"הם עשו כמיטב יכולתם בעזרת ההבנה, המודעות והידע שהיה בידם... אני שולח אותם לחופשי"

זוהי קריאה הבוקעת מתוך תנועה בוגרת, סלחנית, סובלנית ומוחלת של נפגעים ממרות עויינת ומעליונות ששתלטנותה הביאה להם טראומה ופגמה בכושר היצירתיות שלהם. זוהי נפגעותה של הנפש הבהמית. הכיצד תתרפא מצלקותיה? הכיצד תתחשל ותלמד לסלוח?

לכל נפש המסוגלות שלה, הצמאון שלה והמאווים שלה לחתור אל עולמות נאורים, חדשים ולכל נפש שעור תכולה עד כמה עשויה היא לספוג השראות ועד אלו רבדי עומק הן עשויות לחדור אליה ולעורר אותה...

בימי הספירה כשהעם הקריב את השעורה על המזבח החל ממחרת השבת, הוא למעשה, פתח תהליך שמוביל אליו המשכה של אורות בינה, אשר עשויים לעדן אותו ולעשותו בוגר יותר, נבון יותר וסולח.

(השעורה היא למעשה התגלמות של חיות אלוקית הנמשכת ממקורה בעליונים לכל בריה בהתאם לשעור שהכלי שבה עשוי להכיל. (מכאן נובע שמה שעורה) זוהי המשכיות שהתבטאה בעשרה המאמרות כשהעולם נברא, ובשבירת הכלים המשיכו המלאכים חיות של גבורה מצטמצמת זו לארץ המתגלמת בשעורה.

בהתרקבות זרע השעורה בארץ, נתערבו בה הרע והטוב וע"י הקרבתה על המזבח, מזדככת השעורה והיא מתעלה והופכת מזון (למלאכים) לחיות הקודש במרכבה שע"י אכילתם שעורה זו הם מבררים אותה עוד יותר ובקריאת הקדוש המשולשת שלהם היא מתרוממת מעלה יותר. בעבודת הספירה ממשיך אליו היהודי נצוצות שעורה זכים אלה (שוב) ע"י השליחים הם המלאכים, ושערים אלה האופפים את הנפש הבהמית ומביאים לה להיותה נרגשת ונשערת. כדוגמת הבטוי "וסביביו נשערה מאוד" (תהילים נ' ג') והמפרשים במקום מבארים בי הכוונה לתנועת של סערה והתרגשות. כך ניתן להבין את משמעותה של הש' השמאלית שבמילה שעורה שהרי היא בנויה מהמושג שעור בש' ימנית - עפ"י לקוטי תורה אמור – ספירת העומר ועפ"י דרך מצוותיך - מצוות הקרבת העומר וספירת העומר).

אהבה לאחר

אותם השגים של אנטלגציה רגשית שפילסו דרכם אל הנפש פנימה עשויים להסתלף ולהשתנות בשל השפעות שליליות חיצוניות ובשל תמורות פנימיות בעטים של משקעים ומחדלים, אך בימי הספירה אנו ממשיכים את אותם מקיפים עליונים של מלאכי הקודש ושאינם חודרים לפנימיותם אך מקיפים אותם בשל עוצמתם... אין הם עשויים להסתלף ולהפגע בשל צרות וצמצום, ובשל היותם מקיפים את הנפש, הם שומרים עליה ומגוננים שלא יסתלפו האורות שבקרבה מהטוהר שבהם ומזכותם והם חולשים לאותן דרגות נעלות המהוות את עיקרה של היהדות...

"דעליך סני, לחברך לא תעביד" (שבת ל"א ע"א) קבע הילל הזקן כי עקרון זה הוא הכלל עליו מושתת התורה והוא השתמש בו ללמד על רגל אחת את הנכרי שבקש להתגייר. הכיצד?

הכלום, אין המצוות שבין האדם למקום עקריות יותר ומדוע נתבטא הלל באורח השלילה של לא לעשות את השנאוי תחת נוסח חיובי של רחמים על הזולת?

המפרשים בגמרא, אכן, מעירים כי הלל התיירא להתבטא כן כמציב תנאי של מידת הרחמים כקובעת מאוד ולולא מידה זו, אין אפשרות, לכאורה, להתגייר והרי מידתם הטבעית של בנ"י היא להיות רחמנים וגומלי חסדים ולא כן מידתם הטבעית של הנכרים, וכך, אולי, ידחה את הנכרי שבקש להתגייר מעל פניו... חשש רבי הלל.

בספר דרך מצוותיך לצ"צ, מובא בדף כ"ח ע"א במצוות איסור שנאת ישראל ומצוות אהבת ישראל כי מה ששנוא על האדם בעיקר הוא, שרעהו גולש לטרטוריה הפרטית שלו ומגלה בו חולשות ומחדלים אישיים שהוא עצמו, אכן, מודע להם ומזלזל בהם.

המודעות של רעהו במשגים אלו מקוממים אותו מאוד ומסבים לו מורת רוח איומה... ואולם שעה שהאדם מתעורר ברגשות עמוקים של מסירות נפש נועזת והוא מתעלם ממחדלי חברו ואינו מוקיעו בכך שאינו מייחס להם חשיבות, יתעלם אז גם ה' ממחדליו הוא ולא ייחס להם כל חשיבות ניכרת, כך שבשל מגרעה זו, לא יביא ה' על האדם עונש...

מום הוא, אכן, גורם לדחיה ולהתנתקות ולכן אין להקריב (מהלשון קירבה) קרבנות בעלי מום. במצב של מגרעה ומום בין בני אדם, עשוי בעל המום, חלילה, להדחות... 
מומו של היהודי בנוהג קלוקל עשוי לגרום לו שה' יידחהו ויביא עליו עונש ואולם בשל נוהג של אהבת ישראל אמיתית וכנה כלפי הזולת בהתעלמנו מחשיפת המום, מעורר הדבר את אהבת ה' אל יהודי זה והיא סוחפת אותו אל ה' למרות מומיו הוא המצערים את ה'.

הדבר דומה לאותה דמות הנמשכת אחרי פלוני בעבותות אהבה עזים על אף שהלה עשוי להכאיב לה אך התשוקה העזה והאהבה שאדם רוחש לרעהו, אינן בטלות למרות היותו כאוב בשלו וזאת בשל עוצם התשוקה העזה והרצון האדיר שיש לו כלפיו...

הרצון העז של ה' לעמו למרות הכאב שבמחדליהם וביחוד בהיותם מודעים לכך ואינם עושים דבר בנידון, אינו פג בשל היותם מאוחדים בינותם לקומה שלימה, היות והם מתעלמים ממגרעות אחיהם ואין הם דוחים אותם מעל פניהם...

זוהי הסיבה שמצוות אהבת ישראל היא העיקרון עליו מושתת קיומה של התורה המאחדת אותנו עם ה', היות וה' מתאחד עם קומה שלימה שהעם מייצג בדרגות רמותיו השונות. 

רמ"ח מצוות העשה ושס"ה מצוות הלא תעשה הן דרכים אופיניות להמשיך את הקשר שעה שאהבת ישראל היא המעוררת ומניעה את הקשר. רמ"ח המצוות ושס"ה מצוות לא תעשה משולות לאופנים שונים המביעים את האהבה, כגון דיבור מרומם המבטא אהבה תומכת ומחזקת והמקנה לאדם תווית בריאה ודפוס חיובי מאוד לדמותו והחושפת לפניו שערים של בטחון ורצון לפעול והתחומים נפערים לפניו... פעמים אלו דברי חכמה מענגים ומרוממים והמשווים לאדם תחושה של שלווה ובטח וקלילות לגבור על אתגרי החיים ונחשוליהם...

עיתים המה התגלות של מידות המביעות רחש של אהבה ויש והמה מעשים של חסד בטובות גשמיות המביעים את רהשי האהבה ומעניקים לאדם חסינות ועוז להתגבר בשעות הקשות היות ובתת ההכרה, מודע האדם לעובדה כי יש לו בעולם אוהבים ותומכים... אך הכיצד ניתן להתעלם ממגרעות ולסלוח?

כיצד נסלח?

הכיצד ניתן לקבל את רעינו למרות מומיהם ומגרעותיהם? הכיצד נחוש רחש של אהבה והוקרה כלפי מי שיחסו אלינו פוגע כ"כ ולוקה ואינו מניח לנו לצמוח ולשגשג ומשבש בנו יצירה של חיים בריאים, אוהבים ומלאי שמחה? הכלום, ניתן לחמול עליו ולהתבונן בו מתוך תחושה של רחמים, היות וטרם טעם את העונג של המרווח והשחרור וטרם התנסה בהתרוממות של נפש ובשל נפשו העגומה, הוא מקרין ומשקף רוח נכאה ומצרה לסביבתו?!

הכיצד נמחול לכל מי שאינו מבין אותנו ונוהג עימנו באורח שאינו עדין ועשוי להותיר בנו צלקות של משקעים בבקורת בלתי אוהדת והיא חריפה, חדה וחותכת ובשלה עשויים להחסם בעדנו מרחבי בטחון של רחישת אמון בעצמנו ובזולתנו?
השמא, נרד לסוף דעתו ונווכח כי צרה היא כ"כ ומצומצמת ואין לייחס כל חשיבות לתווית המוטעית ולדפוס השלילי והבלתי רצוי שהיא קובעת לדמותנו? 

הכיצד נוכל להמיר אשמות ארסיות וכבדות ברחש של סליחה כלפי דמויות מבוהלות הנוטשות ומתעלמות מאחריותן להעניק לנו אישור ובטחון לחיינו ותחת יצירה של השקף חיובי לעולמנו הן עלולות להפוך אותו עבורנו קודר, נטול צחוק ודומם ומכור לגרויים מסוכנים? השמא, נחמול עליהן כי הן מהוות בחינת קרבנות של קרבנות החינוך המוטעה והן נטולות שלווה ועונג, מבוהלות כ"כ ומפוחדות בשל קורות מאיימים שהתרחשו בחייהן?

איך ניתן להשיב בריאות פיסית ונפשית שנפגמו? הכלום, יתאפשר בעדנו לסייע לאותו נפגע התעללות אשר הכנסותיו אינן מכסות את מחייתו בשל אובדן מקורות רווח, היות ויחסי עובד – מעביד שלו מעורערים וכושר המבע התוקפני והמאשים שלו מוטח כלפי מי שהוא מצווה לאהוב?

האם ניתן להפוך מבע שהוא מייחל רעות ומקלל למצב תקין כך שדבריו יתקבלו ויסתברו ברוחה של הזולת אך מאידך תספק צורת התבטאות זו גם את בעלה הכאוב ותעניק לו תחושה של שלווה ורוגע, בעודו משתוקק כ"כ ונכסף לבטא את רחשי הכאב העמוקים והמנקרים בו?

(האישה, העשויה מעצם, רגישה מאוד והכאב שלה מפגיעת הזולת בה, חודר לו העמק לנשמתה כאל עצם, בעוד האיש עשוי מחול ועקבות של כאב, שנגעו בו עשויים להמחות בו כחול המוחק, אך התלמד היא להתעלם ממגרעותיו למרות רגישותה? זהו ,הרי, העקרון עליו מושתתת התורה וכך, למרבה השמחה של ביתם, תמשיך אליה השראה של שכינה וקודש מחשלים ומחזקים והם יפכו בה רגשות של אהבה אינסופיים שיאירו ויפיחו נשמת חיים בביתם.)

הכיצד נצליח לשחרר קרבנות מדפוסי חשיבה פנימית שלילית המגנה את עצמם ומהווה סממנים חיצונים לחוסר ספוק ונחת המתבטאים בהאשמות ותלונות??

מחוייבותנו היא עבור ילדינו הזכאים וראויים שניצור סביבם אווירה של שלווה ונועם, כך שתתעורר בהם זיקה לנוע בתוך עולם חיובי, נעים ומעודד... ואם נוכל אף להשרות בם רחש של כבוד, יעורר בם הדבר זיקה של מחוייבות פנימית ורגש של קודש שלא להפר ולזלזל באותם ערכים עקרוניים שחינוכנו מושתת עליהם...

מחילה משחררת

תנועה של אהבת ישראל היא המסוגלות לאהוב את עצמנו ולכבד את מציאותנו.. להתרענן ולהתרומם בעונג של פריחה ולהתבסם באותם ריחות משכרים, רווי עונג... לחדור לעולמות של חכמה, לגעת בסוד הנעלם והנסתר שבהם.. להתמוגג מהטעם משיב הנפש שבחכמה ומהעונג שבהתרועעות ידידים בקול של רינה ושחוק של עלץ מחיים, כי אז נוכל להעניק אף לזולת (ולילדינו) תחושה של אהבה עצמית ואמונה בכושר שלהם וביכולות מפתיעות שלהם שימלאו את ליבם בהערכה פנימית ותרפא אותם פלאית מהזעף והעצבות, ממגבלות ולקויים ישנים, עד שיגיע הרגע ההתחלתי והגורלי בו ילמדו סוף סוף להתענג ולהתמוגג מהתפארת של הבריאה ויבחרו להתרומם מעלי הכאב האישי ע"מ שימצאו בקרבם את נקודות האור לאהבה עצמית שהמבע שלה לוחש לקרבה: 

"למחול ולסלוח ולממש את הצווי של "ואהבת לרעך כמוך" למרות שילדינו, תלמידנו ומקורבינו עשויים, חלילה, להיות קרבנות נפגעים מאורח של נוהג שהתקן שלו אינו רצוי כלל... 

לדפוסי נוהג אוילים אלו לא יהיה עוד כל כח להשלכה לדכא את הזולת או לכל השפעה שלילית עליה, היות והחסינות הפנימית שבה שחה לה כי המחילה הזו עוד תוסיף לו לסולח תחושה כי הכל מתנהל אצלו כשורה ורגש נעים של קלילות וחופש יאופפו אותו היות וככל שהוא ישתחרר יותר מהטינה, הוא יחוש בקרבו אהבה מקננת שאין לה מעצורים ומגבלות והיא מענגת אותו ומשחררת אותו להיות חפשי לבחור בחשיבה חיובית, בדיבור נאה וביחס הוגן ומכבד לזולת וזוהי חוויה נעימה עבורו המחלימה ומרפאת אותו עוד יותר... 

לפתע הוא נוכח כי הנוהג הזה המשתקף ממנו מקרין אליו ומושך אל עולמו דמויות אוהבות ומעריצות באופן כפול ומכופל ממה שהקרין הוא ושיקף אל העולם וכלם רוחשים כלפיו הוקרה וחשיבות של איזהו המכובד? המכבד את הבריות!

הגמטריה של המילה כבוד עולה על גמטרית המילה "לב" שהרי באורח של נוהג מכובד, כובש המחנך את לב חניכיו והם שואפים למלא את דרישות החינוך שלו שבאים באהבה וביחס מרומם ומחזק והמוסיף לחניך חסינות לגבור על ההתחלות הקשות ולהרתם לשליחות הנועזת שהוטלה עליו בחיים. כן מתפרשת המילה כיבוד המציעה מעדנים ומשקה לאורחים שאינם חשים עצמם בנוח ...(תורה אור מקץ – חנוכה)

תחושת הכבוד שהוא רוחש לעצמו מונעת ממנו להתדרדר לאותן התמכרויות ארסיות ולאותו נוהג נשפל של חרפה וקלון, המהול זעף והתרסה הנובעים מרוח שאינה מיושבת ומדעת שהיא קלה מאוד ואובדת...

היכולת לכבד את הזולת בדברי הלל מגלה את הפאר הטמון בה והיא נמשכת ונחשפת ונגלית במשל של המילה הלל שמשמעותה "הילו" הילה – אור המגלה את הנסתר... (לקוטי תורה פרשת קדושים – פירות הילולים)

כאבי העבר משתחררים... הכעס הרב המשתק והפחד להישמע ולשמוע לא יהיו עוד גורמים לאבדן הקול ולמחושים באזניים... המרירות והמחשבות הקשות של תחושת גנאי לא יגרמו עוד להעדר של מיקוד... הבריחה מהחיים וההמלטות מהם בכיוון של נסיגה וניתוק ותחושה של אי שפיות לפתע מוצאים עצמם בזהות העצמית והאמיתית שאינה חוששת להתקדם בשל העדר החלטות ומטרות אשר לקראתן אפשר לנוע... 

עתה מקבלת הזהות העצמית צביון של מאזן ושל תחושת בטח בהתקדמות מתוך גיל ובקלילות ומתוך אומץ לב וערך עצמי לקראת עתיד של התנסות שאינה מאיימת בשל חוויות חדשות מפתיעות היות וההשקף אל החיים בהיר עתה ומוחלט ובעליו יודע כיצד להתייחס אליהם בקלילות שכזו כאל אתגר משעשע שמשמעותו כור מתיך ומפריד ממנו ומפורר סיגים של חולשות ומחדלים...

הרמוניה ושלווה, אהבה ואושר מקיפים את הישות והיא שחה אף היא ברוך , בעדינות ובאהבה ומתענגת בשל הטוהר והזוך שבה והיא נעה מעבר למגבלות ישנות של העבר בסלחנות שכזו... ויש כאן מודעות שהיא מתקדמת אל החיים מתוך גישה להיפתח אל עולמות חדשים, להסתגל אליהם והם מאיצים את האדם להמשיך להתחדש ולהשתנות.. אלו הם האותות לחיים רעננים וצעירים של התחדשות.

רק מי שמאמין כי זרעים שנרקבים במעי אדמה, ישגשגו ברבות הימים לעץ מניב פירות, ישקיע בנטיעתם. המאמינים אנו בשתילתם של זרעוני האהבה שהם חדורים במסירות נפש נועזת ובמסירות עלאית של הפסד והתרקבות כואבת שיביאו עימם לבסוף שגשוג ופריחה?