הכול התחיל בשיחת טלפון תמימה שקיבל מנהל בית חב"ד בעיר קיטו בירת אקוודור השליח הרב תומר רותם. האיש שהתקשר הציג עצמו "כרב רוטנשטיין מישיבת התפוצות", וסיפר סיפור מורכב ואמין, שהיה החוליה הראשונה במלכודת. אחד התלמידים בישיבה, כך סיפר הרב, הינו גר צדק תושב אקוודור ש"מכיר אדם עשיר שנמצא על ערש דוויי ומעוניין לתרום את ירושתו לטובת תורה וגמילות חסדים, בית חב"ד בקיטו יכול לזכות לתרומה נדיבה".

הרב הסביר שחלק מהירושה יגיע לישיבתו שלו, חלק מסוים יועבר לעורכת הדין העוסקת בהיבט המשפטי של התרומה ולמיסים וחלק שהוערך במיליון דולר יועבר לרב. הרב רותם ניסה לברר פרטים על המתקשר אך לא חשד כלל שמדובר במלכודת מסוכנת. כל הפרטים נראו אמינים. מאוחר יותר כשנוצר קשר עם עורכת דין מקומית, שהדריכה אותו לקראת המפגש עם ה"תורם", נראו הדברים יותר ויותר רציניים.

היה זה בצהרי יום שני ר"ח מנחם אב, הרב תומר נפרד ממשפחתו בטיסה אל עיר המפגש מתוך מחשבה שבתוך כשעתיים כבר ישוב לביתו (הטיסה אורכת כמחצית השעה לכל צד). 

החטיפה

השעתיים המובטחות חלפו והרב רותם בושש מלהגיע. שעה רדפה שעה, והשליח – איננו. רעייתו המודאגת ניסתה להתקשר לטלפון הנייד שלו, אבל זה היה סגור. בשעות הערב של יום שני, צלצל הטלפון בבית המשפחה. מעבר לקו סיפר לה קול אנונימי ומאיים שבעלה בידיו ובידי חבריו, וכי הם דורשים תמורתו סכום כסף. "מרוב בלבול אני לא זוכרת אפילו באיזו שפה הוא דיבר", סיפרה מאוחר יותר השליחה לבני משפחתה.

על שהתרחש בינתיים סיפר הרב רותם: "הגעתי בשמחה לעיר בו היינו אמורים להפגש. חשבתי לעצמי – אחרי שבע שנים שאנחנו מסייעים לכל יהודי במדינה, הקב"ה עוזר לנו. בשדה התעופה, המתין לי אדם שהחזיק שלט ועליו שמי. הוא הזמין אותי לעלות למכונית, ואמר לי שהיעד שונה לעיר חוף אחרת – פורטו לופז, עיר בה תיירים רבים רוכשים דירות נופש".

"לאחר כשעתיים של נסיעה נכנסה המכונית לעיירת חוף קטנה, ומשם לתוך חנייה. פתאום, ברגע, מול הפנים ראיתי שני רעולי פנים, שכיוונו לעברי תתי מקלע. היו להם כובעי גרב ומשקפי שמש". ההפתעה הגדולה הגיעה כשהבחין הרב רותם ביהודי ישראלי מוכר עומד לצד החוטפים. התברר שהאיש אסף חבורת גויים מקומיים ותכנן עמם במשך זמן ארוך תוכנית חטיפה מדוייקת ומפורטת. 

החוטפים התנפלו על הרב תומר, הכו אותו נמרצות, כפתו אותו וכיסו את פניו. בשלב זה החלה מסכת חקירות והתעללות פיזית ונפשית. החטופים דרשו לדעת פרטים פיננסיים על בית חב"ד, מתוך מחשבה מוטעית שלארגון יש סכומי כסף גדולים. כל אותם ימים התעקש הרב תומר לאכול אוכל כשר בלבד, החוטפים נענו לבקשתו וסיפקו לו בננות, מהן ניזון במשך ארבעה ימים.

החוטף: יהודי מבאי בית חב"ד

תגובתו של הרב תומר לחוטפים, הייתה: שיחות על בורא עולם ומנהיגו. הוא פנה אל שוביו הגויים והזכיר להם כי יש דין ויש דיין והם עתידים לשלם את הדין על מעשיהם. גם אל מנהיג החבורה, היהודי הישראלי פנה הרב תומר, אולם נראה היה שדבריו נופלים על אוזניים ערלות. 

סיפור יחסיו של החוטף היהודי עם בית חב"ד היה מורכב ופתלתל:

במשך שנים חי אותו יהודי כבן בית אצל משפחת רותם, כשהם תומכים בו כלכלית ונפשית ועוזרים ככל יכולתם. ככל שגדלה מסירותם ונתינתם, כך הפכה התנהגותו של האיש לתובענית יותר ויותר ואף הפכה לתוקפנית. המצב החריף עד כדי כך שהאיש החל לנסות ולסחוט את בית חב"ד, תוך שימוש בפיתויים והבטחות, ולבסוף בעלילות ואיומים. 

בשלב זה, לאחר התייעצות עם אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש נותק עמו הקשר. למרות זאת האיש המשיך להטריד את בית חב"ד, תוך פיזור הכפשות ועלילות שאיימו לפגוע בשם הטוב שרכש לעצמו בית חב"ד במשך שבע שנים של עבודה מאומצת. מספר חודשים קודם לכן עזב אותו ישראלי את קיטו בזעם, לאחר שהסתכסך עם הרב וזה ניתק עמו מגע.

הקהילה מתאחדת למען השליח

הידיעה על החטיפה עברה בין יהודי הקהילה כברק, בתוך זמן קצר התאחדה הקהילה היהודית באקוודור כדי לעזור למשפחה בהתמודדות עם המצב, ולנסות לשחרר את תומר בריא ושלם, וכמה שיותר מהר.

חלק מהאנשים עסקו בחיפושים, אחרים בקניית אוכל, בשמירה על הילדים ובעידודים וחיזוקים. הדבר שהכי עזר זה התפילות והתחנונים של היהודים מכל החוגים שביקשו והתחננו שתומר יחזור הביתה בשלום (על הפעילות בבית חב"ד – ראה בהרחבה ביומנה של השליחה, המתפרסם במוסף 'עטרת חיה'). 

בינתיים היה הרב רותם נתון להתעללות וחקירות שנמשכו שעות, אך נוראה מכל הייתה המחשב שאשתו וארבעת ילדיו חשופים גם הם לפגיעה. במהלך הלילה הקליט הרב רותם בקשת כופר, על פי דרישת החוטפים. לצד זאת ניסה לדבר על ליבם במונחי יהדות, למרות ששלושת השומרים כלל לא היו יהודים. "אמרתי להם שאדם לא יוצא מן העולם בלי לתת דין וחשבון. דיברתי אל ליבם. בתחילה הם לא הגיבו, אף לאט לאט הם נפתחו וגם ראיתי את פניהם".

מאמצי שחרור

באותה עת החלה בבית חב"ד שבקיטו הבירה מסכת אינטנסיבית של מאמצים ופעולות לשחרורו בשלום של השליח. תחילה פנתה השליחה לשגרירות ישראל באקוודור. השגריר, אייל סלע, עומד בקשרים אישיים עם משפחת רותם, כך שמעבר לעובדה שבשגרירות עוזרים לכל ישראלי בצרה – הפעם היה לחטיפה הזו פן אישי גם עבורו. 

הקונסול עירב את קצין הביטחון של השגרירות ואת הנספח המשטרתי של ישראל בדרום אמריקה ששהה באותה עת בקולומביה, המיומן במקרי חטיפה. הנספח הצטרף לצוות השגרירות בקיטו, ויחד פנו נציגי ישראל למשטרת אקוודור. במשטרה המקומית נכנסה לפעולה היחידה למניעת חטיפות, וביחד עם הצוות של המשטרה הישראלית הם הפכו למדריכי המשא ומתן.

בלשי המשטרה שהגיעו לבית חב"ד, הורו לשמור על איפול מוחלט, כדי שהמחיר שיידרש לפדיונו של השליח לא יאמיר. בין בני הקהילה אמנם הכול ידעו על המתרחש, אך בארץ איש כמעט לא ידע מאומה. כלי התקשורת שידעו על הפרשה, התבקשו שלא לפרסם את האירוע ומאוחר יותר הוצא צו איסור פרסום.

הבא להורגך השכם לאוהבו

בלילה השני לחטיפה, ביקש הרב תומר משובהו שיקל מעט על קשריו כדי שיוכל לישון. הישראלי חשש תחילה והבהיר שאם הרב תומר יברח, יהרגו בני החבורה אותו עצמו, אך לבסוף התרצה. 

הלילה ירד והרב תומר התקשה להירדם. הוא החל לנסות להתיר את כבליו, ובסייעתא דשמיא שלב אחר שלב הצליח לחתוך את כבלי ידיו ורגליו. הוא עמד חופשי ולידו ישן החוטף היהודי. תחילה חשב לברוח, אולם מהר מאוד הבין שלא יצליח לשוב לביתו כשהוא חסר פרוטה ומראהו עלוב ומאיים. 

לפתע ראה הרב תומר את אקדחו של שובהו. הוא נטל את האקדח ושקל את צעדיו. אדם אחר, גם יהודי שומר מצוות, יכול היה להחליט להשתמש בו, לפחות לנצל את איומי האקדח כדי להשתחרר, הן "הבא להורגך השכם להורגו". אולם הרב תומר לא חפץ ללכת בדרך זו. "הרבי שלח אותי לאקוודור, ולא בשביל עניינים שכאלו", החליט נחרצות. "אם הרבי רוצה שאשתחרר הוא ידאג לכך שזה יקרה בדרך הנכונה", החליט והניח את האקדח.

כעת משהגיע להחלטה, הרפה את אבריו הדואבים, והמתין לבאות. כעבור מספר שעות התעורר הישראלי והבחין בבהלה שהרב תומר משוחרר. "הרי יכולת לברוח?" קרא בבהלה. כשראה את האקדח בידיו של השליח, הוא לא האמין למראה עיניו. "יכולת להרוג אותי?!" אמר בפליאה. הרב תומר ענה: "נכון, אך שליח של הרבי לא ינהג כך, אנחנו אוהבים כל יהודי". 

האיש סרב להאמין. "אתה בוודאי לא יודע איך להשתמש באקדח...", ניסה את מזלו. אך תומר הבהיר לו ששירת בצבא ואף עבר קורס שימוש בכלי נשק שונים.

בשלב זה החל הנס להתחולל. האהבה ניצחה את השנאה, וסדק ראשון נוצר בחומת האטימות שהקיפה את הניצוץ היהודי בליבו של החוטף.

במשך כל הלילה שוחח תומר עם החוטף. הייתה זו שיחה קשה וטעונה. בשלב מסוים הטיח החוטף ברב תומר: "בגללך לא היה לי היכן לאכול בליל הסדר". הרב תומר שזכר אמנם שבאקוודור התנהלו שני סדרים ציבוריים אליהם יכול האיש להגיע, ענה לאיש את האמת: "כאשר קראנו את המילים 'כל דיכפין' חשבתי עליך". האמת המהממת הזו המשיכה למוסס את חומת הקליפה שהקיפה את ליבו של החוטף. 

כאשר הבוקר האיר, השיחה הסתיימה והיהודי נאות להניח תפילין. כך עמדו החוטף והחטוף מאוחדים באות הנצח של עם ישראל, ושוב לא היה ברור מי שולט במי.

נס ההצלה

שלב אחר שלב, התרכך לב החוטפים. השיחות עמהם כבר התנהלו באופן אחר, היחס שלהם הפך להיות מכבד, אך הם לא הואילו לוותר על תביעותיהם הכספיות. רק תכנון החטיפה, שנמשך חודשים רבים, עלה לחבורה סכום כסף לא מבוטל.

לאחר שלושה ימים של תפילות ותחנונים הגיעה הישועה. בצעד נסי שעד היום אינו מובן, חזרו בהם החוטפים מתביעותיהם והסכימו לשחרר את הרב תומר מתוך סיכום שישלם להם את הוצאות החטיפה לאחר שישוב לביתו. "תשלום של מלון חמש כוכבים" צוחק הרב תומר לאחר מעשה. לדרישתו הם אף רכשו עבורו כרטיס טיסה על מנת שיוכל להיפגש במהירות האפשרית עם משפחתו. 

הטלפון הגורלי הגיע לאשת השליח ביום חמישי בלילה: "שחררנו את בעלך", הודיעו החוטפים. "הוא על מטוס בדרך הביתה". ביום שישי ערב שבת חזון, שב הרב תומר לבית חב"ד והתאחד עם משפחתו המאושרת. כעבור זמן קצר נעצרו החוטפים, והואשמו בחטיפה באיומים, פשעי שנאה, וסחיטה באיומים.

למרות החוויה הקשה, הרב תומר לא שומר טינה לחוטפיו: "חטיפות קורות בדרך כלל רק לעשירים גדולים. אנחנו אמנם עשירים נפשית, אך רחוקים מזה פיזית... ביתנו, בית-חב"ד, פתוח לרווחה לכל יהודי ואנו עוזרים מכל הלב לכל יהודי באשר הוא בגשמיות וברוחניות. לצערנו החוטף ניצל את האהבה הזאת במשך השנים והשתמש בנו ככיסוי למטרותיו הפליליות ללא ידיעתנו. כשהבנו במה מדובר, ניתקנו את הקשר אתו מתוך אמונה וביטחון גדול וחזק בהקב"ה שישמור ויגן עלינו. עם סיומה של הפרשה איני נוטר טינה ליהודי שכשל, ואני מאחל ומייחל לגאולה השלמה בה "יתמו חטאים" יתרוקן העולם מחטאים, והחוטאים ישובו בתשובה".

מודים וממשיכים בתנופת פעילות

את גודל הנס, הבינו בני המשפחה רק בתום הפרשה, כאשר אנשי הביטחון המעורבים הביעו את התפעלותם מהשתלשלות המאורעות הנסית, "מניסיוננו העשיר" הם אמרו, "בדרך כלל סיפורי חטיפה שכאלה מסתיימים במוות ח"ו, ואם יוצאים בחיים אז בשן ועין ותשלום כופר מאוד גבוה".

השלוחים מבקשים להודות לכל האנשים היקרים: אנשי משרד החוץ, וצוות השגרירות בקיטו שפעל ללא ליאות בראשות השגריר אייל סלע והקונסול גלעד ברגר, למחלקת ישראלים בחו"ל של משרד החוץ וחדר-מצב שעושים עבודת קודש כל השנה וגם במקרה זה כמובן. לאנשי המקצוע המיומנים של משטרת ישראל בדרום אמריקה שעבדו בשיתוף פעולה הדוק עם היחידה למניעת חטיפות של משטרת אקוודור והדריכו את המשא ומתן, לקהילה היהודית, ובפרט לראש הקהילה רולף שטרן ולג'וני צ'רנינסקי, לרב משה קוטלרסקי ולכל היהודים הטובים מכל העולם שעמדו הכן לעזור בגופם ובממונם בכל הנדרש. 

מעל הכל מודים השלוחים לכל אלו שהרבו בתפילות ובמעשים טובים שבוודאי היטו את הכף לטובה, עד להצלה המופלאה בהתהפכות לב החוטפים עצמם מן הקצה אל הקצה. מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו. השלוחים מבקשים מכל מי שהחליט החלטות טובות, נדב לצדקה, התחזק בקיום מצוות ועוד – שימשיך ויוסיף במעשיו הטובים, מתוך שבח והודיה להשם על הנס הגדול. 

"הרי במצב הנורא בו הייתי, אנשים הסכימו לעשות מעל ומעבר לשחרורי" אומר הרב תומר. "דווקא כעת לאחר הנס, הוא הזמן לממש את ההחלטות ומתוך שמחה והודיה לשם על חסדו הגדול עמנו".

בית חב"ד אמנם נאלץ להוציא סכומי כסף גדולים במהלך פרשת החטיפה, אבל מלבד העובדה שלא נאלצו לשלם לפושעים מאומה, מביעים השלוחים ביטחון מלא בה' שימלא את חסרונם. 

"כמו שהקב"ה היה אתנו עד היום כך הוא ימשיך להיות אתנו ובטח ישלח שליחים טובים שיעזרו לנו להשתקם ולהמשיך בפעילות מוגברת מתוך הרחבה" אומרים השלוחים, "נגביר ונוסיף בפעילות והפעם כהודיה עמוקה לה' יתברך ובמאמץ להביא את הגאולה האמיתית והשלמה בקרוב".

כחלק מתוכנית ההתרחבות והמשך הפעילות, מתכנן בית חב"ד לעשות השתדלות ולהתמגן בדרך הטבע. בית חב"ד שמתקיים על תרומות בלבד, מבקש את עזרת הציבור בהקמת מערך אבטחה ראוי לבית חב"ד. לתרומות עבור בית חב"ד אקוודור: "קרן ידידי חב"ד אקוודור", בנק מזרחי טפחות, חשבון מס' 477573 סניף 478.