מסורת הקבלה העיונית עולה על זו של הקבלה המעשית בכך שהיא מספקת אמצעי אופטימאלי להשגת הארה אלוקית, בעודה פועלת בתחום השכל האנושי.

מבואר בקבלה שיכולת המחשבה הפנימית נובעת מעולם הנשמות, שמקומו, במדרג העולמות, גבוה מזה של עולם המלאכים[i] (עולם הכוחות בהם משתמשים בקבלה המעשית).

על פי תורת הקבלה, תכלית הבריאה היא לעשות לו יתברך "דירה ב[עולמות ה]תחתונים"[ii]. הקבלה חותרת להשיג תכלית זו על ידי תיעול האור האלוקי אל תוך האדם בערוצים ההולכים ומתעבים בהדרגה דרך המחשבה, הרגש והמעשה, ומשם אל תוך שאר עניני המציאות החומרית. על ידי עבודה בתחום המודעות האנושית, עושה המסורת העיונית את האדם רגיש לגוון הדק האלוקי והאינסופי שבתוך הבריאה. אף כי האלוקי נוכח תמיד בחיינו, הרי שאם לא נרגיל את מוחנו, על ידי לימוד הקבלה, להיות רגישים לו, נשאר עוורים לנוכחותו.

התעלות המחשבה לנקודה שבה היא נעשית כלי ראוי להזמין ולהכיל את החכמה והתבונה האלוקית מהווה את שיא ההישג הרוחני.

זו הסיבה שבגללה רואה הקבלה את החכמה כבעלת יתרון אפילו על מצב נעלה של הארה אלוקית כמו נבואה. נבואה, מעצם טבעה, מרוממת (ולמעשה מנתקת את האדם) מהחוויה הרגילה כדי להביאו אל הקדושה. אבל החכמה מעלה את החוויה הרגילה של האדם אל תוך עולם הקדושה. יתרון החכמה על הנבואה, כדרך המוליכה אל ההארה האלוקית, מוכח ממאמר חז"ל ש"חכם עדיף מנביא"[iii].

החוויה הנבואית, למרות עזות ועוצמת דימוייה, מנותקת מהחוויה החושית הנורמטיבית של כאן ועכשיו. לכן היא נשארת בעיקרה בלתי מושגת ואפופת מסתורין לגבי כל מי שלא חווה אותה בעצמו. על ידי הנבואה אמנם ניתן להגיע קרוב ככל האפשר למחשבה האלוקית, אך מבלי שתהיה לכך, בהכרח, השפעה על האדם עצמו או על הבריאה בכללותה[iv].

לעומתה, החכמה מתרגמת את החוויות העמוקות ביותר שלנו – בהן אנו חווים את ה' ואת העולם – למונחים של מודעות רגילה, כזו הניתנת להעברה והמובנת לאחרים.

האדם היחיד שבשבילו נתמזגו החכמה והנבואה לזרם אחד של הארה היה משה רבינו[v]. הוא היה מסוגל לקבל נבואה בעודו במלוא יכולותיו האנושיות הנורמטיביות, ובכך היווה את הדוגמה המושלמת למודעות מתוקנת. משה היה שני הדברים גם יחד, גם חכם מכל אדם, וגם הנביא המכוון והקשוב לאלוקות מכל הנביאים. הוא היה האדם היחיד שהיה יכול לפגוש, כביכול, את ה', בחצי הדרך אל ההר.

המסורת הקבלית, למרות היותה נטועה בחוויה הנבואית של האבות ושל חז"ל, שואפת בהתמדה למסור את חכמתה למעגלים הולכים וגדלים של אנשים. זהו חלק מתכנית-העל של ההשגחה העליונה, הרואה את התועלת האדירה שתגיע הן לה' (החפץ שאנו נפרנסו, כביכול[vi]) והן לבריאה, כאשר מודעות רוחנית המעוגנת היטב בתוך המציאות הגשמית תתפשט. שאיפת ההתפשטות של חכמת הקבלה רמוזה במקומות רבים בתנ"ך. כך, לדוגמה, אומר ישעיהו הנביא: "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים… כי עין בעין יראו בשוב הוי' ציון…"[vii].

מצאנו, אם כן, שהקבלה שימשה ומשמשת מסגרת בתוכה פיתחו יהודים את הבנת המציאות הייחודית שלהם במשך דורות רבים, כשבמסגרת זו מצאו ביטוי הן מורשת הנבואה והן מורשת החכמה. הענין מתחדד כאשר מתבוננים בו בעזרת גימטריא (שיטת חישוב הערך המספרי של מילים בעברית, והיא אחת מדרכי הדרישה של התורה, החושפת תובנות עמוקות): ערכה של המלה קבלה (137) שווה לסכום הערכים של המילים חכמה (73) ונבואה (64)[viii].

על ידי חכמת הקבלה אנו לומדים לשמוע את מה שראו בני ישראל במעמד הר סיני[ix]. ברגע שנבין בהבנה מלאה את המשמעות המושגית של המחזה ההוא, נתחיל שוב לראות את ה'. אך הפעם יהיה זה בחושינו הטבעיים, מבלי שהללו יינזקו, ולא רק חויה זמנית חולפת, אלא חויה קבועה ותמידית, מכאן ואילך.

(באדיבות גל עיני)

---

[i].     האדם נחשב תמיד לישות דינאמית ואילו המלאכים לישויות סטטיות, כבפסוק "ונתתי לך [יהושע, הכהן הגדול] מהלכים בין העֹמדים [המלאכים] האלה" (זכריה ג, ז) או בפסוק "וכל צבא השמים עֹמדים על ימינו ושמאלו" (דהי"ב יח, יח; מלכים-א כב, יט). ראה גם זהר ח"ג רס, א.

[ii].    תנחומא נשא טז.

[iii].   בבא בתרא יב, א (על פי הפסוק "ונביא לבב חכמה" – תהלים צ, יב). וראה תניא אגה"ק יט.

[iv].   הכוונה כאן כמובן לחוויה נבואית פרטית. אמרו חז"ל (מגילה יד, א) ש"כפלים כיוצאי מצרים" נביאים ונביאות עמדו לעם ישראל, אולם רק נבואות מעטות נכתבו ונשמרו לדורות בתנ"ך, עדות לכך שרובן ככולן של הנבואות הפרטיות לא נצרכו לדורות הבאים. כמובן, שהנבואות שנכנסו לתנ"ך, ובפרט נבואת משה רבינו, הלא היא חמשה חמשי תורה, הן שהשפיעו ועיצבו את עם ישראל ואת האנושות כולה יותר מכל ספר בהיסטוריה.

[v].    משה רבינו היה גדול הנביאים שבכל הדורות והוא חווה את הנבואה באופן שונה מכל האחרים, בגלל חיבור החכמה והנבואה בתוכו (ראה רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ז ה"ו; פירוש המשניות לרמב"ם, הקדמת פרק חלק, העיקר השביעי; הקדמת מורה נבוכים ושם ח"ב פרקים לה-לו).

[vi].   ראה זהר ח"ג ז, ב. ילקוט שמעוני שמות רמז תיח (וראה באורך בספר אמונה ומודעות במאמר "עיקרי האמונה של פנימיות התורה" עמ' קצח ואילך).

[vii].  ישעיה יא, ט; נב, ח.

[viii].  האותיות הראשונות של חכמה ונבואה הן חן, מלה המשמשת גם ראשי תיבות לכינוי נפוץ של תורת הקבלה – חכמה נסתרה. שתי אותיות אלו הן גם ראשי תיבות של חטאת נעורים (התנהגות מינית בלתי טהורה), רמז לכך שלימוד הקבלה מתקן את האדם מפגם זה (ראה תורת שלום עמ' 172‑173, והדברים התבארו בכמה מספרינו – ראה הקדמת סוד הוי' ליראיו ומחול הכרמים פרקים ו ו-יב).

137 נחשב לאחד המספרים המדהימים ביותר בפיזיקה המודרנית, כיון שהוא היפוך "קבוע המבנה הדק". מספר זה הוא גם הערך המספרי של המלה אופן (גלגל), אחד מסוגי המלאכים (המתואר ביחזקאל פרק א). בשל הקשר של האלקטרון (שבפיזיקה המודרנית אין מבינים אותו כ"דבר" אלא כ"גלגל" של אנרגיה) עם "קבוע המבנה הדק" (היחס בין מהירות האור למהירות האלקטרון), המילה שמשמעותה "אלקטרון" בלשון הקדש היא "אופן". [ix].   שמות כ, טו.