ראש חודש תמוז ה'קנ"א (הרביעי ביוני 1391) היווה נקודת מפנה טראגית בתולדות היהודים, אזרחי המדינות הנוצריות של ספרד. ביום זה החלה שרשרת של פוגרומים, התעללויות ומעשי שחיטה אכזריים, שנמשכו לסירוגין כמאה שנה ונסתיימו בגירוש יהודי ספרד בתשעה באב ה'רנ"ב (1492).

השחיטות שנערכו בשנה זו, נכנסו להיסטוריה היהודית בשם "גזירות קנ"א", והיהודים ראו בכך עונש מן השמים, על התרחקותם מדרך התורה (קנ"א - כפירוש א-ל קנא – כאשר בני ישראל אינם ממלאים אחרי צווי התורה). ואכן, היו יהודים רבים בספרד, אשר מרוב עושרם ורצונם להתבולל, התרחקו מדרך החיים היהודית ועוררו על עצמם זעם שמים. מאליו מובן, כי זה אינו גורע כמלוא הנימה מאחריותם של הנוצרים ומנהיגיהם ה"רוחניים", שניהלו את מסע ההשמדה נגד שכניהם היהודים, שכל "אשמתם" היתה, שלא היו מוכנים לקבל על עצמם את האמונה הנוצרית.

מאורעות הדמים פרצו לראשונה נגד יהודי סביליה. ההתנפלות על היהודים באה כאן כתוצאה מהסתה פרועה של כומר בעל עמדה גבוהה בשם מרטינז, אשר בשנת 1378 החל להשמיע דרשות חוצבות להבות נגד היהודים.

הוא תבע להרוס את 23 בתי הכנסת הנהדרים שבסביליה ולסגור את היהודים בגיטאות צרות. תוך כך הוא "הבטיח" כי לענות יהודים ואף לרצוח אותם – זה לא חטא ואין נענשים על כך. במיוחד הוא קרא לאיכרים הנוצריים של אנדלוזיה לא לאפשר ליהודים חיי שלווה ביניהם. בשנת 1390, לאחר מות הארכיבישוף, הפך מרטינז זה לאדמיניסטראטור הראשי של המחוז הנוצרי והגביר את ההסתה האנטי-יהודית שלו שהתנהלה באין מפריע.

באותה שנה מת המלך יוהן הראשון מקאסטיליה שהשאיר אחריו יורש-עצר קטין. השלטון עבר לידיו של יורש-עצר והממשלה לא נקטה כל צעד, כדי להפסיק את ההסתה נגד היהודים, עד שהיא איבדה את השליטה על הענינים, שהחלו להתגלגל במהירות.

מסביליה התפשטו המהומות לערי אנדלוזיה האחרות, עד בורגאס שבצפון. מאוחר יותר הגיע הזרם העכור גם למדינות הנוצריות האחרות, שבספרד: ארגון, וולנסיה וקטלוגיה.

אחד מעדי הראיה המעטים, אשר עבר באופן אישי את הרדיפות האכזריות ואשר בנו הצעיר נספה על קידוש השם יחד עם יהודים רבים אחרים בפוגרום שנערך בברצלונה – היה ר' חסדאי קרקש. במכתב נוגע ללב שכתב לקהילה היהודית באווינון (צרפת) חודשים אחדים אחרי פרוץ השחיטות, מתאר ר' חסדאי את חורבנן של הקהילות היהודיות בספרד.

"סדר" הפוגרומים היה זהה כמעט בכל עיר ועיר. ראשית פרץ ההמון, שהיה מוסת על ידי הכמרים, לרובע היהודי. הם הציתו את הבתים היהודיים, את בתי הכנסת ובתי העסק, רצחו ושדדו ללא רחם. הם נתנו ליהודים המבוהלים "ברירה": שמד או מות. יהודים רבים העדיפו למות ולא להתנצר ומתו על קידוש השם, כשבפיהם "שמע ישראל". אחרים, במיוחד מהשכבות האמידות, הצילו את חייהם על ידי העמדת פנים כאילו הם מקבלים את הדת הנוצרית. נשים וילדים יהודיים רבים נמכרו לעבדים ושפחות.

מסביליה התפשטו הפרעות לקורדובה, שם נשארו רק אנוסים – כאלה שקיבלו למראית העין את האמונה הנוצרית, בטולדו, עירו של הרא"ש (רבנו אשר בן יחיאל) ובנו רבנו יעקב בעל הטורים, פרצו הפרעות בשבעה עשר בתמוז. כאן נספה על קידוש השם ר' יהודה, נכדו של הרא"ש וכל משפחתו, תלמידים רבים של הישיבה ובעלי בתים רבים. את בתי הכנסת הגדולים ומפוארים של טולדו תפסו הנוצרים והפכו אותם למקום פולחן שלהם, או העלו אותם באש. גם כאן בחרו יהודים רבים להיות "אנוסים" ושמרו בסתר על אמונת אבותיהם.

גורל דומה ציפה לקהילות היהודיות במדריד, קואנקה וערים אחרות, בכל רחבי ספרד. בערים אחדות לקחו גם חברי מועצת העיר חלק פעיל במהומות ובעיקר במעשי השוד שנתלוו אליהן. פעמוני הכנסיות צלצלו ללא הרף. הם קראו לאזרחים הנוצריים לבוא ולרצוח יהודים!

גם בבורגס נערך פוגרום, על אף פניית הממשלה (שישבה בסאגוויה הסמוכה) למועצת העיר, בה היא בקישה להימנע מפגיעה ביהודים. חלק מהיהודים ניצל במבצר המקומי, אך רובם הפכו לאנוסים וחלק נספו על קידוש השם.

פיצויים - לממשלה...

אחרי שהפוגרומים שככו במקצת, הטילה ממשלת קאסטיליה קנס על הנהלות הערים, בהן ארעו ההתנפלויות על היהודים, כפיצוי ל...ממשלה. על שהפסידה מקורות הכנסה חשובים, בדמות היהודים שנחשבו "רכוש" המלך והממשלה. עם חורבן הקהילות הספרדיות, הפסיד אוצר המלוכה מקור חשוב של משלמי מסים: הפרה הומתה ושוב לא היתה כל אפשרות לחלוב אותה...

הממשלה אף לא עשתה שום מאמץ כדי לנסות ולתפוס את מחוללי הפוגרומים ולהעמידם לדין. בין הללו נמצאו במספרים ניכרים בני משפחות "מכובדות" וכן מקורבים אל הכנסיה ואף כמרים בכבודם ובעצמם. בני "אצולה" אלו התחלקו ברכוש היהודי והתפארו כי עלה בידם להכריח משפחות יהודיות עשירות לצאת לשמד ולקבל על עצמן – ולו למראית עין בלבד – את האמונה הנוצרית.

"מוות או שמד"!

בשמעם מה שאירע בקסטיליה, ניסו הממשלות האחרות של מדינות ספרד הנוצריות למנוע הישנות המקרים בתחומיהן ובכך למנוע הפסד כספי ניכר מאוצרותיהן. הן פנו, איפוא, אל הרשויות המקומיות ותבעו מהן להגן על היהודים מפני ההמון המוסת. אולם כל זה הי' לשוא.

קרבנות חדשים נפלו בעיר הנמל וולנסיה, כאשר הגיעה לשם כנופיה של פורעים מקסטיליה והסיתה את ההמון הנוצרי המקומי להצטרף אליה ולהתנפל על הרובע היהודי. בדיוק באותו זמן נמצא בנמל אחיו הצעיר של המלך, דון מארטין, שעמד לצאת לסיציליה בראש חיל גדול. הפורעים הצליחו להסית גם את החיילים ועתה צעדו לעבר הרובע היהודי כשבפיהם הסיסמה העקובה מדם: "מוות או שמד"!

כאשר אחדים מהפורעים הצליחו לחדור לרובע היהודי, נעלו היהודים את שערי הרובע, במגמה לנסות ולפתח התנגדות, אז החלו הגויים שבחוץ להקים צעקה, כי היהודים רוצחים את הנוצרים אשר בתוך הרובע שלהם. אחי המלך, דון מארטין, הופיע בשער בראש פלוגת החיילים שלו ודרש במפגיע לפתוח את השער. כאשר היהודים סירבו להיענות, פרצו החיילים את השער, נכנסו פנימה והחלה שחיטה איומה. למעלה מ-250 יהודים ניספו ומספר גדול הוצאו לשמד בעל כורחם. חלק ניצל על ידי כך שהסתתר בבתיהם של נוצרים ידידותיים וחלק אחר ניצל על ידי כך שהצליח לברוח בעוד מועד. בין אלה האחרונים היה גם הריב"ש (רבי יצחק בר ששת) המפורסם.

למוסלמים יש דואג...

למחרת היום ביקש ההמון המוסת לערוך פוגרום גם ברובע המוסלמי של העיר. אולם כאן התערב דון מארטין ונקט אמצעים חריפים, מחשש שמא ינקמו בו המדינות המוסלמיות השכנות. אחד הפורעים נתלה בפומבי, ליד השער של הרובע המוסלמי, אזהרה לאלה שלא יבינו כי המדיניות ה"רשמית" מרשה "מעשי גבורה" כאלה רק כנגד היהודים חסרי הישע.

אותה שעה היה מלך אראגון בסאראגוסה. בשמעו את שמע הפוגרום בולנסיה, הוא שיגר מכתב חריף אל אחיו הצעיר, בו הוכיחו על כי לא היה לו האומץ להגן על האזרחים היהודיים. באותו מכתב עצמו הורה המלך לא להכריח את היהודים שהצליחו להינצל בבתי נוצרים – לקבל את הדת הנוצרית ולאפשר להם לעבור למקומות מבטחים. כן הורה לא לתפוס בתי כנסת יהודיים ולהפוך אותם לכנסיות.

אולם, למרבה הצער, באו הוראות אלו של המלך מאוחר מדי. בלי עזרתם הפעילה של מועצות הערים, לא היה לאל ידן של הממשלות המרכזיות לעשות מאומה כדי להגן על היהודים. הפוגרומים התפשטו איפוא גם למקומות אחרים והמוני יהודים הפכו לאנוסים, כדי להימנע מיסורי-שאול ואף מות אכזרי. יוצאת מן הכלל היתה העיר מורווידרא, בה קיבלו היהודים חסות במבצר המקומי, בהתאם לצו המלכותי.

התגוננות נואשת בברצלונה

הידיעות על הפוגרום בולנסיה הגיעו חיש מהר לברצלונה. מועצת העיר נקטה צעדים לשמירת השקט והמצב היה מתוח. כעבור שבועות מספר הגיעה אניה ובה חמישים פורעים, שהשתתפו בפוגרום של סוויליה. הם התפארו במעשי ה"גבורה" שלהם, סיפרו לכולם על הרצח והשוד שביצעו, והסיתו את ההמון לעשות אותו הדבר גם כאן.

ביום שבת, ד' אלול פרצו פרעות גם בברצלונה, כאשר ההמון צמא-הדם הצית את שערי הרובע היהודי ובמשך יום שלם שדד ורצח. למעלה ממאה יהודים נפלו קרבן להשתוללות הפראית ומספר דומה מצא מקלט במבצר החדש של העיר. 

בשלב זה נכנסה לפעולה מועצת העיר: היא עצרה את ראשי הפורעים ו-10 מהם נידונו למות בתליה. אולם, למחרת היום, התפרץ ההמון לבית הכלא, שחרר את הנידונים ובעת ובעונה אחת פתח כהתקפה על המבצר, בו הסתתרו היהודים.

היהודים שבמבצר פיתחו התנגדות נואשת, אולם הם היו חסרי-ישע נוכח ההמון המזויין בנשק, יהודים רבים נפלו בקרב וניספו על קידוש השם, ביניהם בנו של ר' חסדאי קרקש. אחרים איבדו עצמם לדעת, כדי לא ליפול בידי הפורעים, שהיו מכריחים אותם להשתמד.

ברובע היהודי עצמו נמשכה ה"הילולה" של רצח ושוד שבוע ימים. כאן ניספו כארבע מאות יהודים והשאר הפכו לאנוסים. רק אחדים בודדים הצליחו להינצלי אם על ידי שברחו ואם על ידי כך שהסתתרו. קהילת ברצלונה המפוארת, בה חיו ופעלו גדולי האומה, כגון הרשב"א והר"ן, נחרבה כליל ולא נשאר ממנה אלא זכר קלוש.

הידיעה על הפוגרום בברצלונה הגיעה אל המלך כעבור שלושה ימים, והוא החליט לבוא אל העיר ולהשליט בה סדר. בעת ובעונה אחת שלחה המלכה מכתבים אל כמה אישים בולטים, ובהם בקשה לשמור על חייהם של ר' חסדאי קרקש, בנו ומשפחתו. ר' חסדאי היה ידיד אישי ויועץ של המלך והמלכה. אולם המכתבים הגיעו מאוחר מדי, אחרי השחיטות הנוראות.

קידוש השם בגירונה

גל הפוגרומים הגואה התפשט והלך והגיע גם לעיר גירונה. גם כאן נחרבה הקהילה היהודית המפוארת והעתיקה, אשר הוציאה מתוכה הרבה גדולים (שנשאו את הכינוי "גירונדי"). הרבנים וראשי הקהילה קידשו את השם בגאון יהודי אמיתי ואף בין בעלי-הבתים הפשוטים היו רק מעטים שנתגלו כחלשי אופי וקיבלו על עצמם את הדת הנוצרית, ולו למראית העין כאנוסים. הרוב הגדול של יהודי המקום ניספה על קידוש השם או מצא מקלט במבצר המקומי. כעבור שנה יסדו כאן הניצולים שוב קהילה מסודרת.

גם בעריה האחרות של קטלוניה. כמו טורטוזה, פרפיניאן ועוד, נחרבו הקהילות היהודיות. מעטים ניצלו בהסתתרם במבצרים, אחרים מתו על קידוש השם, והשאר הפכו להיות אנוסים. המקבלים על עצמם את הדת אשר בשמה רדפו אותם – לפחות למראית העין. בין האנוסים היו גם משומדים כאלה, שמאוחר יותר גרמו צרות צרורות ליהודים הניצולים וכן לאנוסים.

הפוגרומים שטפו-עברו גם לאיים הסמוכים לספרד. בראשית חודש מנחם-אב הגיעו לאיים מיורקה ומינורקה הידיעות על הטבח הנורא שנערך ביהודי וולנסיה וקטלוניה. האוכלוסיה המקומית החלה בהכנות לעשות אף היא לפי הדוגמה "הטובה" שהראו לה מהיבשת ואילו מושל האיים הוציא כרוז, לפיו עומדים היהודים תחת חסות הממשלה. תוך כדי כך הוא קרא ליהודים שהיו מפוזרים, לעזוב את מקומותיהם ולהתרכז במיורקה, שם תהיה אפשרות להגן עליהם ביתר יעילות. אולם כל האמצעים שננקטו על ידי המושל, הוכחו כבלתי מספיקים, נוכח הקנאות הדתית של ההמון המוסת שהיה צמא לדם יהודי, ויותר מזאת רצה לשלוח ידו ברכוש היהודי.

בראש חודש אלול החל הפוגרום במיורקה, שלוש מאות יהודים ניספו על קידוש השם ו-800 ניצלו במבצר המבוצר. יהודים אחרים ניצלו באניות והגיעו לצפון-אפריקה. יהודים רבים אחרים יכלו להינצל בדרך הים, אך המושל – שלא רצה "להפסיד" את היהודים העשירים והמוכשרים – אסר על תנועת האניות וסגר את הנמלים. הוא חזר והבטיח ליהודים הגנה, אך רבים מפקידי הממשלה השתתפו באופן אישי בהתנפלות הרצחנית על היהודים והיהודים נותרו חסרי-מגן. האיכרים הפרימיטיביים, שהיו מוסתים על ידי הכמרים, תבעו מהיהודים שנותרו בחיים "שמד או מות" ויהודים רבים הפכו גם כאן לאנוסים.

יהודי ארגון ניצלו

"מלחמת הקודש" שהתנהלה נגד היהודים בספרד, בעקבות ההסתה של אנשי הכמורה הנוצרית, לא פסחה גם על ארגון. אולם המלך חואן, שהיה יושב בסאראגוסה, נקט אמצעים יעילים כדי לדכא את הפורעים המבקשים לשלוח יד ביהודים, בידעו איזה חורבן זה מביא על המדינה ובעיקר על אוצר המלוכה. כך ניצלו יהודי ארגון באותה שנה, אם כי חיו בפחד מתמיד והיו פה ושם התנפלויות שתבעו קרבנות. הלמדן הנודע, ר' יצחק בר' משה הלוי דוראן (ידוע בשם "איפודי", על שם חיבורו בתחום הדקדוק "מעשה איפוד") אשר יחד עם ר' חסדאי קרקש הגן על האמונה היהודית בגבורה ומסירות-נפש, כתב כי שארית פליטת יהודי ספרד ניצלה בארגון כזכותם של היהודים החרדיים שהיו קמים לפנות בוקר כדי לומר תהלים.

במרוצת חדשי תמוז, אב ואלול של שנת קנ"א, נחרבו כל הקהילות היהודית של ספרד, פרט לאלו שבארגון. בערים, שבהן היו קהילות פורחות ומשגשגות, נותרו עתה אלפי אנוסים ומשומדים.

שוד מלכותי

מלכי ספרד הנוצריים, אשר לא יכלו – או יותר נכון: לא רצו – למנוע את השחיטות שערכו ההמונים המוסתים ביהודים, עשו לאחר מעשה יותר מאמצים כדי להבטיח את חלקם-הם בשלל מאשר כדי להביא את האשמים לדין ולהענישם על מעשיהם.

אפילו המלך ה"טוב", חואן, הורה לפקידיו אשר בקטלוניה וולנסיה, לערוך רישום מדוייק של כל הרכוש היהודי הנטוש, במיוחד של אלה שלא הותירו אחריהם יורשים, ולהעביר הכל לאוצר המלוכה. קרוביהם של אלה שהוכרחו להתאבד, כדי שלא יבואו ח"ו לידי שמד, לא הוכרו כיורשים. ובתי ספר, בתי כנסת ואפילו ספרי תורה ועטרותיהם – הכל נשדד על ידי אוצר המלוכה ולא הושב אל היהודים המעטים שנותרו בחיים. ספרים רבים שנלקחו מהיהודים ניתנו על ידי המלך כמתנה ל"אנשי-רוח" נוצריים.

לעומת זאת הטיל המלך קנסות-כספיים קלים על מועצות-עיר מסויימות על חלקן בפוגרומים, אולם לרוב הוא טיהר אותם לגמרי מכל אשמה. או אפילו שיבח אותם על טיפולם הנאות, שהצליח למנוע תוצאות חמורות יותר.

חואן הראשין ביקש לקומם את הקהילות היהודית בברצלונה וולנסיה. הוא יפה את כחו של ר' חסדאי קרקש לערוך אסיפות ומגביות בקרב יהודי ארגון.

במגמה לחדש את חיי הקהילות במקומות האמורים. אולם מועצות הערים התנגדו לתכניתו של המלך והמלכים שבאו אחריו, מרטין ואלפונזו החמישי, ביטלו את תכנית חידוש הקהילות לגמרי. לעומת זאת היו האפשרויות לחזור ולייסד קהילות טובות יותר כערים הקטנות. בהן הכירה האוכלוסיה הנוצרית בתועלת הרבה שהיהודים מביאים ועזרו להם לקומם את ההריסות.

מבלי להביט על הקשיים המרובים, עשה ר' חסדאי לילות כימים במאמצים לחדש את החיים היהודיים בספרד, מסרגוסה, שהיתה עתה למרכז החיים היהודיים, הוא ניהל ללא לאות, פרסם תקנות ועשה כל מה שבידו כדי להכניס קצת סדר לחיי הקהילות ההרוסות.

אולם, למרות כל המאמצים, יהדות ספרד לא התאוששה יותר. עננים שחורים שוב נראו על שמיה של יהדות אומללה זו והפעם בשל מצבם של המוני האנוסים.