קיים מנהג ידוע שכמעט כולם נוהגים אותו ולא רק חסידים - להשאר ערים כל הלילה בליל שבועות ולקרוא את "תיקון ליל שבועות" הכלול ממבחר קטעים מן החומש, הנביאים, הכתובים, משנה, גמרא, זוהר ועוד. יש אנשים שאינם קוראים את ה"תיקון" אלא, פשוט, עוסקים בתורה כל הלילה, עד הבוקר.

מהי סיבת המנהג הזה שיהודים יושבים ולומדים עד השעות הקטנות של הלילה, או לא ישנים כלל? הדבר בא לתקן מאורע שאפילו אינו מוזכר בחומש, אלא רק במדרש. המדרש מספר שבלילה שקדם למתן תורה, היו ישראל ישנים כל הלילה, והוצרך הקב"ה להעיר אותם. מדוע שכבו לישון בלילה שלפני מתן תורה? "כי שינה בליל שבועות מתוקה, והלילה קצר!" המדרש ממשיך ומספר שבמשך הלילה ההוא קרה נס והיתושים לא עקצו אותם. אינני יודעת איפה אתן גרות, אך היכן שאני גרה, בכפר חב"ד, יש לנו מגיפת יתושים, ולעתים קרובות אני מתעוררת באמצע הלילה - זזזזז... את מנסה לתפוס את היתוש שאינו מניח לך לישון. הדבר יכול להמשך שעות.

אך בלילה ההוא, היתושים לא הטרידו את אף אחד. היתה זו שינה מאד מתוקה ושלווה.

כאשר הופיע ה' בבוקר לתת להם את התורה, ממשיך המדרש ומספר, היו ישראל ישנים, וה' אמר, "מדוע באתי ואין איש; קראתי ואין עונה". ה' מוכן ומזומן להעניק להם את המתנה הגדולה הזאת וכולם ישנים. וה' הוצרך להעיר אותם, ולומר, נו, הגיע הזמן לקבל את התורה.

מה משמעות המדרש הזה? ברור שיש בו יותר מאשר נראה על פני השטח. הרבי מצביע על כך שהתורה, תמיד נזהרת מאד שלא להשתמש בביטוי שלילי. במלים אחרות, התורה, בדרך כלל, מתבטאת בדרך החיובית. כאשר התורה אומרת מלה שלילית, כמו על בהמה מסוימת שהיא "טמאה", הרי זה רק מתוך רצון ללמד הלכה למעשה. כאשר אין התורה מתכוונת להוראה מעשית, היא תעשה כל מאמץ להשתמש במלים חיוביות. זכור לכן בודאי מפרשת נח - התורה מתארת את הבהמות הטמאות כ"הבהמה אשר לא טהורה היא". אך כאשר זה מגיע לענין של כשרות, כאשר צריך לדעת את ההלכה על בוריה, התורה כן משתמשת בביטויים שליליים, כמו טמא. אך באופן רגיל, מלים רעות אינן צריכות לעלות על לשוננו; יש להשתמש בלשון נקיה, אלא אם כן יש לך סיבה ספציפית להשתמש בלשון בוטה ומפורשת. לדוגמה, ישנה מחלה חמורה, ממארת, שאדם אינו צריך לקרא בשמה, כי הדבר עלול להוסיף לכוחה. או כאשר את מדברת על חלקים מסוימים בחיים, שהם מאד אינטימיים, אפשר לדבר עליהם באופן שאנשים ידעו למה את מתכוונת מבלי לדבר במפורש.

לפי זה, מדוע מדבר המדרש בזלזול כזה אודות בני ישראל לפני מתן תורה? נניח שהם לא עשו דבר כל כך טוב - האם יש סיבה כלשהי לפרסם זאת כדי שכל הדורות העתידיים ידעו כמה רעים הם היו, שבמקום לצפות בלהיטות לתורה, הם הלכו לישון?

התורה היתה יכולה להעלים עין מענין זה. מהו הלקח שאנו יכולים ללמוד מן הידיעה שאבות אבותינו עשו משהו שאין להתפאר בו כל כך. אחרי הכל, מאז ועד היום, אנו עושים תיקון על כך, מה שאומר שהדבר לא היה דבר טוב. מדוע, אם כן, לא סופר בפשטות, שהם האריכו קצת בשנתם, ושאנו אומרים תיקון על כך. אך לא. המדרש נכנס לפרטי פרטים באריכות רבה.

ברור שאם המדרש, שהוא חלק מן התורה, בוחר להכנס לכל פרטי הסיפור, עלינו להסיק מכך כמה מסקנות: (א) חשוב שנדע כל אחד מן הפרטים הנ"ל; (ב) הסיפור בודאי רלוואנטי ויש בו מסר עבורנו; (ג) כנראה שהסיפור איננו מעמיד את ישראל באור שלילי כל כך.

מכל מקום, כאשר אנו מתבוננים בו דרך העינים של חסידות חב"ד, הדברים שנראים שליליים, משתנים לגמרי. כאשר אדם מסתכל מן הזווית של פנימיות התורה, כל הסיפור נראה באור אחר לגמרי. אם לא לומדים חסידות, נראה הדבר כבלתי מתקבל על הדעת שהם הלכו לישון באותו לילה, ועוד איחרו לקום. כי הרי כולנו יודעים שמאותו יום שעזבו את מצרים הם החלו לספור את העומר! עדיין לא חויבו במצות ספירת העומר - אותה קבלו עם שאר המצוות רק לאחר מתן-תורה בהר סיני - אך בני ישראל ספרו מעצמם, באופן ספונטאני. הם החלו לספור בגלל התלהבות הציפייה לקבל את התורה. הדבר היה טבעי. כאשר את נכספת למשהו, את סופרת את הימים עד שהדבר מגיע. בכל יום משבעת השבועות של הספירה, הם התעלו עוד ועוד במדרגות הרוחניות. אתן יכולות לתאר לעצמכן שכאשר הגיעו לבסוף ליום ה49- של הספירה ולדרגה ה49- בקדושה, הם עמדו במדרגה גבוהה הרבה יותר מזו שהיו בה ביום שהחלו לספור. כמובן שעתה הם יכלו להעריך את גודל המעמד של מתן התורה, באופן נעלה הרבה יותר. בלילה שלפני קבלת התורה, כשהם הגיעו לדרגה כה גבוהה של הבנה ורגישות - בדיוק אז הם נרדמו, והאריכו בשנתם?! זה פשוט לא מתקבל על הדעת.

הרבי מסביר שה' נתן בנו נשמה והלביש אותה בגוף. אנו מודעים לגמרי לעובדה שגופנו הוא מה שאנו רואים וחשים. הגוף ניכר לעין, אך הוא אינו אלא כיסוי לנשמה הנמצאת בתוכו, והיא המחיה ומפעילה אותו. בעת שהנשמה עוזבת את הגוף, נשאר הגוף כחפץ שאין לו ערך, כבובה שאין בה שום דבר. הגוף בעיקרו טפל לנשמה. ואף כי יש תכלית נעלית לחיים בעולם הזה בגוף - כי אם לא היתה תכלית כזאת, ה' לא היה בורא את העולם, ולא היה שם אותנו בתוך העולם - בכל זאת, ברור לנו שבמובן מסוים, הנשמה כלואה בתוך הגוף. היא עוברת מעין ריסון ברגע שהיא נכנסת לגוף. אילו הנשמה לא היתה בגוף, היא לא היתה צריכה להפסיק את עבודת ה' שלה, כדי לאכול, לישון ולשטוף כלים. נניח שלאדם מסוים יש תשוקה עזה ליהדות. הבה נדבר על צדיק, שהוא במדרגה נעלית יותר ממך וממני. אפילו הצדיק חייב לעצור מדי פעם ולהתעסק עם צרכי גופו. יש צרכים מסוימים שהגוף זקוק להם, שהם מעיבים על רצונה של הנשמה לעבוד את ה' במשך 24 שעות ביממה. במובן מסוים, הגוף מונע את הנשמה מלבטא את עצמה באופן מלא, ולעבוד את ה' ללא הפסק. האדם נעשה עייף. הנשמה איננה מתעייפת; זה הגוף שמתעייף. לאחר זמן מה את משתעממת. את מאבדת את חוט מחשבתך. אינך מסוגלת להתרכז יותר. את זקוקה לשינה, את זקוקה למנוחה, את זקוקה לכוס הקפה שלך. את פשוט יצור אנוש. ובכן, הגוף מאיט את קצב פעילות הנשמה. דבר זה ברור.

אולם, בעת שאדם ישן, קורה דבר שונה לחלוטין. במשך זמן השינה, למרות שברור שהאדם עדיין חי, לבו פועם והוא נושם, בכל זאת, חלק מנשמתו עוזב את גופו בזמן השינה. לכן אנו נוטלים את ידינו ברגע שאנו קמים משנתנו. אנו נוטלים על יד ימין, על יד שמאל, ושוב על ימין, על שמאל, ופעם שלישית על ימין ועל שמאל, וזאת אנו עושים אפילו אם נרדמנו רק לשעה אחת. מכיון שבזמן השינה, אותו חלק נשמה העולה למעלה מותיר במקומו מה שנקרא "רוח טומאה". כאשר האדם מתעורר, "רוח הטומאה" הזאת נשארת על אצבעות ידיו, על פי ה"שולחן ערוך". משום כך עלינו ליטול רק את ידינו ולא את כל הגוף.

במשך השינה ישנו אבדן הכרה מסוים. האדם אינו שומע שמיעה מלאה, אינו מדבר, אינו רואה. יש בכך דמיון למיתה, אוושה של מיתה. בגמרא נקראת השינה, אחד מששים ממיתה. הרבה אנשים מתים בשנתם. כי בעת השינה הכל נעשה איטי יותר. הלב, הנשימה, הכל מתפקד בקצב הרבה יותר איטי מאשר בעת שאדם ער. בעת השינה, הנשמה שהיתה בתוך הגוף, עולה למקורה למעלה.

אתן ואני, למשל, הננו אנשים רגילים ופשוטים ולאו דוקא צדיקים, (אולי ישנן כמה צדיקות בחדר זה, שאינני יודעת עליהן?) הרי בעת שאנו ישנות, קורה לפעמים שאנו חולמות - דבר רגיל ונורמלי. אך אנשים במדרגה גבוהה משלנו, אנשים שבאמת ובתמים מסורים הם ליהדות ולתורה, מקבלים סיוע מלמעלה בעת השינה. על פי ספרי קבלה, אדם יכול לקבל סוג של השראה אלוקית בעת שהוא ישן. יש מספר רב של מקרים שארעו עם צדיקים וגדולי תורה אשר עבדו על עצמם במדה כזו, עד שבעיה כלשהי שהטרידה אותם במשך היום - כגון קושיה בלימוד שלא הצליחו לפענח - מצאה את פתרונה בעת השינה. ה' נתן להם את התשובה במהלך חלומותיהם. אינני מדברת על יהודים רגילים המתעוררים בבוקר ואומרים, "בלילה שעבר חלמתי חלום". רוב החלומות שלנו "שוא ידברו". ובכל זאת, יש אנשים הרואים בחלומם את דמותם של צדיקים, או שהם מקבלים מסרים לימודיים בחלומותיהם.

עולה בזכרוני סיפור אודות צעירה אחת שבאותו זמן, אפילו לא שמרה מצוות עדיין. אני חושבת שהיום היא כבר שומרת מצוות, אך הסיפור ארע במהלך חזרתה ליהדות. היא סיימה את לימודיה כרקדנית. היא היתה רקדנית מקצועית, והתכוננה לקריירה של הופעות על הבמה. כל כולה היתה נתונה למקצועה. אלה היו חייה - להתאמן, לרקוד ולהופיע. ואז ארעה תאונת דרכים שהיא היתה מעורבת בה, ורגליה נפצעו בצורה חמורה ביותר. לאחר תקופת שיקום, היא החלה ללכת שוב, אך הרופאים אמרו לה שעליה לשכוח על הופעות כרקדנית כי לעולם לא תוכל להשיב לעצמה את אותו חן ושלמות התנועה שהיו לה קודם. היא היתה שבורה לגמרי. הריקוד היה חייה. היא השקיעה שנים וכל כך הרבה מאמץ וכסף, וכל החלומות האלה התנפצו באחת בגלל התאונה הזאת. היא נכנסה לדכאון עמוק, כי לא ידעה מה עליה לעשות עתה עם חייה. לילה אחד, היא שכבה לישון וחלמה חלום. בחלומה ראתה את סבה שנפטר. סבא שלה ידע שכבר מגיל רך, היא רצתה להיות רקדנית. בחלום שאל אותה מדוע היא כה עצובה, והיא ענתה, "כי רציתי להיות רקדנית ועתה אינני יכולה להיות רקדנית, ואינני יודעת מה לעשות עם חיי. אני שבורה, אני הרוסה". הסבא נענה ואמר, "למה? הלימודים והנסיון שלך אינם חייבים להיות מבוזבזים. את יכולה לחיות את חייך כאילו הם ריקוד. תוכלי להשתמש בכל החכמה שבריקוד כדי לחיות".

כאשר התעוררה בבוקר, זכרה את החלום והחלה לחשוב כיצד הכוריאוגרפיה, התיאוריה של הריקוד, האירגון והקואורדינציה, העבודה על הגוף והמאמץ להפיק ממנו את המיטב עד קצה גבול היכולת, יכולים באמת לבוא לשימוש באמנות החיים. באותו רגע הגיעה לכלל החלטה שהיא עומדת להתחיל בחיים חדשים, על פי עצתו של סבא שלה. בסופו של דבר היא הפכה לבעלת תשובה. זה היה פשוט מדהים כיצד ההבנה הפתאומית הזאת הגיעה אליה בחלום. חלומות, אפוא, יכולים להיות השראה אלוקית אפילו עבור שכמותנו.

מכל מקום, אנו רואים שבעת שהאדם נראה כמחוסר הכרה וכמי שאינו מתפקד, דוקא אז, לפעמים, נחה עליו מדרגה נעלית יותר של הכרה.

במשך השינה, כאשר הנשמה משוחררת מן הגוף, היא יכולה, במובן מסוים, לעלות למעלה ולהשיג דברים, שלא ניתן להגיע אליהם במשך היום כשהאדם ער. הרבי מסביר שזו היתה כוונתם של בני ישראל בהר סיני, בכך שהלכו לישון. הם ידעו שהם עמלו שבעה שבועות לעלות במדרגות רוחניות, כדי להיות מוכנים לקבלת התורה. אך כל הכנותיהם נעשו, במובן מסוים, במשך היום, בהיותם ערים ומתוך הכרה. הם חשבו שעתה, משהגיעו למדריגה כה גבוהה, אולי עתה, אם ילכו לישון, ישיגו נשמותיהם דרגה נעלה כזאת שבה יוכלו לקבל את התורה תוך כדי שינה. כי אז הם יהיו בדרגה גבוהה הרבה יותר מאשר הדרגה שהשיגו על ידי מאמציהם שלהם. זו היתה כוונתם האמיתית. הם קיוו שעל ידי השינה הם יוכלו להגיע לדרגה של קדושה שתהיה גדולה הרבה יותר מזו שיכלו להגיע אליה בכח עצמם במשך היום.

ואת זה מסביר המדרש: שנתם של בני ישראל בליל שבועות היתה מאד מתוקה. השינה יכולה להיות נעימה, קדושה ומיוחדת אם נמצאים בדרגה של שבועות, אם עשינו את כל ההכנות הנחוצות. רק אז אנו יכולים ללכת לישון בתקווה שיתרחשו דברים גדולים, שנראה דברים נשגבים בשנתנו.

"הלילה היה קצר". כאן ה"לילה" מרמז להעלם והסתר. אנו יודעים שהחושך, הלילה, מסתיר דברים. האם ניסית פעם לחפש את משקפי הראייה שלך באמצע הלילה, ובבוקר התברר שהם נמצאים בדיוק על שולחן הלילה שלך, כמה סנטימטרים ממך? בלילה את סתם מגששת, ואינך יכולה למצוא את נעלי הבית שלך או שום-דבר. אם כן, מה עושה הלילה? הלילה איננו משנה דבר. הוא רק מסתיר את הדברים. את אינך יכולה לראות אותם. באור היום את רואה את הכל.

כאשר אדם רק מתחיל את צעדיו הראשונים ביהדות, נראה כאילו הדברים כל כך מסובכים, הם כה חבויים, כה מסתוריים. הוא חש כאילו הוא מגשש באפילה. הוא מגשש את דרכו בעזרת חוש המישוש. אך ככל שהאדם לומד יותר, ככל שהוא עושה יותר מצוות, ונהיה יותר מורגל לחיות בדרך הזאת, ככל שהוא מפתח יותר קשרים עם אנשים המדריכים אותו בדרכו הרוחנית, הוא מרגיש פתאום שהוא יכול למצוא את דרכו ביתר בטחון. "אני מבין יותר. הדברים נראים ברורים יותר". וככל שהאדם הולך וגדל ביהדותו ובידיעתו את התורה, נעשה הלילה יותר קצר. הדברים נראים פחות נעלמים, ויותר ויותר גלויים.

בני ישראל הגיעו לדרגה שבה ההעלם וההסתר היו מינימליים. הם התגברו כמעט על רוב הלילה. מעט מן הלילה עוד נותר, אף כי זה היה קצר בהרבה ממה שהיה כאשר התחילו. ואז הם אמרו לעצמם, הנה עשינו כל מה שיכולנו עם אור היום, הבה נראה מה יכולה השינה לעשות עבורנו.

ה', בהכירו את כוונתם הטובה אמר, "הנה, עבודתם היא כה אמיתית, מוטב שאעזור להם בכך שאמנע את היתושים מלעקוץ". אילו היה ה' מתנגד לכך שהם ישנו, הוא לא היה עושה את הנס האדיר הזה שהיתושים אשר עקצו בלילה הקודם ובלילה שלמחרת, פתאום, בלילה הזה, הם לא עקצו.

מדוע, אם כן, אנו אומרים את ה"תיקון" שנה אחר שנה? כי ה' אמר, "אני יודע מה היתה כוונתכם, אך עשיתם משגה קטן. זה הכל. זו היתה טעות בשוגג ואינני מענישכם". לא שמענו שבני ישראל נענשו על כך בעונש כלשהו. אילו היה המעשה רע בעיני ה' הוא היה מענישם על כך. ה', בסך הכל, אמר להם, "ברצוני שתעשו "תיקון". אל תעשו טעות כזאת פעם נוספת, וכדי שתזכרו שלא לעשות זאת שוב, ברצוני שבכל שנה, בלילה זה, תשארו ערים כל הלילה".מה היתה טעותם? היתה זו תפיסה מוטעית שיש לאנשים רבים גם היום - שהתכלית העליונה היא העולם הרוחני ולא העולם הגשמי. אולם, ה' רוצה דירה דוקא בעולם התחתון ביותר, כפי שמדגיש המדרש, והדבר מבואר בחסידות בהרחבה. למעשה, כל עוד לא קיבלו את התורה, היה זה בלתי אפשרי לעשות לה' דירה בתחתונים, כי רק במתן תורה ביטל ה' את גזירת ההפרדה בין העליונים לתחתונים, בין הרוחניות לגשמיות. ועתה, משבטלה גזרה זו, יכול גם הגשמי להפוך לרוחני על ידי עבודת ה' של בני ישראל. יוצא אפוא, שטעותם היתה מובנת לגמרי, כי זה קרה לפני שניתנה התורה.