קיימים כמה ספרי מבוא לקבלה שמטרתם להציג לפני הקורא המודרני את יסודות הקבלה. למרבה הצער, לא כולם יכולים להיחשב כברי סמכא, ולמעשה, רבים מהם מטעים את המעיין. כאשר מנסים לבטא את מושגי הקבלה המקוריים בלשון בת ימינו עלולים פעמים רבות לשגות ב'תרגום' הזה, לטעות ולהטעות את הקוראים.

ובאמת, המשמעויות הדקות והסקת המסקנות המובעות במונחים אלה יכולות להיקלט רק כשמכירים את לשון הקדש המקורית של התורה והקבלה, שהיא הלשון בה נברא העולם[i]. אי לכך, כל תלמיד רציני חייב להבין כי כדי להתקדם אל מעבר לרמת המתחילים חיוני הוא לשלוט במושגים התורניים והקבליים המקוריים, ולא רק בתרגומם ללשון בת ימינו. 

מעבר לשאלת הטרמינולוגיה, בעיות יכולות להתעורר גם בגלל ההבדל הבסיסי בין הגישה לקריאה ולימוד הנהוגה בתרבות המערב, לבין זו של התורה והקבלה.

תרבות המערב רואה את תכלית הלימוד בצבירת ידע, או לפחות בליקוט מידע. בין אם קוראים ברפרוף או ביסודיות המטרה היא, בדרך כלל, לשלוף את הנקודות המועילות ולהתקדם הלאה. בניגוד לזה, התורה מלמדת אותנו כי מטרת הלימוד היא לשפר ולעדן את התנהגותנו. על ידי לימוד התורה אנו מבקשים להתקרב אל ה' בידענו כי נוכל לעשות זאת רק על ידי שנלך בדרכיו ונידמה לו במדותיו, כמאמר חז"ל "מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום"[ii]. 

לפיכך, לימוד התורה בכלל והקבלה בפרט אינו מסתכם בידיעה טכנית גרידא. ניתן דוגמא שתמחיש את ההבדל בין שתי צורות הלימוד: לפרופסור למתמטיקה אין מה לחזור ללמוד את המשוואה "אחד ועוד אחד שוה שנים" כי שום תועלת לא תצמח לו מזה. ככלל, באותו אופן שהוא תפס משפט זה כשהיה ילד קטן, כך הוא מבין אותו גם כיום. אבל, גם התלמיד-חכם הגדול ביותר יחזור שוב, מדי שנה בשנה, ללמוד את הפסוק הראשון בתורה – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", וכל אימת שיחזור לעסוק בו יתגלו לו תובנות חדשות לגמרי. התורה היא "תורת חיים" גם במובן זה שהיא חיה ומפעמת. בהיותה קשר חי עם הבורא, ככל שנרבה לעסוק בה כך יתגלו לנו רבדים נוספים במשמעותה.   

כפי שצוין לעיל, הקבלה היא בראש וראשונה לימוד אודות ה'. כאשר אנו צוללים לעומק סודות הבורא ומדותיו בלב שלם לגמרי, יום אחר יום ושעה אחר שעה, אי אפשר שאישיותנו לא תתעדן בתהליך הלימוד. תהליך זה יוצר גם תגובת שרשרת: ככל שאנו מרבים בלימוד קבלה בכוונה הראויה, כך מיטיבים אנו להבין את דרכי התגלותו של ה' בעולם ומבקשים להידמות אליו במעלותיו. וככל שאנו מעדנים את מעלותינו בשאיפה להידמות אליו, כך מתקרבים אנו יותר אל השכינה השוכנת בבריאה וכך מבינים אנו טוב יותר את הממד הפנימי של המציאות וחווים את ה' בבריאה כפי שהוא מתגלה בלימודינו.   

כאשר נשמתנו מתאחדת עם חכמת הסוד, כל צורת חיינו משתנה – מהתודעה שבמוחנו עד לרגשות שבלבנו, ועד לכל היבט של התנהגותנו.   

חשוב מכל, לימוד הקבלה תלוי בהתמסרות וברצון אמיתי בלב התלמיד. הרצון האמיתי של הלב הוא תנאי מוקדם כדי להתקרב לה'. בנוסף לזה, הדבר תלוי בגילוי מלמעלה. על פני הדורות התגלתה האלוקות יותר ויותר. ההתגלות הסופית והמושלמת – התלויה במדת הכנות של שאיפתנו להתאחד עם ה' – היא ההתגלות שחזו אותה הנביאים לימות המשיח, אשר, כפי שעולה מתורת החסידות, הם ממשמשים ובאים. 

(באדיבות גל עיני)  

[i].     אכן, יש קשר מהותי בין הקבלה ובין לשון הקודש כשלעצמה. למעשה, החיבור הקדום ביותר של הקבלה, ספר יצירה, הוא גם הספר הראשון של הדקדוק העברי.   

[ii].    ירושלמי פאה פ"א ה"א.