כך למשל מסופר במגילה שאסתר עונה למרדכי ש"ואני לא נקראתי לבא אל המלך זה שלושים יום". כלומר אם חלפו שלושים יום מבלי שנקראה לפני המלך אזי כנראה סר חינה בעיניו. 

 
גם מי שרואה נוף יפה מברך 'ברוך עושה מעשה בראשית'. אם ראה את אותו הנוף בתוך פחות משלושים יום אינו מברך שוב. אם חלפו שלושים יום – יברך שוב. הרעיון הוא שלאחר שלושים יום יש חידוש באופן שבו הוא רואה את הנוף. בתוך שלושים היום כאילו מדובר באותה חוויה של נוף. 

 
ועוד, שלושים יום מיום הקבורה נוהגים להתכנס, לומר דברי תורה, לברך על מזונות, פרות וירקות, לגלות את המצבה. המנהג כמו רוצה לומר שלאחר שלושים יום נכנסים לשלב חדש בניתוק של הנשמה מהעולם הגשמי ומהגוף אצל הנפטר. 

 
שלושים בעצם מבדיל בין תקופות. עד ובתוך שלושים מבטאים המשכיות. לאחר שלושים יום זוהי תקופה חדשה. על-פי אותו היגיון רק חודש בן שלושים יום נקרא חודש מלא. 

 
דוגמה אחרונה היא שאם לא ראינו חבר קרוב במשך שלושים יום, אנחנו מברכים 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'. עד שלושים יום זה לגיטימי לא להתראות. מעל שלושים, כמו במקרה של אסתר, יש כבר עניין חדש ומיוחד. 

 
אז מה נקודת הדמיון בין פורים לפסח שהם קשורים זה לזה בעבותות של שלושים יום? 

 
מסכות 

 
כמובן בשני החגים בני ישראל יוצאים כעם, כקולקטיב, מגלות לגאולה. בשני האירועים, נגזרה כליה רוחנית או גשמית על העם היהודי, ובשניהם ההצלה היא בדרך נס, למעלה מהצפוי. אולם ישנה נקודת דמיון נוספת. אזוטרית יותר. בשני החגים אנחנו עוטים מסכות. 

 
בפורים אנחנו מתחפשים, מתנהגים כמו מישהו אחר. גם בפסח אנחנו חייבים להתנהג כמי שאנחנו לא[2]. אנחנו צריכים לשבת לשולחן מכובד ומפואר ולנהוג כמלכים, כבני חורין. 

 
ההלכה קובעת כי מי שאינו נוהג בהסבה, לא יצא ידי חובה[3], או בניסוח אחר לא קיים את מצוות החג. בפסח אנחנו צריכים להציב כיסא לשמאלנו, להניח עליו כרית ולהישען, כמו מלכים, בזמן שאנחנו אוכלים מצה ושותים מארבעת הכוסות. 

 
עכשיו יוצאים ממצרים 

 
הרמב"ם קובע כי בליל הסדר אדם חייב להראות את עצמו כאילו הוא בן חורין. 

 
"בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים… וזכרת כי עבד היית כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית. לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות…"[4] 

 
הרמב"ם ניכר, מתכוון שאנחנו לא צריכים לזכור את יציאת מצרים רק כאירוע היסטורי. עלינו לראות עצמנו כמי שיוצאים משעבוד לחירות. מצרים הם המיצרים הפנימיים, המגבלות שלנו שמהם אנחנו מתבקשים להשתחרר. 

 
כלומר לפחות בליל הסדר אנחנו צריכים לשכוח מטרדות הפרנסה, מהשעבוד של הקריירה, הילדים, המרוץ, משלוש השנים התחייבות לסלקום בעבור הבלקברי והאייפון, מהמחויבות לרכב הליסינג החדש, מההלוואות שלקחנו לטובת הטיול ברומא, מהחשש ממה יחשבו עלינו, ולהראות עצמנו כבני חורין. 

 
זה לא קל, אבל זה מה שנדרש מאיתנו בערב הזה. לחוות חוויה של שחרור אמיתי. 

 
ועבור כולנו, המכירים את הלחץ סביב ליל הסדר, עם כל הדודים והדודות שהופכים את האירוע לקצת דביק, מדגיש הרמב"ם שגם אם אנחנו לא חווים כרגע את השחרור, כשהדוד שלא ראינו מפסח שעבר מבקש, כמו בראיון עבודה, שנתאר מה הספקנו לעשות בשנה שחלפה, אזי לפחות עלינו להראות את עצמנו כמי שחווים שחרור, כמי שהם בני חורין. לאווירת סיני, קובע הרמב"ם, צריך להתרומם בליל הסדר ולא ביום שלמחרת. 

 
מיליון דולר 

 
מספרים על רב קהילה בארה"ב שהיה נכנס בכל יום חמישי לבנק, לווה מיליון דולר, וביום שני מחזיר. יום אחד, כעבור כמה שנים, פנה אליו מנהל הבנק: "שנים אתה לווה בחמישי ומחזיר בשני, אני 'מת' לדעת מה אתה עושה עם הכסף בימים הללו. בשביל מה אתה צריך את המיליון דולר אם אתה מחזיר את הכסף מבלי להחסיר דולר אחד". 

 
בתשובה ענה לו הרב שכשהוא עולה לדוכן בשבת בבוקר, ויודע שיש לו בבנק מיליון דולר, הדרשה השבועית נראית ונשמעת אחרת. הוא לא חושש ממה יגידו עליו התורמים, מההתלחשויות של 'ההם' בפינה. הוא ניצב בטוח על הדוכן ומעביר את הדרשה בצורה הכי טובה שיכולה להיות. 

 
איך שאנחנו נראים כלפי חוץ, האופן שבו אנחנו מציגים את עצמנו, הלבוש שלנו – כל אלה הם לא עולם השקר. הם משפיעים עלינו מבחינה פנימית. ההשפעה הזאת היא המסר הראשון של החובה לעטות על עצמנו מסכות. 

 
תתחילו לחשוב כמו בני חורין, ובאמת תהיו בני חורין. תציגו את הבהמי והסוטה שבכם, תיוותרו בהמות. הכנות יכולה להיות הרסנית כשהיא מציגה את האמת של הצד הבהמי, האכזר והמרושע שבנו. 

 
מסכות יכולות לבטא מלאכותיות, דבר לא טבעי, מעושה. אולם הן יכולות גם למשוך אותנו לכיוונים חיוביים. לגאול אותנו ממגמות שליליות. מי שאינו נוהג לחייך, ויתחיל לסגל לעצמו חיוך נוקשה ומאולץ על הפנים, בוודאי שיראה מלאכותי בתחילה. לאחר זמן, החיוך כבר יהפוך לחלק ממנו, והוא יהיה אדם חייכן. ובכלל בכל עת שאפשר לבחור בין הנטייה הפסימיסטית הטבעית, לבין המאמץ להיראות אופטימיים, עדיף לבחור במאמץ האופטימי. גם אם הוא לא מבטא נכוחה את המצב העדכני. 

 
המסר השני הוא שדווקא בליל פסח, שבו משתחררים מהחמץ. אותו חמץ המבטא את תחושת הישות, האגו, את ההתנפחות. דווקא כשמשתחררים קצת מתחושת ה'אני', מגיעים לידי מצב של בני חורין. ולא סתם בני חורין, אלא כבני מלכים. אפילו עני מרוד, קובע הרמב"ם, יחוש עצמו כבן מלך. 

 
הדמיון בין פורים ופסח מלמד שבכל מקום שלא נהיה, בכל סיטואציה מלחיצה ומפחידה אליה ניקלע, ברגע שנלמד לשחרר, להשתנות, לא להתקבע, לא לסמוך רק על עצמנו, אנחנו עשויים למצוא את גאולתנו האישית כהרף עין. אנחנו עתידים לצפות בנס. נס שאיננו בהכרח שידוד של מערכות הטבע, אלא של התערבות של כוח אלוקי שהוא למעלה מסדר ההשתלשלות הרגיל, שיהיה שם לטובתנו. 

 
המסכה, רוצה לומר, בסופו של דבר תהפך לחזות האמיתית שלנו. לכן עדיף מלכתחילה לבחור במסכה שתציג את היפה שבנו.

---

[1] ב"ב ט, ע"ב. שושן פורים אמנם נחוג בערים מוקפות חומה אולם יש לו שייכות לכלל העם, ולכן לא אומרים בו תחנון ונוהגים בו קצת שמחה. 

 
[2] ישנו דמיון גם בשורש: "דמי כמאן דמיסבמי"  (ב"ב עג, סע"ב (ובפרש"י).. להיות כשתוי יין הוא כמו להסב. 

 
[3] מדברי הגמרא והרמב"ם ניכר כי חובת ההסבה היא גם מצווה בפני עצמה וגם תנאי למצוות אחרות כאכילת המצה. ראו באריכות את הדיון אצל הרבי מליובאוויטש, לקוטי שיחות, כרך לא, בא, שיחה ב', החל מעמ' 55. 

 
[4] ראו: הלכות חמץ ומצה פ"ז הלכה ו'. והשוו את השינויים בדברי הרמב"ם לדברי הגמרא בפסחים (קטז, ב):  "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שנאמר.. "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".