תמיד היו יחידים וקבוצות, בעלי רוח אנרכיסטית שביקשו למרוד בזרם המרכזי, באורחות החיים הקונפורמיים, בקפיטליזם, במסלול הקריירה המוכתב מראש, בממסד, בבירוקרטיה.

עד ממש לא מזמן המרד התבטא לרוב בסממנים חיצוניים כמו עגילים, קעקועים, שיער ארוך, רוח חצופה, מוזיקה רעשנית.

כיום אלו הם הסממנים של הקונפורמיות, של הזרם המרכזי. ההיסטוריה של מטליקה מלמדת עד כמה ידעה החברה הקפיטליסטית להכווין את רוח המרד לצרכיה. לכן גם אין להתפלא שצ'ה גווארה הפך לאייקון פרסומי ראשון במעלה לחברות המייצגות את רוח הגלובליזציה.

עגילים, קעקועים וחוצפה מבטאים השתלבות בעולם המותגים ולא הצבת חלופה מרדנית כנגדו. הם אינם סותרים את הציבילזציה המערבית אלא תומכים בה.
העידן המודרני והעידן החדש

עד העידן המודרני לערך הדת שימשה כמקור עיקרי לעיצוב הזהות של היחיד והחברה. חברת הלאום החליפה את הדת במידה רבה בתפקיד אחראית לעיצוב הזהות. כיום, קשה למצוא בריות המזהים עצמם עם רעיון, אידיאל, תכלית. הם בעיקר מזהים עצמם במוצרים שלהם, באייפון, בבלקברי, ברכב החדש, במטבח המאובזר היטב, ובמראה גופם.

גם פסטיבלי הבומבמלה, לימודי הבודהיזם, קאוצ'ינג, פגאניזם, שמניזם, הינדואיזם, תאואיזם, שיטות מדיטציה, ויפאסנה, ריפוי באנרגיה, נומורולוגיה וכהנה אינם חלק ממרד פנימי כי אם לכל היותר מערכות משלימות למרוץ המערבי.

היהודי הניאו מרקסיסט, הגורו של מנהיגי הסטודנטים במחאות של "ילדי הפרחים", הרברט מרכוזה, היטיב לנסח את אובדן האותנטיות והכניעה בפני עוצמת הצרכים המדומים האוזקים את בן זמננו מלחיות חיים אותנטים, חיים שבהם המרד מביא לידי צמיחה:

"…שלטונה של מציאות חד ממדית מעין זו – אין פרושה שהמטאריאליזם הוא השורר בכיפה, ושהעיסוקים הרוחניים, המטאפיזיים והבוהמיינים דועכים לאיטם. להיפך, אנו עדים כיום לגילויים רבים של "הבה נתפלל בצוותא"… של צורות חיים המוכתבות על ידי ה'זן בודהיזם', האקזיסטנציאליזם, הביטניקיות וכדומה. אך צורות כאלו של מחאה וטרנסאנדציה- שוב אינן מנוגדות לו ואינן שוללניות במהותן. אפשר לראותן כצד המעשי של הביהביוריזם המעשי, כביטולו הבלתי מזיק. הסטאטוס קוו מעכל אותן ללא כל קושי, כחלק ממנת אכלו הרגילה, המזינה".

לאן נעלמה רוח המרד?

מי שיביט ימינה ושמאלה, עלול למצוא יותר ויותר מאותם טיפוסים שנתפסו כמרדנים בגיל הנעורים, אותם טיפוסים שהיו הראשונים לקעקע את גופם, ומעולם לא טרחו לסיים 12 שנות לימוד, חובשים מגבעת ולובשים סירטוק.

איך זה ייתכן שמי שלא הסכימו להתברגן, מי שסרבו להשתלב בעבודה קבועה בחברה יציבה, מי שמיאנו לשחוק את חייהם תחת גלגלי השגרה, פתאום מוצאים עצמם תחת עולה של תורה, נשמעים למסורת בת אלפי שנים, מדקדקים במצוות ולא מעזים לשרוך את שרוכי הנעליים שלא על פי סדר קבוע ומוכתב מראש?

איך זה שמי שמרד בממסד מתיר למערכת רבנית לקבוע עבורו מסמרות בחייו?

זה הפך כבר כמעט לכלל אצבע, שכל טיפוס מרדן, בעל רוח אנרכיסטית בריאה, ששואל שאלות ומחפש תשובות ואמיתות, עתיד למצוא עצמו תחת כנפיה של היהדות.

התפקידים הוחלפו

הסוציולוג מקס ובר חילק את הדתות לשני "טיפוסים אידיאליים" – 'כנסייה' ו'כת' (וכאן יש להיזהר מלהפקיע את המושגים מההקשר המדובר). הכנסייה טוענת להכללת כל האנשים באזור נתון מרגע לידתם ועד מותם. היא אינה מתקבלת על ידי בחירה מודעת של המאמין, אלא היא תוצאה של ירושה. כת היא קבוצה דתית המתבססת על בחירה מודעת של המאמין. הכנסייה מתבססת על הכלה ואילו הכת על הדרה. השייכות לכנסייה ניכרת בטקסי המעבר המקיפים את מעגל החיים. הכת לעומת זאת היא אקסלוסיבית. חברים בה אנשים שנבחרו בקפידה.

כיום היוצרות כמעט הפוכות, בכל הנוגע לחוזרים בתשובה. אלה לא נולדו לתוך 'הכנסייה', למרות שנולדו יהודים. הם בוחרים בחיים הדתיים. הם בוחרים במצוות, בלימוד התורה, בדף הגמרא היומי. הם לא נולדו לתוכם ובוודאי אין מי שכופה אורח חיים זה עליהם.

הדת בת זמננו היא הדת של הגלובליזיציה, של הקדמה הטכנולוגית, של מוצרים, של מדינת הלאום. בני העולם נולדים לתוכה חסרי זכות בחירה. הם יכולים להגיע לידי תמימות דעים לגבי אמונות מיסטיות מסוימות. אך במחויבות לתורה ומצוות, רובם צריכים לבחור. והבחירה צריכה להיעשות כל רגע מחדש. הבחירה הזאת היא חלק מהמרד הפנימי.

השערה

עבור אלה שהם בעלי נטייה אנרכיסטית בריאה המרד לא נעלם. הוא לא נגוז בסוג של קואופוטציה ממסדית. הוא תועל לאפיקים אחרים. ביחס לחוזרים בתשובה מרכוזה טועה. אין מדובר בטרנסדנציה, כי אם בבקשת גילוי הבורא בתוך חיי המציאות. או יותר נכון בתנועה עצמית של איון, של ביטול המציאות ביחס לבורא.
המרד בזווית הראיה הצרכנית נותב לבקשת האדם להכיר את מה שלמעלה ממנו, אך גם מה שמצדדיו, מאחוריו, מתחתיו ובתוכו. האדם המורד מבקש אחר הבורא, אחר האינסופי, ותובע שזה יחדור ויוגשם בתוך הסופי, בתוך העולם הגשמי, בתוך המערכת הצרכנית, הגלובלית, המתקדמת טכנולוגית.

נדב ואביהוא

עדות למרד הזה נלמדת כבר מפרשת שמיני. הפרשה מתארת כיצד ביום השמיני, ראש חודש ניסן, עם תום שבעת ימי המילואים, במהלכם לימד משה את הכהנים את עבודות המשכן, נחנך המזבח על-ידי אהרון ובניו הכוהנים.

שניים מבניו של אהרון, נדב ואביהוא, לוקחים מחתות ובהן קטורת ונכנסים להקטיר במשכן. במפתיע יוצאת אש ושורפת אותם חיים.

על-פי אחת הפרשנויות הסיפור של נדב ואביהוא הוא גם סיפור המרד הנטוע במחשבת היהדות. בני אהרון שאפו לחיים טוטאליים של ניתוק מהארציות. לדבקות מוחלטת באלוקי. הם היו בעלי תשוקה של כלות הנפש. הם מרדו בחיפושם אחר הבורא.

המסר של הפרשה הוא שנדב ואביהוא היו קדושים אך הגזימו. גם צימאון צריך לבוא לידי ביטוי במעשים בפועל, כאן בעולם הזה. כדי שרוח המרד תותרם לחיים אותנטיים, חיים של הגשמה ויצירה היא חייבת לפעם בתוך מסגרת, הקשר, קבלת עול.

(באדיבות אתר התבוננות)