המלה
"קבלה" הפכה, עם הזמן, למונח שנוהגים להשתמש בו כדי להתייחס למכלול
העצום של מחשבה ועשיה מיסטית שנתגלתה במהלך הדורות והועברה מדור לדור כחלק ממסורת
ישראל. השימוש העממי של המונח "קבלה" החל עוד מסוף המאה ה-12. עד לאותו
זמן נודעה תורת הסוד שביהדות בשמות אחרים[i].
"קבלה"
מתפרשת בדרך כלל כמסורת שנתקבלה[ii].
במובן זה, המונח קבלה מבטא המשכיות של מסורת שהועברה מדור לדור. אולם, במקורה
בתורה, באה המלה "קבלה" אך ורק במשמעות של הקבלה – "מקבילֹת
הלֻלָאֹת"[iii].
נשאלת השאלה: מה להקבלה ולתורת הסוד?
התשובה
הקצרה היא שחלק ניכר מהידע שלנו אודות העולם, אנו רוכשים על ידי שאנו מקבילים דבר
אחד למשנהו. אנו מסיקים מסקנות על ידי הקבלות או השוואות בין הדברים המוכרים לנו
לבין הדברים שאינם מוכרים לנו. הדבר נכון במיוחד כאשר הנושאים הנחקרים הם ההיבטים
הנסתרים, הסודיים והמכוסים של המציאות. כדי להבין את מה שמניע ומכוון את המציאות
שלנו, אנו חייבים, קודם כל, להבין את הדגמים המיסטיים הבסיסיים, ואז ללמוד כיצד
ליישם אותם, באופן נכון, במצב נתון כלשהו בחיים.
האחדות
העצמית של הבריאה והשורש האלוקי האחד והיחיד שממנו מתהווה הכל, הם הבסיס לשרטוט
ההקבלות בתוך המציאות. אילולא היה הבורא אחדות יחידה, כלומר עצם האחדות בעצמה,
אולי לא היתה הצדקה לחפש הקבלות כאלו, כי היינו עלולים לטעות בהבנת ההיבטים
הנסתרים של המציאות שלנו[iv].
המתודולוגיה הקבלית (גם התיאורטית וגם המעשית) מבוססת על בניית הקבלות בין ההיבטים
הגלויים והמכוסים של המציאות[v].
על ידי
ניתוח נכון של נושא מציאותי המעסיק אותנו, בהתבסס על דגמים קבליים מסורתיים, אנו
מצליחים להבין את העבר, ההווה והעתיד של הנושא הנידון; אנו מצליחים להציץ אל תוך
תהליך הבריאה שהיווה אותו, למצוא משמעות וכיוון בתוך המציאות העכשווית שלו ולהבחין
באפשרויות העתידיות הצפונות בו.
היכולת
לקחת דגמים שנתגלו מאת הבורא ושנמסרו לנו על ידי הנביאים, ולהקבילם בצורה נכונה,
תלויה בהתפתחותה של הרגישות העל-שכלית שלנו לאחדותו העצמית והמוחלטת של ה'. צריך,
אם כן, ללמד את הקבלה באופן שהיא תזין את היכולת הזאת שלנו להרגיש את האלוקות
שבתוך המציאות.
הקבלה,
במובן של חכמה שנתקבלה במסורת, כוללת את התורות שנמסרו מדור לדור ואשר מטרתן
להגביר את רגישותנו לאחדות ה'[vi].
הקבלה מתמקדת, אפוא, בה' ובקשר שלו אתנו. היא מגלה את הסודות הכמוסים ביותר אודות
אופיו של הבורא, כח היצירה שלו, תכניתו הקדומה שעל פיה ברא את הבריאה, האופן שבו
פועל עולמו העליון ודרכי השגחתו בעולמו התחתון.
בעוד
שבדורות הקודמים היה לימוד הקבלה שמור ליחידי סגולה, האריז"ל, רבי יצחק לוריא
ז"ל – שמשנתו הסדורה בקבלה מושלת בכפה עד היום – אמר כי בדורות שלפני ביאת
משיח "מותר ומצוה לגלות זאת החכמה"[vii], היינו את החכמה הנסתרת שבתורה. יתרה
מזו, רבי ישראל בעל שם טוב, מייסד החסידות, כותב כי בהפצת הנסתרות הללו
"חוצה", יש כח להביא את המשיח ולממש את חזון הנביאים על עולם מתוקן[viii].
(באדיבות אתר גל עיני)
הערות למבוא:
[i]. לדוגמה, בתלמוד אנו מוצאים "סתרי תורה"
(חגיגה יג, א; פסחים קיט, א), "טעמי תורה" (שם), "מעשה
בראשית" (חגיגה יא, ב) ו"מעשה מרכבה" (ברכות כא, ב; שבת פ, ב; סוכה
כח, א; חגיגה שם, ובכ"מ). עוד על ארבעה חלקים אלה של מסורת הסוד בתורה, ראה בתחלת
ספר שומר אמונים (הקדמון) לרבי יוסף אירגאס (1685‑1730).
במקורות מאוחרים יותר, אחרי התלמוד, אנו מוצאים שמסורת הסוד
נקראת "חכמה פנימית", "חכמה נסתרה" ו"הסוד". ראה,
לדוגמה, עבודת הקדש לרבי מאיר אבן גבאי (1480‑1540) ח"ב פי"ג.
[ii]. כנראה שהראשון שהשתמש במלה "קבלה"
ככינוי למסורת הסוד של התורה הוא רבי אלעזר מוורמייזא (1165‑1230), הידוע יותר
בכינויו "בעל הרֹקח". לפני זה, בספרות התלמודית מתיחסת המלה
"קבלה" לשני דברים – לחלקי התנ"ך הנוספים על חמשת חומשי התורה
(היינו, נביאים וכתובים), ולמסורת שבעל פה.
[iii]. שמות כו, ה;
לו, יב. משמעותי הדבר שההופעה היחידה של שרש קבל
בתורה היא במעשה מלאכת המשכן. מעשה המשכן מבטא את חלק הסוד שבתורה, שכן בצווי
המשכן משה זוכה לראות את "מעשה מרכבה" (בקדש הקדשים) ו"מעשה
בראשית" (בכללות המשכן), ונאמר לו "וראה ועשה כתבניתם אשר אתה מראה
בהר" (שמות כה, מ). ואכן, עשית המשכן מבטאת את היכולת האנושית לבנות, בצווי
ה' ובהדרכת התורה, מציאות מקבילה ל"מעשה בראשית" ו"מעשה
מרכבה" (ראה זהר ח"ב קמט, א ואילך; דרך מצותיך מצות בנין מקדש; ברכות
נה, א). תכונת ההקבלה הזו, בין המשכן של מעלה למשכן של מטה, באה לידי ביטוי גם בכך
שרובם ככולם של פסוקי המשכן (כולל גם הביטוי "מקבילֹת הלֻלָאֹת")
מופיעים באופן כפול-מקביל בתורה, פעם אחת כצווי ופעם אחת כתיאור העשיה בפועל.
שרש קבל מופיע בהקשר להקבלת
חמישים לולאות לחמישים הלולאות שכנגדן: "חמשים לֻלָאֹת עשה ביריעה האחת
וחמשים לֻלָאֹת עשה בקצה היריעה אשר במחברת השנית מקבילֹת הלֻלָאֹת אחת אל אחת".
חמישים הלולאות רומזות לחמישים שערי בינה, לה שייך על פי קבלה הכח לזהות את
ההקבלות בין דבר למשנהו. כפי שיתבאר בסמוך, הקבלות אמיתיות מבוססות על ראית האחדות
שבשורש הבריאה כולה. ראית האחדות שייכת למח החכמה, ומכוחה מתחוללות הקבלות נכונות
במח הבינה. על החכמה והבינה נאמר (ראה זהר ח"ב נו, א; ח"ג ד, א) כי הן
"תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – "שני רעים שאינם נפרדים
לעולם", אלא פועלים תמיד במשותף.
מלת הקבלה בתורה – "מקבילת"
– היא בת שש אותיות, והיא עולה שש פעמים מהיטבאל
(היינו, ערכה הממוצע של כל אות במילה "מקבילת"
הוא מהיטבאל). מהיטבאל (אשת הדר) הוא השם 'הסודי' ביותר
בתורה, המבטא לפי הקבלה את תמצית עולם התיקון הוא הזיווג האלקי בין שני השמות מה
ו-בן (ראה לקמן סוף פרק ח), בין מהות ההויה למציאותה (המקבילות
זו לזו).
[iv]. דרך אגב, המדע משתמש בטענה דומה להצדיק את
אמונתו (וזו אכן אמונה גרידא, כי אין כל הוכחה לאמיתותה) שהחוקים השולטים בהיבטים
הפיזיים של עולמנו, הנם אותם חוקים בכל מקום – שהעולם נובע מנקודת מקור אחת (על פי
תאורית "המפץ הגדול" וכדו'). כפסע יש בין נקודת מבט אחדותית זו על העולם
לבין ההכרה במקור האחדות הזאת – הלא הוא בורא העולם ומנהיגו.
[v]. כפי שיתבאר בפרק ד, היחידה הבסיסית של כל הקבלה
קבלית היא מודל הנקרא "פרצוף".
[vi]. כאן מתגלה גם הקשר בין שני המובנים של קבלה
(קבלת הסודות במסורת וחכמת ההקבלה). קבלה אמיתית ופנימית של הסודות ממקורם אפשרית
רק כאשר האדם מכוון את עצמו לעמוד במקביל מול מוסר הסודות, "פנים אל
פנים". וראה בהרחבה בתחלת פרק ד.
[vii]. תניא אגה"ק כו, הקדמת משנת חסידים, וראה
בהקדמה לשער ההקדמות.
[viii]. במכתב לגיסו, רבי גרשון קיטובר – כתר שם טוב (הוצאת
קה"ת) א.
