הנותן לדומה לקב"ה ולפעולתו בעולם. זביחת היצר, ההתמודדות עם הקושי הופכת את החושך לאור, את העולם האגוצנטרי שבו בני האדם הנוטים לדאוג רק לעצמם, לעולם מואר שבו הזולת הוא לא האחר, אלא חלק ממציאות בורא אחת. הצדקה היא לכן אחד העמודים הנדרשים לקיומו של העולם, עולם של "חסד ייבנה".

ז. המאבק על הנתינה הוא גם המאבק על האמונה. אני מתקשה לתת כי אני מתקשה להאמין. או נכון יותר אני מאבד מהאמונה ברגעים מסוימים. ברגעים שבהם אני צריך לבצע הקרבה כספית. המאבק על הצדקה הוא המאבק על האמונה בקב"ה, באופן שבו הוא ברא את העולם ובהבטחותיו לעולם. כשאני בטוח שמה שיש בסלי הוא שלי, אני גם לא מאמין שמהיכן שהגיע אלי השפע, יש עוד עבורי.

ועוד דבר, אם אתם כבר מנצחים את עצמכם ונותנים, תנו בגלוי. שאם מישהו יסתכל או ישאל, הוא יראה שאתם נותנים. אולי יש בזה קצת גאווה, וקצת ישות. אבל זה מעורר, זה מחזק אתכם ואת הסביבה. זה מחזק במחשבה שאני לא הפראייר היחיד שנותן, אלא זו הדרך שלי לתקן את העולם, אבל יותר מכך, לתקן את עצמי ולצמוח רוחנית. אם נתתם, כנראה שהאגו שלכם כבר לא כה עוצמתי, ולא נורא לטפוח עליו מדי פעם.

על פי האמור את החשבונות של חודש אלול, כדאי לפתוח בכמה צדקה נתנו. ואם החסרנו אולי כדאי להוסיף. לאחר מכן כל שאר החשבונות יהיו כנראה שוליים לגמרי.

(באדיבות אתר התבוננות)