אחד הנושאים העיקריים בפרשת עקב הוא המן שאכלו בני ישראל בכל תקופת נדודיהם במדבר. הכל יודעים שהמן היה שונה מאד מכל מזון אחר שהיהודים אכלו אי-פעם. כינויו היה "לחם מן השמים". למעשה, לפני אכילתו היו מברכים, "...המוציא לחם מן השמים" ולא "המוציא לחם מן הארץ"!

מה היו תכונותיו היחודיות של המן ואיזו הוראה מעשית אנו לומדים מזה? כי הרי שום דבר בתורה איננו מסופר סתם כסיפור מעניין - בודאי יש בו הוראה כלשהי בעבודת ה'.

ראשית, מסביר הרבי, המן ניתן לנו רק למשך זמן קצר מאד בהסטוריה של עם ישראל - רק לארבעים שנה שבהן בני ישראל חיו במדבר. ה' נתן להם את המן כהכנה למציאות העולם. כל תקופת שהייתם במצרים, הם לא עבדו את ה' במלוא יכולתם. הם היו עבדי פרעה, וככאלה, לא יכלו להיות משרתי ה' באופן מלא. גם במשך ארבעים שנות נדודיהם במדבר, לא חיו במציאות העולם. הם לא היו צריכים לעבוד לפרנסתם. הם לא היו צריכים להתמודד עם הבעיות שרוב האנשים הרגילים מתמודדים עמם.

אנו הנשים, כעקרות בית - מה אנו עושות כל היום? אנו מתחזקות את ביתנו. אנו מבשלות או מנקות, עורכות קניות, ומכבסות. אנו עושות את כל הדברים האלה כדי לשמור ולטפח את משפחותינו. אולם במדבר, דברים אלה לא היו נחוצים. הם לא היו צריכים לערוך קניות מפני שהיה להם מזון מהשמים - מן. הם לא היו צריכים לקנות בגדים, כי "לבושן היה גדל עמהם", ובגדיהם לא בלו, ככתוב, "שמלתך לא בלתה מעליך". גם לכביסה לא נזקקו בגדים אלה כי "ענני הכבוד היו שפים בכסותם ומגהצים אותה", כדברי חכמינו ז"ל. אתן מתארות לעצמכן? ממש גן עדן! הם לא היו צריכים לזרוק את האשפה, כי המן לא ייצר שום פסולת. פח האשפה שלנו מתמלא עם כל העטיפות והשקיות, העצמות והקליפות. אך להם לא היו כל אלה. המן היה מזון אכיל כולו ללא שיריים או פסולת. לא היה צורך בחדרי שירותים ובניקוים. במשך ארבעים השנה במדבר, לא נזקקו בני ישראל לסילוק הפסולת ממעיהם. הדבר נשמע מוזר, אולם הסיבה שבגללה אנשים נזקקים לפעולת מעיים, היא כי בכל מזון - ולא חשוב כמה הוא מזין או טעים - יש מדה מסוימת של פסולת. גם כאשר שותים מים, אי אפשר למדוד בדיוק כמה מים את צריכה, והגוף זקוק לכמות מסוימת של מים כדי שיוכל להתנקות מן הפסולת. מכל מקום, כיון שהמן היה מזון מושלם, שכמותו לא נודע במדע - כל מה שהיה בו, היה חומר מזין בלבד ללא כל תוספות. הכל נספג בגוף ולא היתה כל פסולת. גם המים ששתו מבארה של מרים, היו מושלמים. הכל היה בדיוק בכמות הנדרשת לגוף.

הרבי מבאר שארבעים שנה אלו במדבר, היו הכנה לארץ ישראל. ה' ידע שהמציאות שהם עומדים לחיות בה בארץ ישראל, תהיה כל-כך שונה ממה שהכירו במצרים או במדבר, שהם היו זקוקים להכנה. אך כיצד מהווים אכילת המן, והמצב במדבר, הכנה לארץ ישראל? הרבי מסביר שהמן היה חוויה לימודית, שיעור. מה יש בו במן שיכול ללמד אדם פרק במציאות של העולם, פרק אודות החיים?

כדי להבין זאת, עלינו להבין תחילה כמה מן התכונות היחודיות של המן. התכונה הראשונה של המן היתה שהוא היה יכול להתקבל בכל הטעמים (מלבד אלה המזיקים לאמהות מניקות).

תכונה אחרת של המן היתה שהוא נשמר יום אחד בלבד. את לא יכולת לאגור הרבה ממנו במזווה. את קבלת רק כמות מסוימת בכל יום, המספיקה בדיוק לכל נפש. בכל יום ויום (חוץ משבת) היה צורך לצאת וללקטו.

עוד תכונה יחודית של המן - שהוא ירד כמו טל מן השמים, ובכל בוקר הם מצאוהו על פני השדה. בעת שירד ירדו יחד עמו אבנים טובות, כך שכאשר בני ישראל התעוררו בבוקר, לא היה שם רק מן בלבד אלא גם יהלומים ופנינים. בדרך כלל, כדי למצוא אבנים טובות, יש לחצוב באדמה, או לרדת למעמקי הים וכד'. אך האפשרות להרים אותן כך ולהכניסן לכיס, היתה נס ממש כמו ירידת המן.

מבחן של עוצמה פנימית

החיים במדבר נראו כחיים קלים, בכל זאת אומר ה' בעצמו כי כוונתו במן, היתה לנסות אותנו. כאשר רוצים לדעת מה הן היכולות האמיתיות של אדם מסוים יש להעמידו במבחן. אם יש לו חיים קלים, לא נוכל אף פעם לדעת מהו כוחו האמיתי.

כפי שאנו רואים לעתים קרובות, רק בתקופת משבר מתגלים משאביו הפנימיים האמיתיים של האדם. כאשר הכל מתנהל על מי מנוחות, אין האדם צריך להראות את כוחו האמיתי. אך כאשר הוא נדרש למאמץ עד קצה גבול היכולת, או כאשר מוטלת עליו משימה קשה, אז הוא יכול להראות את מה שבאמת קיים בתוכו. וזו דרך טובה להכין אדם לזמנים קשים - להעמידו במבחן. אנו רואים זאת בצבא. כאשר החייל עובר אימונים בסיסיים, הוא אינו מקשיב כל היום להרצאות תיאורטיות בלבד, לסרטים ולשקופיות. כאשר האויב מתקרב, אתה צריך להרים את הרובה ולהלחם. לצורך זה, דרושה לחייל הכנה. בצבא נותנים לו תרגילים. מצווים עליו ללכת, לשאת משאות כבדים, מרעיבים ומצמיאים אותו. המפקדים מעבירים את החיילים דרך מצבים קשים כדי ללמדם מה לעשות, ולראות אם הם אמנם יכולים לעשות את הנדרש. המבחן הוא אמצעי להכין את האדם לאתגרים העיקריים שהוא יעמוד בפניהם, וזו גם דרך להווכח אם אדם זה מסוגל או לא מסוגל להתמודד עם האתגר. בדומה לזה, המן היה אמצעי לבחון את אמונתם של בני ישראל בה' בשני כיוונים שונים.

לפעמים אנשים מסתכלים על קשיים בחיים כעל עונש. על פי החסידות, כאשר אדם צריך להתמודד עם נסיונות קשים בחייו, אין זה משום שמגיע לו עונש. אדרבה, הוא צריך להתמודד עם הנסיונות כדי שהללו יעלוהו למדריגה יותר גבוהה. ה' רוצה שהוא יגלה בתוכו את האמונה והבטחון בה', או את אהבת-ישראל שלו, או את אהבתו לתורה.

נניח שאת צריכה להתמודד עם אדם מאד בלתי סימפטי. את אומרת, אולי, "למה עשה ה' שאהיה כלתה של האשה הזאת שכל כך קשה להסתדר אתה?" את חוזרת ואומרת לעצמך, "לחברתי יש חמות כל כך נעימה. איך זה שאני קבלתי דוקא את "זאת"?"

התשובה היא שאולי ה' רצה... לא אולי. ה' בוודאי רצה שתעבדי על מידה מסוימת, ואת לעולם לא היית יודעת כיצד לעבוד על מידה זו אילולא קבלת נסיון מעשי. אדם קשה זה שנשלח אל נתיבך, הוא האופן לגלות או לעבוד או לחזק את אותן מידות שהן אולי חלשות אצלך, אך לא אצל חברתך. משום כך, הנסיון הזה לא נשלח אליה. וחלילה לומר שהוא עונש.

ניתן לחלק את הנסיונות לשתי קבוצות. יש נסיונות של עניות, בין חומרית ובין רוחנית, ויש נסיונות של עשירות, בין חומרית ובין רוחנית. במובן הפשוט, כאשר חסר לאדם דבר-מה בחיים, אם זה כסף, או תכונות אופי שהוא היה רוצה שיהיו לו, או בן-זוג או הורים, או כל דבר שאנו חושבים שצריך להיות לנו, או היינו רוצים שיהיה לנו, והוא חסר בחיינו, זה נקרא נסיון של עניות. כאשר יש לו לאדם יתרונות, כמו יתרון אינטלקטואלי, יופי חיצוני, הצטיינות במעלות מסוימות, או פשוט הרבה כסף - אלו הם נסיונות של עשירות.

כל סוג של נסיון ניתן לאדם כדי לפתח מידה מסוימת החיונית לעבודתו את ה'. אדם יכול לבלות את כל חייו כשהוא מאד חששן, מדוכא ומרוגז על חלקו בחיים, וזה לא יובילו לשום מקום. אולם, יהודי הלומד תורה, ילמד כיצד להתמודד עם מצבו.

אדם צריך להבין שאם ה' שם אותו במצב מסוים, יש סיבה לדבר. וברור שהדבר נחוץ לו והוא לטובתו. מספרים על אדם שהיתה לו אשה שמררה את חייו. לימים, נודע לו כי בגלגול קודם הוא נמצא אשם בחטא שהיה חייב עליו מיתה. אך במקום לגזור עליו מוות, החליט בית דין של מעלה שעונשו יהיה שתהיה לו אשה, אשר באופן קבוע, תבייש אותו ברבים. בכל פעם שעשתה זאת, הוסר מעליו חלק מגזר-דין המוות. לא תמיד יודעים אנו שכאשר אנו חווים איזה מצב שלילי, הרי זה קטע של חשבון מן העבר או מן ההווה. קראתי פעם מאמר שנכתב על ידי רקדנית מפורסמת בבלט העירוני של ניו-יורק. היא תיארה את התרגילים הקשים לשמירת הכושר שהיתה צריכה לעבור, כדי שתוכל להופיע על הבמה. היא תיארה אותם ככאבים פיזיים ממשיים. כשקראתי זאת, חשבתי לעצמי, רבונו של עולם, מדוע שמישהי תרצה להיות רקדנית? אלה חיים כה נוראים. אך הגמול שקיבלה היה רב ולכן עשתה זאת.

באופן דומה (להבדיל), כאשר היהודי חדור באמונה בה', הוא יודע כי לפעמים עליו לשלם מחיר עבור דברים טובים אחרים שבחיים. כל נסיון כואב של הגוף, הוא תיקון של הנשמה. יסורים מזככים. כמובן, אין הכוונה שצריכים לחפש אחר יסורים, חס ושלום. אך אם זה קורה בהשגחה פרטית, יש לקבל את היסורים באהבה, ולדעת שהם לתועלת האדם. קבלת היסורים היא ההישג הראשון של נסיון העניות. לקבל אותם ולא לומר שהם באו עליו בטעות, שזה לא מגיע לו, שזה רע. צריך לומר, "ה' יודע למה זה קרה. הוא יודע שזה מכוון אלי. אין כאן טעות. יסורים אלה לא נועדו לאף אחד מלבדי. אם אני קבלתי אותם הרי הם החבילה שלי, והם באמת לטובתי, בין שאני מבינה כיצד, ובין אם לא". אם מישהי בחדר זה, עברה זמנים קשים - וכמדומני שכל אחת מאתנו עברה זמנים כאלה, בדרך זו או אחרת - היא יודעת שזה כלל לא קל לומר את המלים הנ"ל ובאמת להפנים אותן ולהאמין בהן. לאנשים מסוימים זו יכולה להיות משימת חיים, ללמוד לקבל באהבה את מה שה' הועיד לנו. ואי אפשר ללמוד זאת עד שלא מתנסים בנסיון כזה. אם אף פעם בחייך, לא היה לך יום קשה, איך תוכלי ללמוד לקבל באהבה את הקשיים? לכן, ה' נותן לאדם אחד מחלה, לאחר - ילד שיש לו בעיה, ולאחר מראה שאינו מושך, או כל חסרון שהוא.

ומהו נסיון העשירות? מה יכולה להיות ההוראה או הלקח מכך שיש לך יותר מאשר לאחרים? את עשירה, בעלך אדם נעים, המשפחה שלך נחמדה. הכל פשוט נפלא. יש לך משרה מצוינת ואת אוהבת את העבודה... בקיצור, יש לך הכל. איזה מין נסיון יש כאן?

כשיש לו לאדם כל דבר, הוא עלול לומר, "זה ברור. כל זה מגיע לי. ראו כמה אני דתי, כמה אני נפלא. אני יהודי כל כך טוב. ברור שמגיע לי כל מה שיש לי. לאמיתו של דבר הייתי צריך לקבל יותר ממה שיש לי, אך לא אתלונן!" במלים אחרות, "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".

זהו נסיון נורא ואיום. ואנו רואים אותו בכל יום ויום - אנשים המצליחים מבחינה כלכלית, נראים כמתהלכים כשאפם קצת יותר גבוה מזה של האחרים, "כי ברור, אם אני הנני עשיר, אני בודאי טוב יותר מאלה שאינם עשירים. בודאי עושה אני דברים באופן הראוי, עד שזה מוצא חן בעיני ה'. לכן, כולם חייבים גם לכבדני על כך". ובסגנון אחר, "כיון שאני מוכשר, והנני ראשון במעלה בתחומי, לכן קבלתי את התפקיד הטוב ביותר, ובעקבות זאת, גם את המשכורת הטובה ביותר. יוצא, אפוא, שמוטב לכולם שיכבדו אותי". אותה גישה נפוצה בין נשים בעלות מראה מושך במיוחד, אשר כל פעם שהן נכנסות לחדר כל העינים פונות אליהן. או הברנש בעל השרירים, או שחקן הכדורגל הנודע. רוב האנשים האלה נעשים מאד גאוותנים, וכולם מעריצים אותם. על מה? על משהו שהוא מתת שמים ויש להתיחס אליו כך, אם זה מראה נאה, או שרירים, או כשרונות או קול ערב! נסיון העשירות הוא, אפוא, אם אדם מייחס דברים אלה לה' או לאו. אם הם מביאים אותו ליותר ענווה, או להיפך. כאשר אדם התברך בעשירות בלתי רגילה, פירוש הדבר שה' בחר בו להיות כלי למתן צדקה. זה הכל. אין פירושו שהוא צריך שיהיו לו ברזים עשויים זהב טהור ושטיחים סיניים יקרים במיוחד.

ישנם אנשים עשירים ביותר המתיחסים לעושרם כאל שליחות חייהם. הם תומכים במוסדות, עוזרים לאנשים, וכן הלאה. לא כמו הוורד יוז - ככל שגדלה עשירותו כן גדלה חסכנותו. ומי בכלל נהנה מכספו? אפילו לא הוא עצמו!

כיצד כל זה מתקשר למן, שהוא אחד הנושאים העיקריים של פרשתנו? הרבי מבאר שהמן כולל את שני הנסיונות, את נסיון העשירות ואת נסיון העניות. היה בו נסיון של עשירות בגלל העובדה שהוא היה עשיר בטעמים ויכולת לטעום בו כל טעם שתרצה. מעולם לא טעם שום אדם מזון כזה. המן הביא עמו גם עושר חומרי, כמסופר במדרש שהבאנו לעיל, שיחד עם המן ירדו גם אבנים טובות. בנוסף לכך, לא היתה בו שום פסולת. לא היה מעולם מזון כה שלם ומושלם. אולם יחד עם תכונותיו היחודיות, האלוקיות, העמיד המן את בני ישראל בנסיון העניות בכמה דרכים: לא ניתן היה לאחסנו. אתן יודעות כמה טוב כולנו מרגישות כאשר המקפיא גדוש בדברי מזון והמזווה מלא, ואין אנו צריכות לערוך קניות ביומיים הקרובים, וגם אם מגיעים אורחים אנו יכולות לשלוף סעודת מלכים שלמה מתוך המקפיא. אנו יודעות שיש לנו את זה. אם היינו צריכות ללכת בכל יום למכולת ולקנות מזון לאותו יום בלבד, היינו דואגות: מה יהיה אם תהיה שביתה מחר והחנות לא תהיה פתוחה? בישראל, כל דבר עלול לקרות. או מה יהיה אם יבואו אורחים מחר בבוקר לפני שאספיק ללכת לחנות. יש לי רק כמות ליום אחד ומחר כבר לא יהיה לי שום דבר. אתחיל את היום מאפס. ה"בעיה" עם המן היתה שאף אחד לא היה יכול להצביע עליו ולומר, "זה שלי". אדם חש סיפוק כשהוא יודע שיש בידו יותר ממה שהוא צריך עכשיו. אך עם המן, היה צורך לצאת וללקטו מדי יום ביומו. אנשים חיו מן היד אל הפה. כל יום הם התחילו מאפס, עם מזווה ריק. יתרה מזאת, למרות שהמן היה לחם מן השמים וטעמו היה יכול להיות, אם רצית, כמו של צלי-העוף האהוב עליך ביותר - בכל זאת, הוא לא נראה כמו צלי-עוף.

הרבי מסביר שבאופן פסיכולוגי, תחושת שובע קשורה לא מעט עם מראה עינים. זו הסיבה לכך שאנשים עוורים אינם חשים סיפוק באכילה, באותה מידה שחשים האנשים הרואים. אם את משתתפת בסעודת חתונה ושם, על שולחן המזנון, את רואה 16 סוגי סלטים. רק מהמראה בלבד את חשה שבאת על סיפוקך, במיוחד כשאת יודעת שהמנה העיקרית עדיין בדרך. אז את אוכלת את המנה הראשונה, בידיעה שלאחריה יבוא המרק ולאחריו, המנה העיקרית והלפתן והקפה והעוגה.

נפשית, את כבר שבעה. אך אם אינך רואה, ואת אוכלת נגיסה אחת, ואינך יודעת שלאחריה תבואנה עוד 75 נגיסות, את תאמרי, אני עדיין רעבה. אל תדאגי, יש עדיין עוד צלחת גדולה ומלאה. אך את אינך רואה את הצלחת הזאת. ואם אינך רואה אותה לפניך, פשוט אינך שבעה כמו כל אותם שרואים. גם המן, לא היה מרשים במיוחד. הוא לא השביע את העין כמו כל מזון נורמלי אחר. וזה היה נסיון העניות.

הרבי ממשיך ואומר שבמשך כל שנותיהם במדבר, שני הנסיונות המנוגדים הללו באו ללמד את בני ישראל כיצד להתיחס לשני המצבים, העשירות והעניות.

מזון למחשבה

ממש כפי שיש מאפיינים מסוימים למזון גשמי, כך גם, עם מזון רוחני. מהו מזון רוחני בהקשר הזה? זהו השכל - האינטלקט, הדעת. מדוע דומה הדעת למזון? כי כאשר אדם אוכל, הוא לוקח משהו שהוא מחוץ לו והופך אותו לחלק מגופו. אותו דבר לגבי הדעת. אם מעולם לא למדת גיאוגרפיה, הרי היא כמו כל דבר שהוא מחוצה לך. אך אם את לוקחת קורס ולומדת את זה, זה הופך להיות חלק ממך, חלק מן הידיעות שלך.

בדיוק כשם שיש שני סוגי מאכל - לחם מן הארץ ולחם מן השמים - כך זה גם במונחים של הדעת: יש לחם מן הארץ שהוא הידע במקצועות החול, ויש לחם מן השמים - ידע באלוקות, תורה. מה ההבדל בין השניים? אמרנו שמזון גשמי, כמו לחם, הוא משהו שיש לו את המגבלות שלו, אך כאשר את אוכלת אותו, את חשה שובע. כך הוא עם ידע במקצועות חול. כשאדם הלומד בקולג', לוקח קורס במקצוע חול מסוים, כמו סיפרות, הוא חש עם סיום לימודיו בקורס, סיפוק על שהשיג משהו. הוא למד את הנושא ועתה הוא יודע אותו. הוא עבר מבחנים וקיבל את התואר הראשון בספרות. הוא למד עוד כמה שנים, וקיבל את התואר השני. עתה הוא יכול להתפאר, "יש לי מאסטר בסיפרות, או דוקטור במדעים, או פרופסור לרפואה. אני יודע את המקצוע". אך טבעי הוא, שהוא מרגיש סיפוק. הסתכלו על כל התוארים והדיפלומות הממוסגרים המעטרים את קירות החדר. הוריו מתגאים בו, "בננו הרופא, בננו העורך-דין".

אולם, התורה היא מדע אלוקי, ולכן בלתי מוגבל. האם שמעתם מעולם מישהו האומר, "למדתי תורה, וכבר גמרתי. ביליתי חמש-עשרה שנה על לימוד גמרא. עתה הנני מאסטר לגמרא. אני יודע אותה כולה. הנני מומחה עולמי בגמרא". האם שמעתם פעם מישהו האומר כך? אדם יכול ללמוד גמרא במשך 200 שנה ועדיין לא יוכל לומר שהוא יודע אותה כולה.

מדע אלוקי הנו בלתי מוגבל. הוא כמו המן במדבר. אפשר לטעום בו כל טעם שהוא. כשהייתן בבית-הספר, היו מן הסתם נושאים מסוימים שאהבתן, ולעומתם נושאים ששנאתן. יש אנשים השונאים מתימטיקה, וכאלה השונאים מוסיקה. אך התורה היא כמו המן. בעלי הנפש הפיוטית, נוטים ללמוד "תהילים", אולי. בעלי הנטיה המיסטית, נמשכים ל"קבלה" ולתורת החסידות, וכן הלאה. התורה כה מגוונת, יש בה הכל. יש גמרא, חסידות, חומש עם פירושים, רש"י, רמב"ן, כלי יקר, רמב"ם. יש בה כל מה שתרצו. אין אדם שלא יוכל למצוא בתורה נושא החביב עליו, או משהוא המתאים לאישיותו. יש אנשים האוהבים את הסיפורים, הם לומדים "מדרש" או "עין יעקב". יש בה משהו לכל אחד, לילד, למבוגר ולתלמיד חכם.

ובכל זאת, לעולם לא יוכל אדם לומר על התורה, "סיימתי את התואר, עתה אני יודע אותה כולה. אני מאסטר לתורה". כי ככל שאנו לומדים יותר תורה, אנו מגלים יותר, כמה מעט אנו יודעים. הילד בן-החמש מגיע הביתה - "אבא, השבוע למדתי שלושה פסוקים. אני יודע שלושה פסוקים, ואני כל כך גאה". עשרים שנה מאוחר יותר, הוא לומד את השיחה של הרבי, ומגלה שהוא כלל לא הבין את שלושת הפסוקים. כשהיה בן חמש, הוא חשב שהוא מבין אותם מצוין, הוא היה יכול לחזור עליהם ישר והפוך. אך ככל שאנו לומדים יותר, אנו רואים עד כמה אין אנו יודעים, וביחוד כשלומדים חסידות. בתורה, לעולם אין נחים על זרי הדפנה, באופן של "הגעתי אל סוף המסלול". כי את לימוד התורה אין גומרים לעולם. לכן נקראת התורה מן - לחם מן השמים.

הרבי ממשיך ואומר דבר נוסף לסיכום - כמו שקיים הניגוד האמור לעיל, בין לימודי חול ולימוד תורה, כך קיים ניגוד דומה גם בין מקצועות התורה עצמה. אנו יכולים לחלק את התורה לתורה הנגלית ולתורת הנסתר הנקראת חסידות. חסידות היא ההיבט השמיימי של התורה, ואילו החלק הנגלה שבתורה, כמו החומש, הגמרא וההלכה, הם ההיבט הארצי שלה. אותו דבר שייך גם לכאן. אדם יכול להגיע לסיפוק בצד הנגלה של התורה, אך לא כן בחסידות.

מספרים על אדם שהיה זקוק לתרומה והגיע לביתו של איש עשיר. העשיר אמר, "זה יום חורפי. בחוץ, הקור מקפיא. הכנס וסגור את הדלת, ואנו נדבר על כך". אך העני אמר, "לא. אני מציע שתצא החוצה ונדבר על כך בחוץ. רצוני שתחוש את הקור לכמה דקות, אולי אז, תתן לי תרומה יותר גדולה". כאשר אדם מרוצה מעצמו, הוא שבע, חם לו, והוא חש גאווה מסוימת - אין הוא מרגיש את כאב הזולת. אך טעמו של מחסור יביאהו די מהר להרגיש הרבה יותר ענווה.

האתגר שלנו הוא להתמודד עם שני המצבים - העניות והעשירות. ויהי רצון שנזכה לבניין בית המקדש השלישי במהרה בימינו, ואז נהיה פנויים לעסוק בתורה כל היום כולו.