אי אפשר לשפוט את הבחירות של מי שנודע לו שהוא חולה במחלה סופנית ובוחר לשים קץ לחייו. שיפוטיות לא ראויה כאן, רק חמלה. אולם אפשר לדון בבחירות הללו ולהציג את החלופות להן
אי אפשר לשפוט את הבחירות של מי שנודע לו שהוא חולה במחלה סופנית ובוחר לשים קץ לחייו. שיפוטיות לא ראויה כאן, רק חמלה. אי אפשר לשפוט אבל אפשר להתווכח.
עמדת ההלכה היהודית ביחס להתאבדות, או באשר לבקשתו של טלמור לשרוף את גופו, ולפזר את האפר באגם סמוך לציריך, מוכרת ולכן לא נחזור על יסודות מרכזיים במחשבת היהדות לגבי הסתלקות, קבורה וערך החיים.
היבט נוסף של הויכוח עם הבחירות של טלמור הוא ביחס לזמן שנותר לו לחיות, בערך ובמשמעות של תקופת הייסורים וכאבי התופת שציפו לו.
הערך של הפנייה בנפש
מספרים על ר' אלעזר בן דורדיא, שנכנע לכל תאוות הזימה שבעולם. פעם אחת שמע על קדשה אחת בכרכי הים, ועבר שבעה נהרות עד שהגיע אליה. אותה אישה עוררה בו משהו כשאמרה עליו שבגין החיים שבחר לעצמו, גם אם ירצה לא תתקבל תשובתו. הלך וישב בין שני הרים וגבעות, והתחנן שיבקשו עליו רחמים. סרבו ההרים והגבעות, ולכן פנה לשמים וארץ. סרבו השמים וארץ, ולכן עבר לכוכבים ומזלות, עד שהבין שאין לו מי שיבקש עליו תשובה. אף אחד לא יעשה את העבודה במקומו. טמן את ראשו בין ידיו וגעה בבכי עד שיצתה נשמתו. יצאה בת קול ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא, מזומן לחיי העולם הבא.
בכה רבי יהודה הנשיא, ואמר – יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת[1].
שעה אחת איננה שישים דקות. שעה היא פנייה בנפש. כלומר בפנייה אחת, בשינויי זווית הראיה, בהשגה מסוימת, שממהותה היא אינה מוגבלת בזמן ובמקום, אפשר להחדיר ערך אינסופי בחיים הסופיים. על-פי היגיון זה הפוטנציאל של בן 75, או של חולה סופני, להשיג הישגים משמעותיים בחיים, להחדיר מאור הבורא האינסופי בתוך העולם הסופי ומוגבל הוא בדיוק כמו הפוטנציאל של בן-20.
אם החיים שלנו אינם מה שכתוב בקורות החיים, כי אם ההשגות הרוחניות שהחדרנו בתוך חיינו והבאנו לידי מימוש, אזי כל רגע הופך עבורנו אמצעי למימוש תכלית החיים. הזמן הדיאכרוני הוא מתעתע. רק אתמול היינו בני 16. הוא חולף כצל עובר. הוא נעצר ונושא במשמעות נצחית רק אם אנחנו יוצקים לתוכו תוכן נצחי. השגה שכלית ורוחנית היא תוכן שכזה. שכן היא במהותה איננה מתכלה עם הזמן.
הערך של הזמן
הזמן הוא המשאב הכי יקר במציאות. לעתים קרובות אנו נוטים לזלזל בו. בכמה מובנים הערך של החיים נקבע על ידי הזמן. הזמן הוא החוט המקשר, הדבק המדביק את החוויה האישית, הממד הנפשי עם המקום, המרחב הפיזי. הקשר שלנו למקומות שונים והערך הרגשי של אותם מקומות עבורנו הוא תלוי בזמן. סדר הזמנים על-פיו אנו חיים הוא המעצב לנו את חיינו. הוא יוצר עבורנו מציאות של קדימה ואחור[2].
להתאבד משמעו החלטה לקצר את הזמן. לא למצות את הגלום בו. לוותר על ההזדמנות לשינוי פרספקטיבה, לגילוי עוד משמעות ותוכן בחיים. להתאבד משמעו לקבל את המציאות כפי שהיא מבלי לקבל שבשורשה ישנו עולם נסתר המניע מציאות זו.
הייסורים הנוחתים עלינו, יהיו אלה כלכליים, נפשיים או פיזיים, הם לא בהכרח עונש. הם הזדמנות לשינוי זווית הראיה. להכרה בדבר מסוים נוסף. וכל רגע שאנחנו כאן, נועד כדי שנפיק מאירועים אלה דבר מה.
טלמור בחר לא רק להפקיע את עצמו ממעגל החיים היהודי, על-ידי כך שביכר לשרוף את גופתו ולפזר את האפר, אלא גם לוותר על המאבק, הקושי, המשבר, שתמיד מכיל הזדמנויות, תובנות, זוויות ראיה חדשות.
את אלעזר בן דורדיא מכנים רבי, למרות שלא היה למדן, לא קיים מצוות ולא הייתה "חגיגה" שלא נטל בה חלק. הוא זוכה לכינוי רבי בגלל השינוי שהתחולל בנפשו. ככל הנראה היה בן דורדיא נפטר בכל מקרה. אולם בכך שבחר להתמודד, לבחון, להסתכל אחרת על חייו, עברו ועתידו, הוא לימד שלכל רגע יש משמעות, משמעות אינסופית אם רוצים, ובכל רגע אפשר לשנות את המסלול של החיים, גם ברטרוספקטיבה[3]. לטלמור הייתה הזדמנות לשעה, והוא בחר לוותר עליה.
(באדיבות אתר התבוננות)
[1] ע"ז יז, א.
[2] ישנה הקבלה בין נקודה-קו-שטח ועולם-שנה-נפש. עולם הוא בחינת שטח, נפש היא בחינת נקודה ושנה היא בחינת קו. הקו, הזמן, הוא המחבר את הנקודה שתומשך בשטח. ההתהוות היא משם הויה, שבו 3 אותיות. היו"ד היא בחינת נקודה, שיש בה ציור. וא"ו הוא הקו של ההמשכה, הה"א היא בחינת שטח. להרחבה בנוגע למשמעות הזמן כגורם ה'מדביק' את המרכיבים השונים בבריאה ראו: הרבי מליובאוויטש, שבת פרשת בראשית, מברכים החודש וערב ראש חודש מר חשון, ה'תשי"ג, החל מעמ' 122.
[3] הרבי מליובאוויטש, אגרות קודש, כרך ד, תתיב.
