בקליפ זילבר רודף עם ספר תנ"ך בידו אחר צעיר ארוך שיער, שכמו יצא מפסטיבלי וודסטוק וקורא לו להתעורר ולהתקרב לקב"ה ולעולמה של היהדות. 

 
השיר אמנם קליט, עליז ומקפיץ, אך זילבר נתפס בו כמי שסבור שהוא נמצא בצד המואר של החיים, יחד עם כל החוזרים בתשובה, ואילו הצעיר ארוך השיער, ואיתו העולם החילוני, נמצאים ב'חושך חזק'. 

 
אם רק יעשה תשובה ויתעורר אותו צעיר, המחפש את ההארה והחוויה הרוחנית, הוא לא יימצא עוד ב'חושך חזק'.
בסופו של דבר הצעיר, כצפוי, מניח תפילין ומתקרב לעולמה של היהדות. 

 
מקור העדר ההזדהות 

 
מדוע בעצם כבר ברמה האינטואיטיבית הקליפ יצר אצלי חוסר הזדהות, ואפילו תחושת אי נוחות? 

 
נדמה לי שבגלל העדר אמינות. גם אני חוזר בתשובה. ותאמינו לי, ואתם יכולים גם לשאול את אשתי, אני רחוק מלהרגיש ער או להיות שייך לצד המואר של החיים.

בשנים מאז שחזרתי בתשובה, יותר מאי פעם, אני נאבק על משמעות ותוכן לחיים, על הבנת תפקידי בעולם והבנת המהלך של ההיסטוריה. 

 
להתעורר, לחפש, לשאול שאלות, לחקור, לבדוק, זה דבר נפלא. יותר מזה, זה תכלית האדם. רק שזה לא כרוך בהתייצבות אוטומטית מתחת לאלומת האור. 

 
עד כמה שאני יכול להעיד על חברים קרובים שעברו תהליך דומה, אין מטה קסם בתהליך התשובה. תשובה היא תהליך אינסופי, רצוף עליות ומורדות, עתים של התרוממות וקרבה לבורא וזמנים של דכדוך וריקנות. זמנים של מציאה והתרגשות ורגעים של התרחקות וניסיונות מתישים להתקשרות. 

 
התשובה בעיקרה היא תהליך של מודעות עצמית למאבק פנימי מתמיד, היא ניסיון לענות על דילמות פנימיות ובכל מקרה היא כרוכה במאמץ, שלעתים רבות מסתיים בכישלון חרוץ, לתעל לכיוונים מפרים את גלגל הענק של הרגשות, הכעס, העצבות, הענווה המדומה, היהירות וכהנה, המתעוררים במלוא תוקפם בתהליך התשובה, יותר מאי פעם. 

 
ספר הזוהר מדגיש כי שעת התפילה היא שעת קרב, 'שעת צלותא שעת קרבא'[1], כלומר בשעת התפילה מתעורר בתוכו של המתפלל מאבק איתנים בין כוחות מנוגדים. בעיקרון בזמן התפילה המתפלל מבקש להתמקד, להסיח את הדעת מהטפל, לנסות להשיג מחשבה אודות אחדות הבורא. הוא מחפש מרחב שקט שבו ישפוך שיחו בפני בוראו. התפילה היא ניסיון לחיבור של המתפלל עם בוראו[2], ולכן תפילה פירושה גם צוותא וחיבור, כמו 'התופל כלי חרס', היינו המחבר כלי חרס[3]. 

 
והנה, דווקא בשעת התפילה, שאמורה להוות שיא חוויתי של התקשרות המתפלל עם הבורא, קופצים לו עניינים שונים המטרידים את מנוחתו. מגוון מינים של טרדות והרהורים משונים, ששקעו היטב בירכתי התודעה כשצפה במשחק כדורסל, קופצים למוחו כשהוא מבקש להתרכז בתפילה[4]. 

 
המסר הוא שככל שהאדם מבקש להתקדש, להתרומם, להתגבר, להצטרף לאזור המואר של החיים, הצד שכנגד מתרומם כנגדו ומכביד עליו את המשימה. הכוח של המשיכה לעולם הגשמי מושך אותו חזרה לבלבולים ולמחשבות שליליות. 

 
רוצה לומר יש לכם תוכניות 'להתעורר'? לעשות תשובה? דעו לכם שממתינה לכם דרך חתחתים של ברור אינטלקטואלי ורגשי. דרך שבהחלט יש בה נקודות אור, אבל לא פחות נקודות קושי, סבל, בדידות, התלבטויות. הבשורה הפחות משמחת היא שכל אלה יתגברו בחייכם, ככל שתצליחו לטפס מעלה עוד שלב בסולם[5]. הדימוי המתאים יותר לתאר את התשובה הוא לכן טיפוס על הר שהדרך לפסגה הולכת ונהיית קשה והאוויר הולך ומתדלדל. 

 
טיב המסר 

 
בניגוד גמור לתהליך המרתק שעובר זילבר, לדמותו ולמהותו הפנימית, המסר העולה מהקליפ נשמע מתנשא ומטיף. למי שמאזין הדברים נדמים כאילו הזמר רוצה לומר כי ישנם כוחות של אור וכוחות של חושך, וכמה פעולות פשוטות יעבירו אותנו ממקום אחד למשנהו. 

 
מסר שכזה לא רק שאין לו סיכוי להצליח בעידן הפוסט מודרני אלא גם נראה שהוא אינו נאמן לרוח הכללית של התניא. 

 
המאבק להתקדשות הוא לא רק אישי ופנימי, דינמי ואינסופי, אלא גם אף אחד לא יכול לדעת מה מעלתו של חברו. מה הוא השיג. לאן הוא טיפס. מה מקור נשמתו. חבישת כיפה ונכונות לקבל עול מצוות איננה ערובה לדבר. היא רק מעין הכרזה של האדם שבכוונתו לשנות את דרכו, ולהלך בדרכה של אמת מידה מוסרית ורוחנית. ייתכן וקבלת עול מצוות היא אפילו מעין התחייבות. אבל אם המתחייב מצליח במשימתו איננו יודעים. וזה בכלל לא ברור שהמקבל על עצמו את עול המצוות מטפס לרמה רוחנית גבוהה יותר מזו שאינו שייך למצוות. מה עוד שכלל אינני משוכנע שסקר שיבחן את מידת האושר או ההארה בחיים ילמד שהמגזר הדתי/חרדי מאושר יותר מהמגזר שאינו דתי. 

 
ועוד, מי שמאושר, ומואר באמת, לא צריך לשכנע בכך. מיד הדברים נקלטים עליו היטב והוא מושך אליו כמו מגנט. דוגמה אישית משכנעת הרבה יותר מכל טיעון או מסר. כשטוב לי, אני שמח ומחויך, ובעיקר לא שופט, לא רדיקל ולא להוט לשכנע, פתאום אני מגלה שאנשים באמת רוצים לשמוע על מקור הטוב הזה. הכלל הזה נכון לגבי אדם שיצא ממסעדה טובה ונכון לגבי האמת של הבריאה. 

 
התעוררות מלמטה והשפעה מלמעלה – וקצת לפסח 

 
ועוד היבט, התעוררות מלמטה היא דבר חשוב. אבל בכל הנוגע לחושך ואור, נהוג לומר כי 'חבוש אינו מתיר עצמו מבית האסורים'[6]. קשה לצאת מהרגל שלילי, קשה לשנות זווית ראיה, להבין את העולם אחרת, ללא סיוע או תמיכה. כדי שהאסיר ישתחרר הוא זקוק לעזרה מבחוץ, ממתנה אשר 'הוי אלקיך נותן לך'[7]. עבודה עצמית אינה יכולה להספיק אלמלא האדם יזכה לדחיפה קלה או ליד המושטת לעזרה[8]. 

 
על יציאת מצרים מסופר כי הקב"ה בעצמו, הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף, הוא ולא שליח, הוא ולא אחר[9], ירד לטומאת מצרים כדי להושיע את בני ישראל. 'מלאך', 'שרף', 'שליח' ו'אחר' מקבילים לארבעת העולמות המתוארים בספרות הקבלה והחסידות[10]. 'מלאך' הוא סוג של שליח מעולם העשייה, המביא לידי הצלחה בתחום המעשה. מעל המלאך ישנו ה'שרף', השייך לעולם היצירה, עולם הרגשות. מעל ל'שרף', 'שליח' הוא בדרגת עולם הבריאה, המשפיע על יכולת ההבנה בשכל של דבר מסוים או אי הבנתו. 'אחר' מקביל לדרגה גבוהה יותר משלושת העולמות התחתונים, והוא מתייחס לעולם האצילות, הקרוב יותר לבורא, ומבטא ביטול רב יותר של היש בפני האלוקי. 

 
יחד עם זאת על-מנת לצאת ממצרים, מלשון מיצרים, מהמשיכה הבסיסית לחומר, יש צורך בגילוי אלוקי בדרגה גבוהה יותר מארבעת העולמות. המלאך עצמו, אם היה יוצא לעזור לבני ישראל, היה שוקע בטומאת מצרים. לא היו לו כוחות מספקים להתגבר על המשיכה החיצונית[12]. על-מנת להציל את בני ישראל היה צורך בגילוי של עצמות הא-ל כמקור לבריאת האדם. גילוי זה הוא הכוונה באמור שהקב"ה בכבודו ובעצמו[13] ירד לטומאת מצרים כדי להוציא את בני ישראל. בני ישראל לא יכלו לצאת מהמצרים הפנימיים והחיצוניים בהם היו נתונים ללא המשכת כוח אלוקי מדרגה גבוהה יותר[14]. 

 
המשמעות של האמור בנפש היא שכשאדם מצוי בקליפת מצרים, היינו שבוי בתוך העולם החומרי, בתוך סחרור של תאוות ויצרים, הוא אינו יכול להשתחרר מהם באמצעות הכוחות הרגשיים, השכליים או המעשיים שלו. הוא שבוי בתוך מעגל כך שללא עזרה חיצונית ממקור גבוה, ממקור עצמותו, נקודת העצם שהיא למעלה מלבושים חיצוניים, הוא אינו יכול לזכות בישועה. 

 
לכן גם התעוררות מלמטה, למרות שיש בה כדי לעורר את הכוחות מלמעלה, אינה מספיקה לבדה. בשביל האור אנחנו זקוקים גם לזרם החשמל. התרומה האמיתית של התשובה היא שהמאבקים הפנימיים לובשים צורה, הם מתבהרים פתאום. כעת ברור יותר היכן כדאי לחפש את הפתרונות. מהו הכלי שבידינו כדי להבין עוד קצת על עצמנו, על העולם ועל תפקידנו בתוכו. לכן נכון יותר היה לקרוא לשיר 'נתעורר'. אם המאבק הוא על כל רגע, ולאף אחד אין קרדיט על הרגע שחלף, רק על הרגע הנוכחי, אזי בכל רגע כל אחד מאיתנו צריך להתעורר. כולנו באותו מאבק פנימי בין אם הכרנו את כלי הטיפול בו ובין אם לאו. 

 
המעלה ש'בחושך חזק'

אם כולנו צריכים להתעורר, כולנו מצויים בכל רגע ב'חושך חזק'. רק שלפעמים דווקא מהחושך, מסוגלים להגיע לתובנות, לגילויים הגבוהים ביותר. על כך נאמר בשיר השירים, 'אל תראוני שאני שחרחורת, ששזפתני השמש'[15]. השמש משולה לקב"ה, שנאמר 'שמש ומגן הוי"[16]. כנסת ישראל נמשלת ללבנה[17]. מכאן כנסת ישראל טוענת אל תפחיתו מערכי בגלל שאני שחרחורת. להפך, השחרות היא מעלה משום שהיא מעידה על קרבה רבה יותר לשמש הוי'[18]. 

 
בהיבט נוסף, האור ניכר בצורה הבולטת ביותר דווקא מתוך החושך ולא מתוך ריבוי האור. כשמדליקים נר בצהרי היום הוא אינו מורגש כנר המאיר בלילה חשוך. ולכן הדלקת הנר מאירה באור חזק יותר למרחק רב יותר, מתוך קשיי העבודה.
והלוואי וכולנו 'נתעורר', ונצא מ'החושך החזק', ונמשיך ליהנות מיצירותיו של אריאל זילבר. בינתיים, גם מתוך החושך, אנחנו יכולים ללמוד משהו על הקרבה לבורא. 

(באדיבות אתר התבוננות)

---

 
[1] זהר ח"א רמ, ב. ח"ג רמג, א. הובא בלקו"ת ר"פ תצא. 

 
[2] אדמו"ר הזקן, תורה אור, תרומה, פ, א. 

 
[3] כלים פ"ג מ"ה. 

 
[4] עצת בעל התניא במקרה של מחשבות זרות המסיחות את הדעת בשעת התפילה היא פשוט להתעלם מהן, ולא להשיב או להתמודד עמן בשום דרך או צורה. למשל אם אדם נדחף לחרדות כלכליות, עדיף לו לא להרגיע את עצמו ולא להתמסר לחרדות, אלא פשוט להשתדל להתעלם מהן, שכן רק כשיעשה עצמו כחרש מפני אותן מחשבות יקיים את 'אל תען לכסיל באולתו פן תשוה לו גם אתה' (משלי כו, ד). הסכנה בעמידה מול הסחות הדעת היא שהמתאבק עם מנוול מתנוול גם כן. ראו: תניא, לקוטי אמרים, פרק כח. 

 
[5] תניא, לקוטי אמרים, פרק כח. 

 
[6] ברכות ה, ב. 

 
[7 דברים ה, טו. 

 
[8] ראו הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם כ, חלק שלישי, שיחת ש"פ תבוא, ח"י אלול ה'תשי"ז, 250. 

 
[9] על הנאמר בספר שמות, פרשת בא: 'ועברתי בארץ מצרים גו' אני ה" (יב, יב), מבואר בהגדה, 'אני ולא מלאך…אני ולא שרף…אני ולא השליח…אני הוא ולא אחר'. 

 
[10] ראו סה"מ תש"ה ע' 150. וראו לקו"ת צו יב, ג. סה"מ אעת"ר שם (ע' עה). ועוד. אצל הרבי מליובאוויטש מובא למשל, תורת מנחם ו, חלק שלישי, ש"פ חוקת בלק, י"ב תמוז, ה'תשי"ב, עמ' 36. 

 
[11] לקוטי תורה צו, יב, ג. מובא אצל הרבי מליובאוויטש בכמה מקומות, ראו למשל ספר המאמרים, תש"ל, עמ' 81. 

 
[12]. ראו זח"א קיז, ב; לקו"ת צו יב, ג, טז, א; תו"ח בראשית כז, ב, ובעוד מקומות. 

 
[13]. גילוי העצמות הוא מדרגת סובב כל עלמין, בה הכל לפני הקב"ה הוא 'כחשכה כאורה' (תהלים קלט, יב), ולכן הוא יכול לשהות בקליפה התחתונה ביותר, במקום אליו לא יכולים להגיע שליחיו. בלשון אחר, בדרגת אלוקות גבוהה האור הוא כחושך, והחושך הוא כאור. שניהם, החושך והאור, שווים בפני הבורא. השוויון בין הניגודים קיים רק ביחס לדרגת העצמות מפני שהיא למעלה מהמושגים הללו. ראו בעניין זה: ה"צמח צדק", דרך מצותיך, קדושים תהיו, תקס"ב, קנה, א.

 
[14]. שיר השירים א, ו. 

 
[15]. תהלים פד, יב. 

 
[16]. סוכה כט, א. 

 
[17]. ראו: הרבי מליובאוויטש, מאמר שבת פרשת תולדות, מברכים החודש וערב ראש חודש כסלו, ה'תשי"ד. הרעיון של המשכה מבחינה גבוהה של 'סתימו כל סתימין', בא לידי ביטוי בהיבטים שונים. כך את ערב ראש חודש אפשר גם להקביל לעניין הצל בסוכה, שצריכה שיהיה צלה מרובה מחמתה, שכן הצל גם הוא דבר המעלים, מסתיר ומחשיך. ראו: הרבי מליובאוויטש, יום ב' דחג סוכות, ה'תשי"ד. אפשר להוסיף כאן גם את השייכות של חג הסוכות לחג החנוכה המתבטא בהלכה להדליק את נר חנוכה משתשקע החמה, בהשוואה לסוכה שצלתה צריכה להיות מרובה מחמתה. ראו: שבת פרשת מקץ, חנוכה, מברכים החודש טבת, התשי"ד. כלומר מספר דברים מקבילים זה לזה במשמעותם הפנימית ומדגישים את מעלת החושך: ערב ראש חודש, ריבוי הצל בסוכה, זמן הדלקת נרות חנוכה וכמובן טרדות הפרנסה.