משפחת ברוך הייתה זוג ישראלי שליו ומאושר. הם התגוררו בבת-ים עם בתם התינוקת, יצחק – האב, ניהל בית-דפוס מצליח להדפסות משי, והחיים האירו להם פנים חביבות ומבטיחות.
 
עד ט"ו במר חשוון תשמ"ח (אוקטובר 1987). היום בו התחולל מפנה תהומי בחייהם. יום קודם לכן נולד להם בן פג. התינוק הובהל לאינקובאטור, מבלי שהוריו ידעו את חומרת מצבו. רק למחרת הלידה העמיד אותם רופא על מה שצפוי להם: "בנכם נולד עם מחסור חמור בחמצן. ככל הנראה הוא לא יוכל לשמוע ולדבר ובוודאי שלא ללכת!".
 
על פי המלצת הרופאים, הועבר התינוק מהמרכז הרפואי 'וולפסון', בו נולד, אל המרכז הרפואי 'תל השומר', שם מתמחים בטיפול בתינוקות עם בעיות כאלה. התינוק אושפז במחלקת 'נוירוכירורגיה' לתקופה של שלושה חודשים, במהלכה עבר ניתוחים וטיפולים רפואיים לרוב. בתום תקופה זו עמד משקלו על קילו ושמונה-מאות גרם.
 
שכן בבניין המגורים של משפחת ברוך, הרב שמשון גרינברג, זיהה על פניו הנפולות של יצחק כי משהו לא כשורה עובר עליהם. "כן", נפתח יצחק לגילוי ההתעניינות של הרב גרינברג. "חיינו הפכו לגיהינום! מהורים צעירים ומלאי שמחה, הפכנו לזוג מתוסכל, שיוצא ובא בשערי חדרי ניתוח ומחלקות רפואיות, וממתין להביא הביתה ילד שלא ממש ברור מה יוכל לעשות חוץ מלנשום".
 
בפי הרב גרינברג הייתה עצה חמה: לכתוב לרבי מליובאוויטש מלך המשיח. "בואו ותהיו גם אתם בין האלפים והרבבות שנושעו מברכותיו. ברכת הרבי יכולה לגאול את בנכם מכל הבעיות כולן!".
 
הביטחון בו אמר הרב גרינברג את הדברים הפעים את יצחק. עוד באותו יום שלח מכתב לפי הכתובת שקיבל מהרב גרינברג.
 
חלפו כמה שבועות, ומהרבי לא הגיע כל מענה. בהמלצת הרב גרינברג, כתב יצחק לרבי שלוש פעמים נוספות, ועל אף אחת מהן לא זכה לקבל מענה. יצחק, שעדיין לא שמר מצוות באותה עת, היה כבר כעוס ממש. מה פשר היחס הזה? שום תגובה?!
 
יצחק ניגש לבית חב"ד והביע את זעמו לפני שליח הרבי, הרב זמרוני ציק.
 
"איך כתבת לרבי?", שאלו הרב ציק.
 
"מה זאת אומרת 'איך'? עם עט ונייר!", לא הבין יצחק את פשר השאלה.
 
"האם עשית הכנות רוחניות לפני כן?", הסביר הרב ציק את עצמו.
 
לא. הוא באמת לא ערך שום הכנה. בהמלצת הרב ציק, הלך כעת יצחק לטבול במקווה טהרה, לראשונה בחייו, וקיבל על עצמו להתחיל לקיים מצוות מסוימות, שבזכותן תשרה עליו הברכה. הוא כתב שוב לרבי, שלח את מכתבו בפקס – ובתוך שלושה ימים הגיע מענה מהרבי! הרבי השיב כי יזכיר את משפחת ברוך בציונו של הרבי הקודם (כבוד קדושת אדמו"ר הריי"צ) לברכה לניסים שמעל הטבע.
 
ההיכרות של יצחק ורעייתו עם חסידי חב"ד חשפה בפניהם עולם קסום של יהדות. השניים נדבקו באמונה ובשמחה שקרנה מהחסידים, באיטיות אך בעקביות. הם החלו להשתתף בשיעורי חסידות, יצחק הראה את פניו בבית-הכנסת ואף הביא עמו את בנו המיוחד, שנקרא ניסים.
 
כאשר מלאו לניסים שלוש שנים, הוא נכנס ללמוד בגן לילדים בעלי צרכים מיוחדים, שם המשיך לקבל טיפולים אינטנסיביים. ואמנם, ניצני שיפור ניכרו פה ושם. הוא כבר שמע מעט וגם דיבר מספר מילים. אך שינוי תהומי לא התחולל. הוא היה כבול לעגלה, מבלי יכולת ללכת, ולדעת הרופאים הוא נועד להישאר כבול לגלגלים לנצח.
 
בקיץ תנש"א (1991) כתב יצחק שוב לרבי. במכתב ציין כי לפני כמה שנים ברכם הרבי בניסים מעל לטבע, והוא, יצחק, לא ממש רואה ניסים כאלה. המענה שהגיע מהרבי ליצחק היה לבדוק את התפילין ואת המזוזות שבדלת הכניסה ובדלת המרפסת. דווקא שתים אלה. ואכן, שתי המזוזות נמצאו פסולות.
 
בליל שבת הסמוך, הגיע יצחק כמנהגו לבית-כנסת חב"ד כשהוא מוביל את ניסים בעגלה. כאשר עבר ליד הרב ציק אמר לו הלה: "לדעתי, זרוק את העגלה!".
 
"מה?", לא הבין יצחק.
 
"מה אינך מבין? הלוא הרבי ברכך בניסים מעל לטבע. גלה אמונה מעל לטבע – ותראה ניסים מעל לטבע!".
 
למחרת, נשברה עגלתו של ניסים...
 
ביום ראשון, כאשר שב ניסים עם ההסעה מהגן, קיבל יצחק את פניו. "אבא", צהל הקטן לעומתו, "הצלחתי היום ללכת. אני יודע ללכת!".
 
יצחק הרימו על זרועותיו ולקחו הביתה. הוא היה בטוח כי הילד מדמיין. "נראה אותך", אמר לו והציבו על רצפת הסלון. "נראה אותך הולך".
 
והוא הלך...
 
ניסים כיום בן 23 ושוקד על לימודי הסמכה לרבנות.