תראה אותם, הם נראים ממש כמו נערים", הפנה את תשומת לבי ר' פרופ' אליהו סורקין, מנהל מחלקת טיפול נמרץ בבית החולים איכילוב.
"בשביל זה אני כאן". פסק, עד כמה שזכרוני אינו מטעני. "גם אני, כשאזדקן, ארצה להמשיך ולהישאר נער שכזה. מלא שמחת חיים…".
פרופ' סורקין, יהודי מרשים בעל סיפור חיים יוצא דופן, התכוון לשני משפיעים חסידיים שפגשנו בהתוועדות בקרית מלאכי, שלבטח חצו את גיל השבעים, ובדיוק "התקוטטו" ביניהם בעליזות שופעת חיים.
נדמה לי שכשסורקין אמר "בשביל זה אני כאן", הוא התכוון לדבר העמוק והמקיף ביותר. כמו רצה לומר התקרבתי לחסידות כי רציתי, ואני עדיין רוצה, ללגום ממעיין הנעורים. אני רוצה לגלות את הממד הנצחי, האל-זמני שבמרוץ. ואני לא רוצה רק לגלות מבחינה שכלית, אני רוצה שזה גם יהא נרגש בי. שהגוף, הנשמה והיחס שלי לסביבה, כל אלה יחשפו את שיפעת החיים הנסתרת שבתוכי.
מה יכול להיות הקשר בין לימוד חסידות לבין רעננות, חדשנות ורוח צעירה? מה צריך בשביל להיות צעיר לנצח?
להיות צודק או להיות מאושר?
כששני ילדים רבים, ולאחר חילופי דברים נפרדים זה מעל זה ונשבעים שיותר לא ידברו האחד עם השני לעולמים, ישנו סיכוי סביר שלמחרת הם יחזרו להיות החברים הכי טובים.
כששני מבוגרים רבים, הם יכולים לא לדבר עשר ועשרים שנה. סתם כך. כי כל אחד מהם חושב שהוא צודק, והשני עלב בו, הכפיש אותו, ובכלל הצדק איתו.
מה ההבדל בין מבוגרים לילדים? מדוע הילדים מתנהגים בבגרות רבה יותר והמבוגרים בילדותיות בלתי נתפסת?
שמעתי על כך פעם הסבר מהרב ג'ייקובסון שטען כי הילדים מעדיפים להיות מאושרים על-פני להיות צודקים. המבוגרים מעדיפים להיות צודקים על-פני מאושרים. כל גיל והבחירות שלו.
תחושת הצדק מוציאה מאיתנו כל כך הרבה דברים. בשם הצדק אנחנו מוכנים לשרוף גשרים, להחריף מריבות קטנות למלחמות כוללניות, לרתוח מזעם ולהקריב את היקר לנו בשם אותו רעיון ערטילאי או תפיסת אמת פנימית.
שלמה המלך מזכיר לנו שעלינו לא להיות יותר מדי צדיקים בעיני עצמנו, "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה"[1]. אחת הסיבות לכך היא שהעדפת הצדק תבוא כמעט תמיד על חשבון האושר שלנו, תבגר אותנו, ותפגע לנו בסיכוי לראות את האחר.
גם אם אתה באמת צדיק, שחרר קצת. אל תתפוס את עצמך כצדיק.
בין צדק לצדקנות
תשאלו ומה יהיה עם הצדק? מהיום והלאה נוותר על מאבקים על הדברים היקרים לליבנו? על תפיסת העולם המובנית שלנו?
קו הגבול בין צדק לצדקנות הוא דק. אך מי שחוצה אותו מתדרדר לתהום. הצדקני הופך את השיפוטיות לתכלית חייו. הוא זועם על כל מי שאינו חושב כמותו. בשל כך הצדקני מזדקן במהרה. הוא אינו שמח, אינו יכול להתגבר, להשתחרר ולצחוק על המציאות סביבו, הוא מגלה באנשים את הפגמים שבהם ולא את המעלות שבהם. הוא מבקש לתקן את העולם הרבה לפני שהוא מתקן עצמו.
שימו לב כיצד תזהו צדקנות. אם מישהו מעיר לכם על איזו התנהגות שלדעתו היא לא נאותה, חכו כמה דקות. תעקבו אחריו, וקחו את המילה שלי, תראו שבמוקדם או במאוחר הוא יעשה את אותו הדבר בעצמו. הצדקן לא רואה את עצמו, הוא רואה את הרע שבאחר, שכדברי הבעש"ט, זה אותו רע שמצוי בו עצמו.
האמת, כולנו לרוב הרבה יותר צדקניים מאשר צודקים. קשה לנצח את הצדקנות. השאלה כמה מהר נפטרים ממנה. כמה מהר מוכנים להודות שהאושר והחברות חשובים יותר מאותה תחושת צדק ערטילאית, וכמה מהר אנחנו מתנצלים ומבקשים סליחה.
מידת אמת ליעקב
אחת הסיבות לכך שאנשים נוטים לצדקנות ומבלבלים אותה עם צדק היא שרובנו סבורים שהאמת נתונה בכיס שלנו. והערכה הזאת מובילה אותנו לשיפוטיות.
תתפלאו לגלות, האמת איננה מצויה אצל אף אחד בכיס. כל אדם והסיטואציה הייחודית שלו, ההתמודדויות הפרטיות שלו, הכאבים והשמחות, ההשפעות מההורים וכהנה. רודף הצדק צריך לאתגר, להציע כיווני מחשבה, אבל גם הוא צריך להיזהר מלהיות קורבן של מה שהוא חושב כאמת.
מידת האמת, מלמד בעל התניא, היא מידתו של יעקב. מידה זו היא גם מידת האמצע. היא קו המיצוע בין חסד וגבורה, בין ימין ושמאל, וזוהי מידה שמבריחה מן הקצה אל הקצה. מידת האמת היא כמו הבריח תיכון שחיבר את הקרשים מהם היה עשוי המשכן.
את קרשי המשכן חיברו שלושה בריחים. הבריח העליון, הבריח התחתון והבריח התיכון. הבריח העליון והתחתון עברו מחוץ לקרשים. הבריח התיכון לעומת זאת עבר בתוך נקב שבתוך הקרשים, והבריח את הכותל מן הקצה לקצה.[2]
ממבנה המשכן אנו למדים שהאמת היא מצד אחד נשגבת ובעלת שורש גבוה ביותר בסדר השתלשלות האור האלוקי לעולם. זוהי נקודה נצחית הנותרת לעד. 'שפת אמת תיכון לעד', שכן מבחן האמת הוא הישרדותה לאורך זמן. מצד שני האמת נמשכת עד הקצה התחתון. בכל סיטואציה יש אמת של הסיטואציה, של אותה נקודת זמן, האמת של זווית הראיה המסוימת. בכל הוויה בחיינו, ולו הנמוכה ביותר, יש משהו מן האמת. האמת היחסית אינה סותרת את קיום השקר. היא רק תובעת מאיתנו להיות בעלי 'מוחין דגדלות', להבין את ההשתלשלות של האמת, כקו האמצע היורדת מהעליון ביותר לתחתון ביותר. הבנה שכזו, תחסוך מאיתנו הרבה חרון אף מיותר[3].
לא לקחת את עצמנו ברצינות
הסוד הגנוז של מעיין הנעורים הוא ללמוד כיצד לא לקחת את עצמנו ברצינות.
זה נשמע כמו עצה מספרות ה'עידן החדש', אבל היא בהחלט תופסת. תיזכרו באהוד אולמרט לפני שהיה ראש ממשלה ותראו תמונות שלו לאחר שנתיים בתפקיד. האדם הזקין בשנתיים כמו שמישהו אחר מזקין בעשור. הסיבה לכך היא כמובן המתחים ותחושת האחריות.
הצעירים הם צעירים מאחר והם משוחררים מתחושת אחריות, או נכון יותר, מכובד משקל האחריות.
להכיר את מבנה הבריאה
עד כאן 'עידן חדש'. כדי להסביר כיצד אנחנו יכולים להתגבר על הנטייה לרצינות צריך להעמיק קצת יותר. באופן טבעי מבנה הנפש שלנו דוחף אותנו לדאגה, לנטילת אחריות, והכוונה כאן היא לא לאחריות במעשה אלא לתחושה שהכל תלוי בנו.
להשתחרר ולהיות צעירים אפשר רק על ידי הכרה שכלית של מבנה הבריאה. ללא הכרה שכזו אי אפשר להתגבר על הנטיות הטבעיות. הכרת מבנה הבריאה מסייעת לנו להבין את המקום והתפקיד שלנו בתוך הקונסטרוקציה שטווה הבורא לעולם. מתוך הבנה זו אפשר ללמוד פשוט לשחרר. לעשות, לפעול, לרוץ, לבצע, אבל לשחרר.
ללא המתח, הדברים הולכים הרבה יותר טוב, וגם את האחריות לתוצאות אפשר להטיל על מישהו אחר. עלינו המאמץ, הרצון, החובה לשנות את זווית הראיה. עליו, על בורא עולם, התוצאה.
לזה כנראה התכוון פרופ' סורקין. שללמוד לשחרר, ובה בעת להיות אדם רציני, יעיל ומועיל זה לא פשוט. אלכוהול וסמים חיצוניים לא יעשו כאן את העבודה. אם רוצים להיות צעירים לנצח אין ברירה אלא ללמוד את סודות הבריאה. ללמוד חסידות. ואז להתחיל לעבוד כך שהנלמד גם ישפיע על הרגשות.
מי שמצליח מובטחים לו חיי נעורים נצחיים.
[1] קהלת ז, טז.
[2] ראו בעניין שבת צח, ב.
[3] בהרחבה ראו בתניא, פרק יג.
