מעין רוח-הקודש
עם[i] הקמת המשכן בראש-חודש ניסן, הוא נחנך בידי שנים-עשר
נשיאי השבטים, בשתי תרומות חשובות: 1) תרומות שכל הנשיאים הביאו בשותפות ביחד: עגלות-צב
ובקר, להוליך את המשכן במסעות במדבר. 2) תרומות שכל אחד מהן הביא לבדו: כלי כסף
ממינים שונים וקורבנות (עולה, מנחה, חטאת, שלמים וקטורת[ii]) לחנוכת המזבח.
הנשיאים התרגשו על הזכות העצומה שנפלה בחלקם לחנוך את
המשכן ומתוך שמחה של מצווה הם בעצמם סחבו והוליכו את תרומותיהם למשכן ולא שיגרו אותם
בידי שלוחיהם-עוזריהם, ככתוב "והנשיאים הביאו".
בעצם התרומות הללו היו נדירות ויוצאות -דופן:
גם משום שמדובר באירוע חד-פעמי בהיסטוריה - חנוכת
המשכן האחד והיחיד, וגם משום שהרעיון להקריב קורבנות לחנוכת המזבח ולהתקין עגלות
לשאת את משאות המשכן במדבר, היה יוזמה אישית שלהם (אתערותא דלתתא), הנשיאים הגו אותו,
ללא שניתן על כך ציווי מה'.
ואכן בשל כך הסתפק משה רבינו האם לקבל את תרומתם, עד שהקב"ה
אמר לו שיקבלה, כי תרומתם היתה מתוך רצון ותשוקה קדושה לקחת חלק בהשראת השכינה
בעולם על ידי בית-המקדש והם כיוונו לרצון העליון - "ויאמר
ה' אל משה, קח מאתם גו'", "יקריבו את קורבנם", ולא עוד אלא שזה גרם
נחת-רוח גדול בשמים וה' שיבח את יוזמתם - "אמור[iii] להם דברי שבח (ודברי נחמות)".
לא רק שהקב"ה הסכים ושמח בתרומתן, אלא הוא אף
קבע את סדר הקרבת קורבנותיהם: "ויאמר ה' .. נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום
יקריבו את קורבנם", שלא יקריבו את כל הקורבנות ביום אחד, אלא שיפרסו את
ההקרבה על פני שנים-עשר יום, מראש חודש ניסן עד יום י"ב בחודש, כל יום יקריב
נשיא אחר לפי סדר השבטים.
ולמרות שההקרבה נמשכה 12 ימים, כל אחד מהימים נחשב "חנוכת
המזבח", ולא רק היום הראשון: "העלה[iv] עליהם הכתוב כאילו כולם הקריבו ביום ראשון וכאילו
כולם הקריבו ביום אחרון", כל אחד מהשבטים נחשב לבן יחיד אהוב, כאילו הוא
ראשון ואחרון ואין עוד בלתו!
נס מופלא היה לתרומתן הייחודית של הנשיאים שהעגלות
והבקר החזיקו מעמד כ-520 שנה:
מסופר במדרש שעד ששלמה המלך בנה את בית המקדש
בירושלים וכלי-הקודש הונחו בו לנצח, היו העגלות והבקר קיימים ("ולא
הזקינו" הפרות) כדי לשמש את המשכן במשאות. כשנבנה המקדש הקריב שלמה את אותן פרות,
על המזבח[v]! ובלשון המדרש[vi]: "היה משה מתירא שמא אחת מן העגלות נשברת, או
אחת מן הפרות מתה ונמצא קרבנם של נשיאים פסול. אמר לו הקב"ה "והיו לעבוד",
ניתן להם הויה שיהו קיימות לעולם! ועד מתי הם היו קיימות? עד בית עולמים, שאז
הקריבום, דכתיב ויזבח המלך שלמה את זבח השלמים הבקר".
לקרב לה' את כל החושים והכשרונות האישיים
אמנם צריך להבין מספר ענינים יסודיים בתרומת הנשיאים:
1) למה הם הביאו שני סוגי תרומות - אחת משותפת ואחת כבודדים
כל אחד לבד, לכאורה היה עדיף שיביאו את הכל בשותפות וכך יגבירו את האהבה והאחדות במחנה
ישראל, אדרבה קורבן כזה יתקבל ביתר רצון בפני ה', כדברי ה"ספורנו" שקורבן
הבא באחדות ושותפות פועל "שתשרה שכינה ביניהם"? 2) דברי המדרש שכל 12
ימי ההקרבה נחשבים כמו היום הראשון, תמוהים - הכיצד? הרי בהקרבה הראשונה נחנך
המזבח ואיך גם ההקרבה של הימים הבאים נחשבת ראשונה? 3) ומדוע לא ציווה ה' שיקריבו
את כל הקורבנות ביום אחד? 4) למה כל הנשיאים הביאו אותו קורבן בדיוק ואף אחד מהם לא
היה 'יצירתי' בגיוון של קורבן שונה?
הדבר יובן מתוך התבוננות במשמעות הפנימית של הקרבת
קורבנות - "קירבת היהודי לה'":
הקירבה המושלמת לה' היא כשכל מרכיבי אישיותו של האדם נוטלים
חלק בעבודת ה', שהוא מקיים תורה ומצוות בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, תוך
ניצול מלא של כל כוחותיו ותכונותיו האישיים המיוחדים.
לדוגמא: מי שהתברך בראש טוב וביכולתו להתמיד ולהתרכז
בלימוד - עליו לעמול בשקידה והתמדה בלימוד התורה בעיון; מי שהתברך בחוש למצוא חן
בעיני בני אדם - עליו לנצל חושיו לקרב יהודים לעבודת ה'; מי שיש לו חוש ציור, הרי
שלימות הקירוב שלו לה' היא כשינצל חושיו לצייר ציוריים שיגרמו לחיזוק בעבודת ה';
מי שהתברך בחוש מוסיקלי - צריך לנצלו לעבודת ה'; כל אדם צריך לרתום ו'למלא' את
תכונותיו האישיות.
חנוכת המזבח היא בעצם חנוכת הקירבה של עם ישראל לה',
לכן הנשיאים הביאו שני מיני קורבנות - קורבן בשותפות וקורבן פרטי ומיוחד לכל שבט:
הקורבן המשותף זו הקירבה היסודית של היהודי לה'
בעבודת ה' בקיום התורה והמצוות, שכולם שווים בה; והקורבן הפרטי של כל שבט ושבט -
זה לקרב לה' את התכונה המיוחדת של כל שבט, לכן החנוכה נמשכה 12 ימים כי כל שבט ושבט
התברך בתכונה מיוחדת.
[לכן יעקב אבינו ומשה רבינו לא נתנו ברכה כללית
לשבטים, אלא הם בירכו כל שבט בברכה שונה ומיוחדת. ואין עניננו במאמר זה לפרט את
תכונות השבטים ועוד חזון למועד בע"ה, והרוצה יעיין במדרש רבה לפרשתינו, פרק
יג-ד].
האם יכול להיות שהקב"ה יתן לאדם מתנה מיותרת? כשרון וחוש מיוחד
ללא שהוא יכול להפיק ממנו תועלת אמיתית? וודאי שלא! והרי 'כל מה שברא הקב"ה
בעולמו, לא בראו אלא לכבודו', לכן על האדם לנצל את סגולותיו וכשרונותיו לקדושה. כפי
שביקשה חנה, אמו של שמואל הנביא[vii]: ריבונו של עולם, לא בראת דבר אחד בעולמך לבטלה: נתת לי עיניים
לראות, אוזנים לשמוע, חוטם להריח, פה לדבר, ידיים לעשות בהם מלאכה, רגלים ללכת,
אבל מדוע עשתני כאשה אם איני יכולה ללדת ילדים?! ובזכות בקשתה זו לממש את כוחותיה
שלה - נעשה לה נס והולידה את שמואל הנביא, כי הרצון העליון הוא שכל אחד ינצל את
חושיו המיוחדים למילוי רצון ה'.
כך גם הנשיאים הביאו איש איש קורבן נפרד, כדי לקרב
לה' את תכונת שבטו הייחודית, לכן כל 12 הימים נחשבים כימי "חנוכת המזבח",
כי כל יום חנכו תכונה נוספת בהקרבתה לה', ורק בתום 12 הימים, כשכל נשיאי השבטים הביאו
קורבנם וקירבו לה' את תכונותיהם של כל בני ישראל - אז הושלמה חנוכת המזבח בשלימות.
לכן התורה חוזרת ומפרטת כל יום ויום את פירוט
הקורבנות שהקריבו הנשיאים, למרות שהיא היתה יכולה לפרט רק את הקורבן היום הראשון
ובשאר הימים להודיע "וכן עשה נשיא שבט פלוני", כי ההקרבה של כל שבט לא
היתה זהה! היא היתה שונה ומיוחדת, כמותית היא היתה זהה, אבל איכותית נשמתית, היא
נחשבת הקרבה חדשה - לקרב לה' את התכונה המיוחדת של אותו שבט.
כמו כן גם ההקרבה של יום נחשבת במובן מסויים גם כיום
אחרון לחנוכה, כאמור בדברי המדרש שה' מחשיב את ההקרבה של כל שבט כאילו הקריב ביום
הראשון וביום האחרון - כי ההקרבה של כל שבט היא גם ראשון וגם אחרון של ההקרבה של
התכונה המיוחדת של אותו שבט.
[מדובר
לא רק על הקירבה של התכונה הייחודית של כל שבט, אלא גם תיקון לפגמים וקלקולים
אישיים של כל שבט, כדברי ה'ספורנו': "סיפר קרבן כל אחד מהם לבדו, להורות שכל
אחד מהם כיוון לכפר על פרטי חטאים שידע בשבטו, וזה בכל אחד מפרטי קרבנו לרצון להם
לפני ה'"][viii].
לקרב לה' את כל החושים והכשרונות האישיים
למרות
הייחודיות של כל שבט ושבט, הרי בנוגע לתרומה למעשה בפועל, כל הנשיאים שמרו על
שוויון ואחידות, וכולם הביאו אותה תרומה בדיוק - "קרבן כולן שוה ולא הקריב
אחד מהן יותר על חבירו", אף על פי שהיה מתאים לכאורה שיהיה שינוי, כדי להדגיש
את הייחודיות של כל שבט ושבט?
כי
הנשיאים לא רצו להבליט את השוני שבין השבטים,
אלא את נקודת האחדות, המכנה המשותף והשוויון שבין כולם, ובשל כך "אמר
להם הקב"ה אתם חלקתם כבוד אחד לחבירו ואני חולק לכם כבוד":
כיוון שכל
נשיא ונשיא שלט על עצמו וויתר על יכולתו לתרום יותר מחבירו, כדי שלא לפגוע ברגש
חברו וכבודו, אף אני אחלוק לכם כבוד ואשאיר את תרומתכם לדורות רבים להעלות על נס
את האחדות שביניכם.
זו סיבה נוספת
לכך שהתורה חזרה 12 פעמים על פרשת הנדבה, כדי להדגיש שכל הנשיאים תרמו בדיוק את
אותה מתנה! ומכאן נלמד את חשיבות היחס ההדדי בין אדם לרעהו, ובוודאי בין מנהיגי
העם. כי לא רק שהנשיאים לא רצו להיבנות כל אחד מכישלונו של חבירו, וכל אחד
ממעלותיו על חבירו, אלא שעשו הכל כדי שלא לפגוע ברגשותיו של המנהיג השני ובכבודו
אלא להשתוות אחד למשנהו.
נמצאנו למדים את העוצמה הנדירה שבקורבנות הנשיאים - הכוח
המופלא שבאחדות השבטים למרות השוני וההבדלים בין שבט לשבט ליצור אחדות ושוויון מוחלטים!
האהבה והאחדות היא התכונת הנכונה לזכות לבנין בית
המקדש השלישי במהרה בימינו, שכשבטלה הסיבה לחורבן מיד תבוא הגאולה השלימה, על-ידי
משיח צדקינו במהרה בימינו בקרוב ממש.
מקורות: לקוטי שיחות חלק כג, עמוד 53. ועוד.
[i] במדבר, פרק ז.
[ii] ספורנו לבמדבר פרק ז פסוק יג-יז, ומוסיף: חוץ מאשם,
כי חטאת ואשם תורה אחת להם.
[iii] ילקוט שמעוני, במדבר פרק ז, רמז תשיג.
[iv] במדבר רבה, פרק יד, אות יג, קרוב לסופו.
[v] ולדעת רבי מאיר במדרש, שלמה המלך לא הקריבם על המזבח אלא הן
נותרו קיימות לעד ולנצח נצחים.
[vi] ילקוט שמעוני, במדבר פרק ז, רמז תשיג.
[vii] מסכת ברכות,
דף לא, עמוד ב.
[viii] העמק דבר לבמדבר (ז,יא) אומר: "יקריבו את קרבנם,
יקריב מיבעי שהרי בנשיא אחד אחד מדובר? אלא בא ללמד דנשיא אחד ליום יקריב בשביל
כולם", לתכונה המיוחדת של אותו שבט המצויה גם אצל שאר ישראל, אף שבהיא לךא
הדומיננטית אצלם.
