הסיבה לצומות בכלל ולצום תשעה באב בפרט היא לכאורה מובנת מאליה. מזונותינו הם לא רק צורך קיומי. הם מהווים מושא ראשון במעלה לתאווה אנושית. בה בעת הם גם משמשים חלק יסודי ממערכת הקשרים המשפחתית, הקהילתית והחברתית אליה אנו שייכים. אנו נהנים לאכול ולשתות ומקדישים לכך תשומת לב רבה, לפני, אחרי ותוך כדי סעודה. מכאן, הצום, הויתור על אכילה ושתייה למשך פרק זמן ממושך, אמור לגרום לנו צער[1]. לכאורה בזמן שאנו נתונים בתוך אבלות, אין מתאים יותר מלמצוא לעצמנו דרכי תענית מצערות, שיזכירו לנו את החורבן שאירע לפני כאלפיים שנה.

לא שאין בסיבה זו מידה של רלוונטיות, אולם לפי הלך מחשבה זה, להוציא יום הכיפורים, שהוא הצום היחיד שנקבע בתורה, יכלו ומצאו חכמים דרכים לא פחות טובות לתענית. דרכים שיגרמו לנו צער רב, ויזכירו לנו את החורבן. כלומר גם אם בהיבט החיצוני והגלוי הצער מהווה נימוק אחד לקביעת הצום, המקורות מלמדים אותנו שייתכן והבחירה בצום מגלמת משמעויות נוספות. על-פי המקורות, אמנם יש חובה לזכור את חורבן בית המקדש, אך יום זה אינו מיועד להספד ותענית[2]. יתר על-כן יום תשעה באב נקרא 'מועד', ולא אומרים בו תחנון ולא סליחות[3]. הטעם הפנימי לכך שיום תשעה באב נקרא 'מועד' הוא שביום בו חרב בית המקדש, נולד, על-פי התלמוד הירושלמי, המלך המשיח[4]. יום הולדת הוא כידוע יום בו המזל גובר[5], ולכן ביום תשעה באב המזל של עם ישראל כולו גובר[6]. ולבסוף, חכמים מלמדים 'שבמצוות חביבות נהוג להתענות'[7]. אמנם האמירה לא קשורה במובהק לתשעה באב, אך היא בהחלט מצביעה על מגמה של יחס שונה באשר לצום, וראייתו כדרך לייחד התנהגות מסוימת שאנו חפצים בה מדרכי התנהגות אחרות.

להתעלות מעל הקיום הגשמי

אז מדוע בכל זאת צמים? על-פי מחשבת החסידות, תפקידו העיקרי של הצום אינו לצער אותנו. במידה רבה, ההפך הוא הנכון. הצום הוא אחד הכלים החשובים להתעלות רוחנית, להכנה נפשית ולהתקרבות לזולת, כשהבורא נמצא כמתווך ביחסינו עמו.

הסיבה העיקרית לחורבן בית המקדש היא העדר אהבת חינם[8]. משמע אי יכולת לקבל את האחר מבלי לקנא בו, מבלי להרגיש מאוים מדעותיו או מהצלחתו. שנאת חינם, ההפך מאהבת חינם, היא שנאה שאין מאחוריה סיבה אמיתית, אלא רק רצון להשתלט על האחר. על-מנת להשלים את החסרון של שנאת חינם, אנו זקוקים לעורר אהבת חינם. המדרש מלמד כי דור שלא נבנה בו בית המקדש, כאילו החריבו[9]. העובדה שאנחנו עדיין אבלים על ירושלים היא כתוצאה מכך שסיבת הקלקול והחורבן עדיין לא נעלמה. עדיין יש חסך חמור באהבת חינם.

שחרור זמני מהשעבוד

איך משיגים אהבת חינם? אהבת חינם מתפתחת כאשר הפרט מציג נכונות לוותר על האינטרסים החומריים שלו לטובת האחר. בכל פעם שאנו משועבדים לתאוות, ליצרים ודחפים, הסיכוי שלנו להשיג אהבה אמיתית שאינה תלויה בדבר, הוא קטן. המידה שבה מוחמאת ישותנו, היא המידה שבה נאהב או לא נאהב את הפרט שמולנו. בהיבט הזה, הצום הוא במידה רבה כלי ל'חנך' את הגוף להתעלות לאהבת חינם.

לעתים כשאנו מפנטזים יום שלם על, נניח, פרלין שוקולד אחרון שנותר, וכשאנו כבר מגיעים למקרר אנו מגלים שהשוקולד נאכל, הדבר מעורר בנו רוגז. נדרשת מאיתנו גדלות קומה, או יותר נכון ויתור אמיתי על תאוות המתוק כדי להתגבר על הרוגז.

האוכל גורם לנו לחשוב על עצמנו, להעמיד את עצמנו ואת תאוותינו במרכז. רובנו משועבדים, לטוב ולרע, לאוכל. כך למשל לפני שאנו יוצאים לחופשה אנו בודקים קודם כל את טיב ומספר הארוחות המוגשות במלון. אפילו ההצלחה של אירוע משפחתי או מפגש חברתי נמדדת על-פי המזון המוגש בו.

הצום, ההתנזרות ממזון ומשקה למשך יום אחד, מסייע לנו להתגבר על גורמים המגשמים אותנו. באמצעות השחרור הזמני מהשעבוד למזון אנו מצליחים להתעלות מעל לצרכים המיידיים שלנו. באם אנו מוכנים גם להפסיק לחשוב על האוכל בזמן הצום, ההשתחררות מהחומר הגשמי מגביהה אותנו רוחנית ומאפשרת לנו להתקשר לדברים ולאנשים, בזמן הצום, ללא התלות באוכל.

התיקון להעדר אהבת חינם יכול להיות מושג כאמור על-ידי הפדייה, ולו זמנית, מכבלים חומריים ואינטרסנטיים. במובן זה צום תשעה באב הוא תחילת ההכנה לקראת השתחררות זו. הוא מעיד שהפרט מוכן להקריב מעצמו ולא להיות שבוי בידי תאוותיו. כשהוא משיג את הגאולה מתחושת הישות והעמדת ה'אני' במרכז, רב גם הסיכוי שיצליח לאהוב את האחר מבלי להרגיש צורך להשתלט עליו או לחוש מאוים ממנו.

(באדיבות אתר התבוננות)

[1] הרבי מליובאוויטש, אגרות קודש, כרך ב, קצט.

[2] 'אף עתה משחרב בית המקדש לא הותרה ההספד והתענית בו ביום כו'", שו"ע אדה"ז או"ח סתצ"ד סי"ט. – נתבאר בארוכה בלקו"ש חכ"ח ע' 24 ואילך.

[3] שו"ע או"ח סתקנ"ט ס"ד. [4] ירושלמי, ברכות פ"ב ה"ד.

[5] ראו ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ח. לעיון נוסף ראה בספר 'יום הולדת', בהוצאת התבוננות.

[6] 'והוא יום מסוגל לענין של ישועה וגאולה', ראו מאמרי אדמו"ר האמצעי דברים ח"א ע' קב שבכל ט"ב נולד משיח. מובא אצל הרבי מליובאוויטש, לקוטי שיחות, כרך לט, שבת חזון, 8.

[7] 'מפני שמצוה חבי­בה עליהם (לכן נוהגין) כדרך שעושין חסידים הראשונים שהיו מתענין על מצוה החביבה, כגון לולב ושאר דברים', רוקח סי' שנג.

[8] בית המקדש הראשון חרב 'מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים… אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם', יומא דף ט עמוד ב.

[9] מדרש תהלים, מזמור קלז ד"ה.