בימים אלה, שבהם שכנינו מתלבטים לגבי צורת השלטון המתאימה ביותר, זו הזדמנות לברר האם ישנו מבנה שלטוני טוב ומתאים יותר מזה בו אנחנו חיים כיום? האם התממש חזון "קץ האידיאולוגיה" לפיו הוקהה עוקצן של המאבקים האידיאולוגיים? 

האם הדמוקרטיה הליברלית הוכרה כשיטת המשטר הטובה ביותר, מבחינה טכנית ומהותית, כפי שחזה פרנסיס פוקאוימה למשל, לאחר נפילת ברית המועצות, ואנחנו נכנסים לתור הזהב של היחסים הבינלאומיים? או שמא לפנינו מתרגשת התנגשות עקובה מדם בין ציביליזציות, כעמדתו של סמואל הנטיגנטון, שיסודותיה נעוצים בהבדלים תרבותיים, לשוניים, כלכליים, ערכיים ובעיקר, דתיים. האם מדינות ערב יאמצו לחיקן את השיטה הדמוקרטית, וסוף סוף יוכח שדמוקרטיות אינן נלחמות בינן לבין עצמן, ולכן על העולם כולו להפוך לדמוקרטי?

מדעי החברה לא הוכיחו עצמם, בשום שלב בהיסטוריה של ההתפתחות הדיסצפלנרית האקדמית, ככלי יעיל לחיזוי תופעות עתידיות. כל מעלה באוב וחוזה נסתרות מצליח לחזות את העתיד טוב יותר מרוב מדעני החברה בני זמננו. הסיבה לכך היא שכנראה הסדירות האנושית חורגת מהסדירות הטבעית והיא הרבה פחות ניתנת לניבוי. מכאן, את הנבואה נשאיר למי שעוסק בכך.

משימה ראויה יותר היא לנסות לשרטט מה נכון עבורנו. איזו צורת שלטון אנחנו רוצים, איזו צורת שלטון אנחנו צריכים ומדוע. ברגע שנאמין בדבר מסוים כטוב עבורנו, והכוונה כאן היא לכלל החברה האנושית, נוכל לדחוף את המציאות העולמית לכיוון זה, במקום להתדרדר למלחמות מיותרות.

כדי לענות על השאלה מהי צורת השלטון האידיאלית צריך להקדים ולענות על שתי שאלות. הראשונה היא מהו טבע האדם. שכן התפיסה שלנו את טבע האדם היא בעלת השפעה קריטית על צורת ההתאגדות המתאימה לנו. השאלה השנייה היא מדוע בכלל צריך שלטון. או מדויק יותר מהן הסיבות להתאגדות המדינית של בני האדם.

טבע האדם והסיבה להתאגדות

דמיינו לכם שהיו זורקים אותנו, 7 מיליון בני אדם, לאי בודד, ללא כל מסגרת ממסדית. כיצד היינו נוהגים? האם היינו מכבדים זה את זה? נאבקים זה בזה על כבוד ושליטה? מסייעים לחלשים או שסוגדים לחזקים?

הוגי האמנה החברתית, ברבע השלישי של האלף הקודם, השתעשעו בתרגיל אינטלקטואלי מעין זה. באמצעותו הם ניסו להבין את טבע האדם היסודי ולהעניק הסבר לסיבת ההתאגדות של בני האדם תחת שלטון מדיני.

ההוגה האנגלי בן המאה ה-17, תומס הובס הוא שהגה את המהלך התיאורטי המדובר בהשפעת התפתחות רעיונות המכניקה של גלילאו. חוקי המכניקה גרסו שכדי להבין כיצד גוף מורכב, יש לחלקו לחלקים הבסיסיים והפשוטים ביותר, ואז לעמוד על פעולתם. אותו הדבר חשב הובס שיש לעשות ביחס למדינה. כדאי להבין את בני האדם ואז להחליט מה רצוי עבורם.

המצב הטבעי בעיני הובס היה מצב של מלחמת כל בכל וחרדה מתמדת. הובס, שזרק מעליו את האמונה במעורבות אלוקית אקטיבית, גרס שבני האדם אמנם נולדים בעלי חירות וזכויות טבעיות, אך הם מתנהלים במצב הטבעי ללא מוסר. הרגש המניע אותם הוא רצון בהישרדות והגשמת מאוויים. הפתרון למאבקים האינסופיים הוא הפקדת הזכויות בידי שליט כל יכול, לוויתן, שאמור להעניק בתמורה ביטחון לאזרחים.

הליברל הדתי, ג'ון לוק חי בתקופה סובלנית יותר מזו שבה חי הובס, מה שהשפיע על תפיסתו כי במצב הטבע היחסים בין בני האדם תקינים בדרך כלל. בני אדם, והכוונה כאן היא לאלה המאמינים בבורא, יפעלו מתוך ריסון פנימי וכיבוד הזכויות הטבעיות של הזולת. הידיעה כי לכל הנבראים בורא אחד מונעת מצב של מלחמת הכל בכל ומעודדת ריסון טבעי.

ובכל זאת בני האדם זקוקים למסגרת השלטונית כדי למנוע חריגות של בודדים מכוח התבונה, וגם כדי ליצור סמכות שיפוטית מרכזית שלא תאפשר לכל אדם להגן על עצמו מפני אותם חריגים כראות עיניו. הממשל שהציע הוא לכן ממשל מוגבל, שמסדיר רק את החיים החברתיים.

ז'אן ז'אק רוסו, ההוגה הצרפתי הנודע, ראה את האדם במצב הטבעי כ"פרא מאושר". האינסטינקטים המניעים אותו הם יצר הקיום הטבעי ורגש הרחמים הטבעי. החיים ללא שלטון מדיני משורטטים אצלו בקווים רומנטיים. אז מדוע צריך שלטון? בעיקר כדי להתמודד עם גורמים חיצוניים, כמו אסונות טבע ושינויים אקלימיים, שיוצרים קשיים בהשגת המזון.

המטרה של השלטון היא להגשים את "הרצון הכללי". מעין מושג אמורפי שאמור לבטא את הביטוי הנאמן של רצון כל האזרחים התבוניים. רצון קיבוצי, מוסרי, המכוון אל הטוב האמיתי.

חזרה ליהדות

הוגי האמנה החברתית הובאו על מנת לחדד את הקשר בין תפיסת טבע האדם לאופן שרטוט המבנה השלטוני האידיאלי. הרמב"ם נחשב כחשוב שבהוגים היהודיים בתחום הלכות הציבור, המדינה והקשר בינה לבין הדת. בשונה מההוגים שהובאו, אצל הרמב"ם דווקא המצב הטבעי אמור לייתר את הצורך במערכת שלטונית ממוסדת.

הרמב"ם מזהה גיוון קיצוני בקרב בני האדם. לכל בני האדם יש כישורים שכליים, אולם הם שונים זה מזה במישור הרגשי.

'עד שתמצא אכזריות אחד מגעת עד כדי לשחוט צעיר בניו מרוב כעס ואחר יחמול על הריגת פשפש או אחד הרמשים, תרך נפשו לכך'[1].

יתר על כן, מקבל הרמב"ם את ההנחה האריסטוטלית, כי האדם הוא מדיני בטבעו. הטבע האנושי זקוק לחברה, לחיים משותפים כדי לחיות.

מאחר ובני האדם נתונים לפיצול מזג כה גדול, ולא כולם מצליחים להשתלט ולהכווין את מידותיהם, ובה בעת הם רוצים לחיות יחד, בחבורות, בתצורה מדינית, אין ברירה אלא לשרטט שלטון מדיני, מערכת מסוימת, שבה ההנהגה תאזן את פעולות האזרחים, תכוון את דרכם ותייצר חברה תקינה.

במחשבת הרמב"ם ניתן לאתר מודלים שונים של הנהגה שממלאים צרכים שונים ומתאימים למצבים שונים. אולם עוד בטרם עוסקים במודלים של הנהגה, איכותיים יותר או פחות, ישנו המודל האוטופי, המושלם, אליו צריכים לשאוף. מודל זה הוא בעצם מה שעתיד להתרחש באחרית הימים.

אוטופיה יהודית

המודל האוטופי הרמב"מי הוא של חברה עתידית שהיא כמו החברה במצב הטבע, טרום כריתת אמנה חברתית וייסוד מבנה משטרי. בחברה שכזו בני האדם מצליחים להתגבר על מידותיהם, לרסן את יצריהם, להשתלט על תאוותיהם.

החברה האוטופית מזכירה קצת את עיקרון ה"יד הנעלמה" של אדם סמית'. אלא שכאן זו ה"יד הנעלמה" של המוסר והאינטליגנציה ולא של הקפיטליזם והכברת הרווחים. כשכל אדם יפעל לטפל בעצמו, לקדם עצמו מבחינה מוסרית, החברה בכללותה תהיה טובה יותר, עד שתגיע לכלל שלמות.

ברגע שהשכל שליט על הלב, ההכרה והלימוד אודות מבנה העולם, תכליתו ומגמתו מונעים את תוצרי המידות הקלוקלות שבבני האדם.

הרעות הגדולות הללו, הנעשות בין אישי בני אדם מזה לזה כפי המטרות והתאוות וההשקפות והדעות, כולם גם הם נספחים להעדר, לפי שכולם מחיובי הסכלות, כלומר מהעדר החכמה (חלק ג, פרק יא).

עיקר האדם על-פי היהדות הם הרגשות המפעמים בו[2]. תכלית הקיום היא ההתמודדות עם רגשות אלה. התיקון שלהם והכוונתם[3], באמצעות כוח התבונה.

כשנהיה כאלה שהשכל מונע מאיתנו את העצבים, הכעס העצבות. מאבקי הכבוד והתאווה, נוכל לחיות זה לצד זה גם ללא צורך במערכת ממסדית שלטונית מגוננת ומכווינה. ובלשון הרמב"ם, אז בזמן זה:

"באותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה.. ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד.. ולפיכך יהיו חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר, 'כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים'" (ישעיה יא, ט)[4].

ומה עד אז?

מחשבת החסידות, נותרת ברובד האוטופי. באמצעות לימוד החסידות היא מבקשת לדחוף אותנו למצב זה של תיקון המידות. האידיאל היהודי הוא כאמור אידיאל נטול מבנה שלטוני כלשהו, ולכן כבר כעת אין לכאורה עניין לתמוך במערכות פוליטיות קיימות, טובות יותר או פחות.

אולם שתי שאלות נותרו פתוחות. האחת היא מדוע לימוד תורת הא-לוהות מובילה לשלמות המידות, והשנייה היא מה עושים עד שיוגשם המצב האוטופי. עד אז בהחלט כדאי לחזור ולעיין בדפוסי השלטון המתאימים למצבים שאינם אוטופיים, ולבחון את מידת התאמתם למציאות הנוכחית ואת מקומה של הדמוקרטיה הליברלית בתוך מודלים ביניים אלה.

(באדיבות אתר התבוננות)
 
[1] מורה הנבוכים, חלק ב, מ.

[2] על הרגשות כעיקר האדם ראו: לקוטי שיחות חכ"ד ע' 118, בביאור השוואת הפסוק 'כי האדם עץ השדה', שעץ צומח מורה על המדות, שזהו עיקר האדם. שכן דווקא במדות מתגלה פנימיות הנפש. עבודת האדם המרכזית היא בברור המדות. בהערה 28 מובא: 'וראה המשך תער"ב ח"ג, 'והאדם הוא בכלל בחינת המדות וכמו כי האדם עץ השדה". על האדם הנמשל לעץ השדה ראו: פ' שופטים כ, יט; תענית ז, א.

[3] 'ולהעיר ג"כ מהפתגם שכל ענין החסידות הוא לשנות טבע מדותיו', ראו כתר ש"ט סי' כ"ד; לקו"ד ח"א נו, א; המשך תער"ב חלק א פרק רנ"ח בסופו. מובא אצל הרבי מליובאוויטש, לקו"ש חכ"ד ע' 118, הערה 24.

[4] הלכות מלכים, פרק יב, הלכה ה.