יוסי אלבז עמד אי שם באמצע נחיל אנושי אינסופי שהשתרך מתוך בית-המדרש והתפתל לאורך המדרכות שברחובות הסמוכים. עוד מעט יגיעו הרגעים הגדולים. רגעים שהוא ואשתו תולים בהם את תקוות חייהם.
למעלה מעשרים שנה הם נשואים – ועדיין לא זכו לחבוק ילדים משלהם. במשך השנים הללו חוו אכזבות חוזרות ונשנות. מספר הרופאים המומחים בהם ביקשו להיעזר מגיע לעשרות! יוסי, שעובד לפרנסתו כטכנאי בבית-הרפואה בנהרייה, הצליח בקלות יחסית להיפגש עם רופאים מומחים מקומיים, ודרכם גם יצר קשר עם רופאים מומחים בעלי שם ממקומות אחרים.
הון תועפות שפכו על כל הביקורים הרפואיים. הם לא חסכו פרוטה מכל הזדמנות שנקרתה לפניהם ופיתחה להם תקווה לאושר. אך אף אחד מכל המומחים המדופלמים לא הצליח לעזור להם. אפילו להגדיר מה בדיוק הבעיה שבגינה לא נולדים להם ילדים, לא ידעו. עקרות חסרת פשר, טענו הרופאים, והותירו את יוסי ואשתו נבוכים, תוהים ומתוסכלים.
כיהודים מאמינים, ביקרו האלבזים בחצרות רבנים דגולים ברחבי הארץ והתברכו במיטב הברכות. אך הברכות התמהמהו מלהתגשם. בינתיים – החיים לא עצרו ממרוצתם. יוסי ואשתו הלכו והתבגרו, והסיכויים להפוך להורים נעשו בעיניהם יותר ויותר חמקמקים.
אולם הם לא אמרו נואש. במיוחד לאור הזדמנות הפז שהוצעה לפניהם והם החליטו לממש אותה: להתברך מפי הרבי מליובאוויטש מלך המשיח. זה התחיל בשאלה סתמית של עמיתה לעבודה של גברת אלבז, אם כבר ביקשו את ברכת הרבי.
יוסי ואשתו שמעו רבות על הרבי. "איזה יהודי לא שמע על הרבי ועל הניסים המופלאים שמחוללות ברכותיו?". אלא שמשום מה, לא עלה בדעתם לנסות זאת בעצמם. אולי בגלל שהרבי נמצא בניו-יורק והם לא חשבו על אפשרויות מחוץ לגבולות ארץ ישראל.
אך באותו יום, בעקבות שאלת החברה, קבעה גברת אלבז עובדה. "יוסי, אנחנו טסים לרבי מליובאוויטש", קידמה את פני בעלה, שעה שחזר הביתה מהעבודה.
"מה?!", לא קלט יוסי מהיכן ההודעה 'נוחתת' עליו. אולם הוא לא נזקק ליותר מכמה דקות כדי לעכל את העובדה שאשתו קבעה – ולהפוך לשותף בה מרצון. וכך בתוך שבוע ימים מצאו הזוג אלבז את עצמם בעננים, תרתי משמע, חולמים בהקיץ ומקווים לטוב שבעולם.
הקדוש-ברוך-הוא עזר ליוסי לפגוש בדיוק בימים הסמוכים לטיסתם, את מנהל בית-חב"ד בנהרייה, הרב ישראל בוטמן. הרב בוטמן הדריך אותו לחפש בבית-המדרש של הרבי, את גיסו בשם נפתלי. "הוא לומד שם כעת. אצור עמו קשר ואומר לו כי אתה תיגש אליו. הוא כבר ינחה אותך ויסביר לך מה לעשות כדי למצות את המיטב מביקור בחצר הרבי".
יוסי ואשתו הגיעו לשכונת 'קראון הייטס' שבברוקלין, מקום משכנו של הרבי מליובאוויטש, ושכרו חדר במלונית סמוכה לחצר הרבי. הם הגיעו סמוך לשבת, השבת שהייתה המרוממת ביותר בחייו של יוסי. משעת בוקר מוקדמת הוא התייצב בבית המדרש של הרבי, אותו לא נטש כמעט עד צאת השבת. התפילות במחיצת הרבי, כמו גם ההשתתפות בהתוועדות שערך הרבי, שאבו אותו אל תוך בועה חלומית של קדושה.
"הרבי דיבר באידיש", משחזר יוסי, "ובתור מרוקאי מבטן ומלידה לא הבנתי אף חצי מילה. אבל זה לא הפריע לי. גם הצפיפות המטורפת לא הציקה לי. האווירה הקסומה, שלא לדבר על ההילה הקורנת מדמותו של הרבי ובמיוחד מעיניו הרכות והחודרות בשילוב בלתי נתפס, חשמלו אותי. גם אם השבת הייתה מתמשכת עוד שעות ארוכות, הייתי נשאר במקום מבלי להרגיש את הזמן החולף".
אבל כל זה כבר היה מאחוריו. כעת יום ראשון, היום בו עוברים לפני הרבי אלפי יהודים במשך שעות על גבי שעות, להתברך ולקבל דולר לצדקה ולברכה, ועוד מעט מגיע תורו. הנה, זה מגיע!
יוסי עמד מול פני הקודש, ואמר – בקצרה, שהודרך: "רבי, אין לי ילדים". מילים ספורות שהכילו מטען אדיר של רגשות.
הרבי העניק ליוסי שני דולרים ואמר: "זה עבור ילדים בארץ הקודש".
מאוחר יותר ייוודע ליוסי כי לאשתו, שעברה בנפרד בתור הנשים, אמר הרבי בדיוק אותן מילים, תוך כדי שמעניק לה שני דולרים.
"יהיו לכם שני ילדים", 'ניבאו' להם חסידים לפי מספר הדולרים שקיבלו יוסי ואשתו. ואכן, 'נבואתם' התגשמה. אמנם לא מיד. זה ארך עוד כמה שנים, אולם העיקר שבסוף זה הגיע.
היום יוסי ואשתו הורים לשתי בנות, שנולדו בהפרש של פחות משנה. אחת נקראת חן חנה, "כשמו של אם הרבי", מתגאה יוסי, והשנייה נקראת שילה טליה.
