בימים אלה עוסקים רבים בלימוד ענייני בית המקדש, וזאת על פי הצעתו ובקשתו של הרבי מה"מ, בהתאם לדברי הנבואה של יחזקאל, שהעוסק בתורת המקדש, כאילו בנאו. 

הלימוד עוסק בעיקר בענייני הבית ומידותיו, וכן ענייני הקרבנות ועבודת המקדש. דומה כי כמעט אין איש שעוסק בענייני השירה והזמרה במקדש על ידי הלויים, שהיו משוררים ומנגנים בזמן הקרבת הקרבנות. 

האמת היא שהסוגיות וההלכות על אודות שירת הלויים מועטות הן, ולכן העיסוק בתחום זה נחשב עד היום כנדיר, אולם כבר אמרו חז"ל 'הפוך בה והפוך בה דכולא בה', ועל ידי חיפוש ועיון בספרים, ניתן לדלות מידע רב על הנושא מתוך הלכות ואגדות, ולהאיר את הנושא באור יקרות.

רוב המידע שנאסף בספר על אודות שירת הלווים במקדש, מכלול ההלכות, הרמזים והסודות, בליווי תיאור המאורעות – פותח בפנינו צוהר רחב לכל נושא שירת הלויים במקדש, הן בסדרה ובניהולה המעשי, והן בפן החווייתי והנשמתי. 

שירת הלויים ונגינתם בעת הקרבת קרבן העולה לא היה כהמלצה להוסיף ביופי עבודת המקדש וגם לא כאמנות מוזיקלית, אלא מוכרחת. לפחות פעמיים בכל יום היתה מנגנת מקהלת הלויים ותזמורתם בבית המקדש, בעת הקרבת שני קרבנות ה'תמידין' – תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים (וכן בשבתות ובמועדי ישראל, כשהקריבו מוספין, שהם קרבנות ציבור). מקהלת הלויים עמדה בכוננות מלאה לקראת סיום הבאת הקרבן, וברגע שהכהן היה מתחיל בניסוך היין על גבי המזבח, היתה פוצחת בשירה ונגינה.

לא כל לוי היה יכול להשתתף בנגינה. מצינו שלוי שקולו התקלקל, או אז נפסל מלשיר. גם בתחילת דרכו המוסיקלית בבית המקדש, גיל הסף עמד על בר מצווה, אולם הלוי לא יכול היה להשתלב במקהלה או בתזמורת ללא הכנה מוקדמת בת חמש שנים לפחות! (אמנם מצינו מקרים שלויים ילדים לפני גיל בר מצווה, היו נכנסים לעזרה באישור מיוחד כדי לשיר עם מקהלת הלויים, כדי להנעים ולתבל את השירה בקולם הילדותי, אך לא היו עולים לדוכן עם שאר הלויים אלא עומדים על הארץ).

חמש שנים נצרכו הן כדי ללמוד את הלכות כללי העבודה, והן משום שחכמת הנגינה היא חכמה גדולה הדורשת לימוד רב, כפי שהגמרא בחולין אומרת. לכן, כדי שלוי יוכל להתחיל את עבודתו בהגיעו לגיל מצוות, היה עליו להתחיל את חוק לימודיו כבר בגיל שמונה שנים. הלימוד עצמו נעשה בבית המקדש גופא, יחד עם אלו שכבר שוררו ונינגו "ויראה תמיד עבודתם ביום ובלילה, כדי שילמד הלכות עבודה בתלמוד ובמעשה".

כלי הנגינה נבנו על פי חכמה עליונה

עבודתם של הלויים במקדש – מלבד השמירה בלילה על השערים – נחלקה לשניים, הן כמקהלה המנגנת באופן ווקאלי, והן כתזמורת מלווה. במקדש, כמו במקדש, כל דבר היה בסדר מסודר, בהרמוניה ובשליטה מלאה. שום דבר לא היה נתון ליד המקרה. מסתבר שלא פחות מחמשה-עשר ממונים היו בתחום, שכל אחד מהם היה אחראי על תחום מסויים מתוך העבודות הרבות שהיו צריכות להתבצע במקדש. מתוכם אחד היה ממונה על המשוררים בפה. תפקידו היה לבחור בכל יום את הלויים מתוך המשמר שיאמרו שירה באותו יום. ממונה נוסף היה על כלי השיר, שתפקידו להעמיד את כל המנגנים בכלים.

הרכב מקהלת הלויים לא פחת משנים-עשר לויים, כאשר ניתן היה להוסיף משוררים עד בלי גבול. חז"ל, שהיו בקיאים בחכמת הנגינה, קבעו עבור כל סוג כלי את כמות הכלים, לא פוחתים ממספר מסויים של כלים ולא מוסיפים על מספר מסויים: ‎2-6‏ נבלים. ‎2-12‏ חלילים. 9 כנורות ומעלה ללא הגבלה. ‎2-120‏ חצוצרות וכן צלצל אחד.

מעניין שבמקדש היו, מלבד הכלים האמורים, עוד כלי נגינה פלאיים. הגמרא מספרת שבמקדש הייתה מגריפה ועשרה נקבים היו בה. בכל נקב היה קנה אחד ובכל קנה עשרה נקבים. כל נקב של קנה הוציא מין זמר. כך הוציא כל אחד ואחד עשרה מיני זמר. נמצא שהמגרפה כולה הפיקה מאה מיני קולות. על פי גירסה אחרת: המגרפה הייתה אמה, גבוהה אמה, וידית יוצאת ממנה ועשרה נקבים היו בה. כל אחד מוציא מאה מיני זמר. נמצאת שהמגרפה כולה הפיקה אלף מיני זמר!...

בין כלי הנגינה שהיו בקודש היו המזמרות מזהב שעשה שלמה המלך. נוסף על כך, שלמה המלך הכין כלי נגינה – כינורות ונבלים – מעצי אלמוגים מיוחדים ש"לא בא כן עצי אלמוגים ולא נראה כן עד היום הזה". האלמוגים הובאו מארץ אופיר באוניה מיוחדת שבנה חירם מלך צור. על פי עדותו של יוסף בן מתתיהו, הכין שלמה המלך מאתיים אלף חצוצרות, וארבעים אלף נבלים וכנורות עשויים מאלקטרון (תערובת זהב וכסף).

כלי הנגינה שהיו במקדש הראשון, נעשו ונבנו על פי חכמה עליונה, ללא התערבות של שכל אנושי. אדרבא, מהמקרה הבא שארע, מסיקה הגמרא שהתערבות חכמתו של האדם "אינה אלא מקלקלת". וכך מספרת הגמרא: אבוב [חליל] היה במקדש, חלק היה, דק היה, של קנה היה, ומימות משה היה. ציווה המלך וציפוהו זהב, ולא היה קולו ערב. נטלו את ציפויו, והיה קולו ערב כמות שהיה.

את הנגינה מדי יום היה פותח הממונה על כלי השיר, על ידי הצלצל שהחזיק בידו. 

כאשר הלויים היו משוררים, הם היו לבושים בבגדי בוּץ – בד לבן וצחור, עשוי פשתן משובח.   

אחסון כלי הנגינה אף הוא קובע פרק בפני עצמו. לשכות מיוחדות היו תחת עזרת ישראל ופתוחות לעזרת נשים, שם היו מאחסנים את כלי הנגינה של הלויים. בלשכות הללו היו כלי הנגינה תלויים על גבי "אונקליות" הקבועות בכתלים, והיו גם נרתיקים ("מטפחות") לכלים, בכדי שהכלים ישמרו היטב. בלשכות אלו אחסנו גם את כל 'תשמישי' כלי הנגינה כמו ספרי לימוד השירה ולימוד נגינה בכלים המיוחדים.

מצינו שהלויים שעסקו בנגינה, היו יושבים בלשכות האמורות, ועורכים חזרות. 'ושמה הלויים היו מתעסקים תמיד במלאכת השיר הנזכר'. על הלשכות הללו נאמר בדברי הימים: "ראשי אבות ללוים [היו יושבים] בלשכות .. יומם ולילה (!) עליהם במלאכה [של השירה]". לשם איזו תכלית היו יושבים שם יומם ולילה? מפרש ה'מצודת דוד' שמלאכתם שם היתה "ללמד מעשה השיר.

מסע למקדש

הבה נתאר לעצמינו מסע למקדש: היה זה בשעת בוקר מוקדמת ביותר, השמש אך החלה להפציע. בבית המקדש היה מתחיל סדר עבודות היום החדש, כאשר העבודה הראשונה בסדר היום הייתה הקרבת קרבן התמיד. מאחורי הר הזיתים הייתה השמש מפציעה. בעזרה הייתה ניכרת תכונה; הכהנים עורכים הכנות אחרונות לקראת התחלת עבודת היום, וגם הלויים היו מתמקמים על הדוכן שבין עזרת ישראל לבין עזרת כהנים, בתחילת שטח עזרת כהנים סמוך למזבח. בדוכן היו שלוש מדרגות, גובה כל מדרגה חצי אמה (לשיטת הרמב"ם בפירוש המשניות, חברי התזמורת עצמם לא עמדו על הדוכן, אלא על הארץ).

משהגיע זמן הקרבת הקרבן, היה מכריז הממונה על הזמנים ואומר: 'עמדו כהנים לעבודה ולוים לדוכן וישראל למעמד'! כשאך היה נשמע קולו, הזדרזו כולם להתייצב על משמרתם, כל אחד במקומו.

לאחר מלאכת הקרבת הקרבן: שחיטה, הפשט וניתוח, הבאתם למזבח והעלאתם על המערכה – כשהכול היה נעשה בזריזות מדהימה – סמוך יותר לזמן ניסוך היין, היה אחד הכהנים נוטל את המגרפה וזורק אותה בין האולם למזבח. קול נפילתה היה כל כך חזק, עד ש"אין אדם שומע קול חברו בירושלים מקול המגרפה.

חז"ל מתארים שבן לוי – שהיה נמצא בכל מקום שהוא בעיר ירושלים – כאשר היה שומע את קולה של המגרפה, "יודע שאחיו הלויים נכנסים לדבר בשיר, והוא רץ ובא". מאותו רגע ועד להתחלת שירת הלויים, היו מתבצעים במקדש השלבים הבאים: הקטרת קטורת, השתחוויית הכהנים וברכת כהנים, מנחת חביתין ומנחת התמיד. זה היה הזמן האחרון של הלויים להתייצב על הדוכן ולהתכונן לשירה.

כיוון שלא כל הלויים יכלו לראות בדיוק את רגע תחילת ניסוך היין על גבי המזבח, על ידי הכהן, לכן היה כהן נוסף שעמד על קרן המזבח עם סודרין (מעין דגלים) בידו, והיה מניף אותם ברגע הנכון לאות שיתחילו הלויים בשירתם. סימן נוסף לתחילת השירה היה בעת תקיעת החצוצרות של שני כהנים שעמדו על שולחן החלבים הסמוך למזבח.

המשנה מספרת, שקול החליל, קול הצלצל, קול שירת הלויים וקול השופר היו נשמעים מן המקדש עד ליריחו, מרחק של עשר פרסאות מירושלים!

כמו כן, היו ארועים נוספים בהם היו הלויים משוררים, כמו בעת שמחת בית השואבה, בעת הבאת הביכורים, וכן בעת חינוכו של כהן חדש לעבודת המקדש. 

אחד המקובלים הראשונים, רבי אברהם בן יצחק מרימון, כתב שבשעה שהיו מביאים קרבן לבית המקדש היה מסתכל הכהן העובד בבעל קרבן והבין מחשבתו, ואם הבין שאינו עושה תשובה כראוי עדיין, אזי רמז הכהן העובד ללויים שיזמרו ניגון לעורר בעל הקרבן שיהרהר בתשובה, ואזי הלויים בשירם ובזמרם הביאו לבעל הקרבן שיהרהר בתשובה...

שירת הלויים

השירה שאנו מזכירים כל בוקר בתפילה, כל בוקר שירה אחרת: ביום ראשון היו אומרים "לה' הארץ ומלואה", ביום שני היו אומרים "גדול ה' ומהולל מאד", וכן הלאה, כאשר בשבת היו אומרים "מזמור שיר ליום השבת". את השירה הזאת היו חוזרים פעמיים ביום, גם בתמיד של שחר וגם בהקרבת קרבן התמיד של בין הערבים.

חז"ל אומרים כי במעמד הר סיני ניתנה התורה לבני ישראל. לא רק אותיות התורה, אלא גם ה'טעמים', טעמי הקריאה ומנגינתה ניתנו באותו המעמד מפי הגבורה. פרשיות התורה נאמרו למשה רבינו בליווי 'נעימה' (מנגינה), ובאותה 'נעימה' שהיה משה שומע מפי הגבורה, היה משמיע לישראל. הגאון הרוגוצ'ובי מפרש, שנעימה זו נמסרה למשה רבינו מפי הגבורה לצורך שירת הלויים.

צריך לזכור שמשה רבינו עצמו היה לוי ו'משורר', והוא שקד והתייגע כדי ללמד את השירה לאחיו הלויים (אגב, גם הגר"א מציין כי "כמה ניגונים הביא משה רבנו ע"ה מהר סיני, והשאר מורכבים"). מסתבר אפוא שהמנגינות הללו היו "מנגינות שמיימיות" לא כביטוי מטאפורי של מנגינה קסומה  ומופלאה, אלא כפשוטם של דברים: שהלחן הגיע מהשמים...

מאז המנגינות עברו דור מפי דור, במשכן במדבר, ולאחר מכן במשכן בגלגל ובשילה (שם שורר גם שמואל הנביא, שהיה משבט לוי). 

אין ספק שתפנית משמעותית החלה בזמן דוד המלך. אמנם הוא לא היה משבט לוי אלא משבט יהודה, אף על פי כן יש אומרים שגם הוא שורר בכלי על הדוכן. הוא לא הסתפק בכך, אלא אף הכין כלי נגינה מיוחדים בעבור הלויים, כפי שמעיד הפסוק "וארבעת אלפים מהללים לה' בכלים אשר עשיתי להלל" (לכן מכונים הם בכתובים "כלי דוד").

דוד המלך גם חיבר את מזמורי התהלים לשירה בפה, ואשר לכן נקרא "נעים זמירות ישראל" – ש"אין ישראל משוררים במקדש אלא שירותיו וזמירותיו". מלבד הכלים שהוא הכין, היה לו כינור מיוחד משלו. הוא ייצר את עשרת הנבלים שבכנורו מגידי האיל שנברא בין השמשות במעשה בראשית, הוא האיל שהקריב אברהם אבינו לעולה תחת יצחק בנו.

שני אישים אלה – שמואל הנביא ודוד המלך – חילקו את הלויים לעשרים וארבע משמרות. מסופר עוד, כי מבין שלושים ושמונה אלף הלויים שהיו באותה תקופה, העמיד דוד המלך עשרים וארבעה אלף לויים משוררים בפה, וארבעת אלפים משוררים בכלי נגינה! לפי זה יוצא, שבאותה תקופה, במהלך שבוע אחד, שוררו במקדש כאלף לויים בפה, ומעל מאה וחמישים משוררים נוספים שניגנו בכלים השונים. כל אלו נחלקו על ידי הממונה לשבעת ימי השבוע.  מתוכם נמצאו מאתיים שמונים ושמונה לויים ה"מבינים ביותר בדבר הניגון.

מסופר כי לאחר כלות שבעים שנות גלות, כאשר עלו בני ישראל מבבל לארץ ישראל בעליה הראשונה עם זרובבל, יצאו מן הגלות בשמחה גדולה, ובדרך הליכתם ליוום בשיר מאתיים משוררים. באותה עליה נמצאו מאה עשרים ושמונה לויים משוררים מבני אסף המשורר, ששמרו על מסורת הנגינה מבית ראשון. הם היו אלו אשר שוררו בעת בניין יסודות בית המקדש השני.

לאן נעלמו שירי הלויים

במשך השנים הניגונים הללו התגלגלו מדור לדור. בתלמוד נזכרים כמה תנאים מבני לוי, שהיו בעצמם מן המשוררים והמנגנים על הדוכן במקדש, כגון רבי יהושע בן חנניא מן המשוררים, וחנניא אביו שניגן בכינור. בן ארזא הממונה על הצלצל ועל כל כלי שיר, ועוד רבים.

אכן, לא היה פשוט לשמר את הניגונים הללו. הגמרא מספרת כי הוגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר אך לא רצה ללמד זאת לאחרים. כששאלו אותו למה לא הסכים ללמד זאת לאחרים, השיב: יודעים היו בית אבא שבית המקדש עתיד ליחרב, ולא רצו ללמד שלא יהיו עושין כן לעבודה זרה כדרך שעושין לפני המקום". אף על פי כן, זכרוהו לגנאי.

במסעות ר' בנימין בר' יונה מטודלה שבספרד שארכו במשך שלש-עשרה שנים, הוא מספר בין השאר את אשר ראה בביקורו בבגדד, בסוף האלף הרביעית לבריאה מעל אלף שנה(!) לאחר חורבן בית מקדשנו: "..יש שם כ[ארבעים] אלף יהודים, והם יושבים בשלוה ובהשקט ובכבוד גדול .. וביניהם חכמי גדולי וראשי ישיבות מתעסקים בתורת משה, ושם בעיר עשרה ישיבות .. וראש הסדר הוא ר' אלעזר בן צמח, והוא מיוחס עד שמואל הנביא עליו השלום, והוא ואחיו יודעים לנגן הזמירות כמו שהיו המשוררים נוגנים בזמן שבית המקדש קיים".

הניגונים השתמרו במשך השנים ועברו מדור לדור. אדמו"ר הריי"צ מספר כי 'נוסח' הניגונים הקבועים אצל כלל ישראל – הנקראים 'סקאַרבאווע' (כלומר, מסורתיים, קבועים, ישנים) – סידרם המהר"ל מפראג. בתקופה מסוימת בזמן המהר"ל היתה עת צרה לישראל, והמהר"ל ביקש שיגלו לו משמים ניגונים לתפלה שבזה יוכלו כלל ישראל לעורר רחמים העליונים, ואז סידר את הניגונים הללו. 

אדמו"ר ה'צמח צדק' העיד כי הניגונים שסידר המהר"ל הם משירי הלויים שהיו במקדש. ניגונים אלו עברו הלאה עד לאדמו"ר הזקן, דור שביעי – בן אחר בן – למהר"ל מפראג. השושלת הזוהרת הורישה לו דברים יקרי הערך האצורים במשפחה מדור דור, כמו שופרו האישי וכן גם אותם ניגוני הלויים. הניגונים הללו עברו בדיוק רב על פי מסורת המהר"ל. 

רבותינו נשיאינו הקפידו מאד שקולות טעמי הנגינה יהיו בהתאם למסורה, כלומר, לפי ה'נוסח'. על ה'נוסח' של קריאה בתורה, קריאה של חמשת המגילות – לכל מגילה 'נוסח' שונה – קריאה של נביאים, קריאה של כתובים, שמרו בדיוק רב.

כ"ק אדמו"ר הזקן לימד לבניו ולנכדיו את טעמי הנגינה של הקריאה עם דיוק גדול בכל 'נוסחאות' הקריאה של תנ"ך וחמש מגילות, והקפיד מאד על קול הנגינה של כל טעמי הנגינה. על טעמי הנגינה של ספרי ה'כתובים' – שלימודם היה הכי קשה – העיד כ"ק אדמו"ר הזקן שכך היה שיר הלויים במקדש.

בין השאר לימד גם את נינו הרה"ק רבי ברוך שלום (בנו בכורו של אדמו"ר ה"צמח צדק"), שהיה בערך כבן שמונה שנים בלבד, אותו הוא חיבב ביותר. מאז שהחל ללכת ל"חדר", היה עליו לבוא בכל יום אל אדמו"ר הזקן, שם היה לומד גם את טעמי המקרא בדיוק רב, כמו גם את 'נוסחאות' (ניגוני) התפלה, הנקראות 'סקאַרבאווע'. ר' ברוך שלום היה בעל חוש בנגינה, וקלט יפה את הניגונים, אולם מסופר כי כל ימיו הצטער על כי שכח 'תנועה' אחת מהתפילות שלימד אותו אדמו"ר הזקן, תנועה שהיתה משיר הלויים בבית המקדש.

ר' ברוך שלום לימד אותם לאדמו"ר המהר"ש, ואף שהיתה לאדמו"ר המהר"ש נשימה ארוכה (עד כדי כך שבתקיעת שופר נהג למשוך את ה'תרועה' בשבעים ושתיים קולות), בכל זאת כשאמר פרשה בכתובים עם ניגוני הטעמים, היה עליו להחזיק בלבו. מסופר כי כשאמר פעם חצי פסוק בתהלים בטעמי הנגינה, דפק לבו יותר מן הרגיל.

הרז"א (בנו הבכור של אדמו"ר מהר"ש) – שאף הוא קיבל את מסורת טעמי הנגינה מר' ברוך שלום – היה צריך להפסיק באמצע הפסוק, כי לא יכול היה 'לסחוב' את הנעימה באותה נשימה. 

'נוסחאות' אלו עברו הלאה אצל הרביים. אצל כ"ק אדמו"ר מהר"ש היה חזן בשם ר' איסר, איש המעלה, ירא אלקים ולמדן. הרבי התבטא עליו: לאיסר יש 'ראש ברזל', הוא יכול ללמוד שמונה שעות בלי הפסקה. אחרי מעריב היה שוכב לישון, קם בשעה שתים אחרי חצות ולומד עד אור הבוקר. לאיסר היה 'נוסח' מיוחד בתפילות הימים הנוראים ובעיקר בתפלת ה'עבודה' של יום הכפורים. 

באמירת "כורעים" בפסקא 'והכהנים', היתה לו 'תנועה' שהיה מקובל שכך ניגנו בבית המקדש. כשאיסר החזן היה מנגן ב"כורעים", לא היה אף אחד בבית הכנסת שלא היה מוריד דמעות. ר' איסר עצמו היה מתפלל את סדר ה"עבודה" של יום הכפורים בנעימה ובדביקות, ובעת שהיה אומר "והכהנים", היו דמעות וטיפות זיעה נוזלות מפניו.

בליובאויטש היה אדם בשם בערע אברהם'קעס, אדם חזק ותקיף, שהצהיר: אני לא אבכה ב"כורעים" של איסר החזן. כאשר בא לבית המדרש של אדמו"ר מהר"ש לשמוע תפילת 'עבודה' ביום כפור מאיסר החזן, נעמד ליד הכיור. כשהחל איסר לנגן "והכהנים" בהתלהבות גדולה, התחיל בערע אברהם'קעס לרעוד ולייבב עד שנאלץ לאחוז בכיור על מנת שלא ליפול...

אדמו"ר מהר"ש היה מתפלל ביום הכפורים בחדרו הסמוך לבית המדרש, אמנם בעת שהחזן ניגן "והכהנים", היה נכנס לבית המדרש ועוזר בניגון "סקארבאווע" הידוע. גם אדמו"ר הרש"ב נהג לעמוד בעת תפלת 'עבודה' ולעזור לחזן בנגינה. בשעה שהיה אומר תפילת 'עבודה', היו דמעות נושרות מעיניו הקדושות על הרצפה.

הפעם האחרונה שר' איסר היה בליובאוויטש, היה בשנת תרנ"ג. אחרי ר' איסר, התפלל בליובאוויטש ר' ראובן וואראבייצ'יק לפני העמוד, ואחריו השד"ר ר' יחיאל הלפרין. ר' יחיאל שימש שנים רבות כחזן בבית כנסת גדול במוסקבה. בשנת תרמ"ד נסע אדמו"ר הרש"ב למוסקבה, ור' יחיאל שימש אותו. באותה הזדמנות לימד כ"ק אדמו"ר הרש"ב את ר' יחיאל את 'נוסח' הנגינה המקובל – 'סקארבאווע' – בתפילת ימים הנוראים.