מנקודת ההשקפה היהודית בהחלט ישנו קשר בין הטבח באיתר והצונאמי ביפן. הקשר טמון במסרים שהם אמורים לעורר אצלנו, הנחשפים להתרחשויות דרך דיווחי התקשורת ובלוגרים עצמאיים.
לכאורה אין כל קשר בין שני המקרים שעמדו במרכז תשומת הלב השבוע. הרצח הנתעב באיתמר היה מעשה ידי אדם. הטרגדיה ביפן היא אסון טבע. הרצח, כך ניתן לחשוב, היה אולי בר מניעה. אבטחה טובה יותר. נעילת הדלת. מיקום אחר.
אסון הטבע מציג את אוזלת היד של בן האנוש למול איתני הטבע ומפלצות הגרעין שיצאו מכלל שליטה.
האירוע הראשון עשוי לעורר ספקות קשות באמונה. כיצד ניתן לשער שיד הבורא הייתה מעורבת ברצח הנבזה הזה, של אודי, רות, יואב, אלעד והדס.
אם חלילה נטען כי הבורא לא היה מעורב באותו מעשה, מן הסתם אנחנו גם טוענים שיש חלל פנוי מנוכחותו של הבורא, החלל של ליל הרצח, החלל שבלבם של המרצחים, ובו ברגע אנחנו זורקים מעלינו את עיקרי האמונה היהודית והופכים להיות עובדי עבודה זרה. ואם נוכחות הבורא לא נעדרה מן העולם אפילו לרגע אחד, כיצד ייתכן שהוא התיר רצח ילדים בשנתם.
מנגד, רעידת האדמה ביפן והסכנה המתפתחת סביב הכורים הגרעיניים, עשויה דווקא לעורר ולחזק את האמונה בא-ל. האדם נתפס בקטנותו, אפסותו, אל מול כוחות איתנים ממנו. המערכת הרציונאלית התומכת בניהול חיינו נסדקת לנוכח אירוע שכזה, זאת למרות שהיפנים בהחלט מדהימים שוב ושוב בסירובם להישבר רגשית ובניסיונם הנואש לשמר שיגרת חיים. שיגרה שתציל אותם מאימת החרדות העתידיים. 'בשבילי נברא העולם'
מנקודת ההשקפה היהודית בהחלט ישנו קשר בין האירועים. הקשר טמון במסרים שהם אמורים לעורר אצלנו, הנחשפים להתרחשויות דרך דיווחי התקשורת ובלוגרים עצמאיים.
'בשבילי נברא העולם'[1] מדגישה החסידות לא בכדי להבליט מגמה אתנוצנטרית יהודית. הרעיון שהאדם נברא במרכז והעולם נברא בשבילו לא מכוון להגברת האגו האנושי. ההפך הוא הנכון. מטרתו לדחוק את האדם לראות כיצד כל אירוע קטן וגדול שמתרחש במציאות אמור לייצג עבורו מסר מסוים. מסר שהוא אמור לקלוט, להבין ולהפנים, על מנת שיוכל להתקדם לקראת מימוש תכליתו.
התבוננות כללית ופרטית
האירועים שהתרחשו נועדו לעורר בכל אדם התבוננות כללית, שתביא לידי תחושת יראה כללית.
התבוננות כללית היא התבוננות במבנה החיים ומתוכה הכרה בבורא והתעוררות הרגשות כלפיו. התבוננות זו שונה מהתבוננות פרטית, המהווה ניסיון להבין את הקב"ה עצמו, בצורה מדויקת יותר[2]. התבוננות כללית תובעת להכיר את הקשר המחייב של הבורא לחיי האדם ולעולם, ולא רק את עצם מציאותו וגדולתו[3].
בעוד התבוננות פרטית מציגה את גדלותו ורוממותו של הבורא, התבוננות כללית מדגישה את הביטול של האדם כלפי הבורא. בהתבוננות פרטית האדם מכיר תודה על החסד שהבורא עושה עמו בכך שהוא מאפשר לו את זכות הבחירה בחיי היומיום. האדם מגלה את בוראו במסגרת האירועים האישיים שהוא חווה.
לעומת זאת התבוננות כללית היא כזו הדורשת הפשטה של המציאות לכדי אחדות אחת. זוהי התבוננות מקיפה שאינה בוחנת כיצד כל דבר נוגע לחיינו האישיים והחברתיים. הטבח ואסון הטבע אינם משנים לכאורה דבר בחיי רובנו. אולם התבוננות כללית במאורעות אלה נועדה לגלות לנו כי הקב"ה אינו מהות חיצונית לאדם, כי אם חלק מחייו. זוהי דרגת מודעות גבוהה לפיה האדם מכיר כי האלוקות היא חלק ממנו.
ההתבוננות הכללית נועדה לכן להשפיע על אהבת הבורא. כתוצאה מכך מתעוררת גם אהבה למציאות, אהבה לאחר ולסובב, על שום היותם כולם חלק ממקור אחד, מהמקור האלוקי.
כשמתייחסים אל הבורא כאל רשות שופטת, רחוקה ומנוכרת, מתעוררת תחושה של ריחוק. ישנו הוא וישנו האדם, והם שני דברים שונים. אולם כשהאדם תופס את הקב"ה כחלק ממנו, כתמצית הקיום שלו, אזי אהבתו הטבעית והעצמית היא אהבה לקב"ה. לכן במידה רבה הציווי 'ואהבת לרעך כמוך' הוא מפני שכולם הם כמוך, חלק מהאלוקי[4].
התבוננות כללית נועדה לעורר בנו את יצר החיים. בדרך כלל תענוג מדבר מסוים הוא תענוג זמני. קשה להכיר בתענוג הנמשך לאורך זמן. כל אדם אוהב את חייו. אהבה זו היא אהבה תמידית המקפלת בתוכה תענוג מתמשך בדרגה אולי הגבוהה והעמוקה ביותר שהאדם יכול לחוות. אולם לרוב לא מתייחסים לאהבה עוצמתית זו. מעט מאוד אנשים קמים כל בוקר עם שמחה גדולה בלב על יום נוסף שהם זוכים לחיות. החיים, כתענוג שגרתי, נתפסים בעיניהם כמובנים מאליהם. מנגד, רוב בני האדם הנקלעים לסכנת חיים יהיו מוכנים לשלם כל מחיר ולוותר על מה שנתפס בעיניהם כתענוג, יהיה זה עישון או אכילה לא מבוקרת, ואף ליטול תרופות מרות ומחלישות, על מנת להינצל. הפחד מפני המוות מעורר את אהבת החיים וזיכרון התענוג שבחיים.
האדם מכיר בגודל תענוג החיים כשהוא נקלע למצב של חולשה או סכנת חיים[5]. המוות והסכנה דוחקים את האדם להסתכל בצורה שונה על חייו.
ללא התבוננות, החיים אינם נתפסים כתענוג הנשגב ביותר הנובע מחסד הבורא. אהבת החיים היא אהבה המתעוררת מתוך הכרה כי הקב"ה הוא החיות של האדם ולכן גם מקור התענוג הגבוה ביותר. כשהאדם מתאווה לחייו, לנפשו, כשהוא מכיר בערכם, הוא גם מתאווה אל הבורא, מפני שהוא מעיד כי הוא מכיר את מקור החיים.
האסונות לכן נועדו, מהזווית שלנו, לעורר בנו מודעות ואהבה כלפי הקב"ה, העולם וברואיו, ולא פחות מכך דחף לחיות חיים אמיתיים.
התהיות שבמגילה
מגילת אסתר מציבה בפני הקוראים לא מעט תהיות הקשורות בעקיפין ובמישרין לשאלת ההתמודדות עם גזרות ואסונות. הנה כמה מהן:
שאלה אחת היא מה בדיוק היה חטאם של עם ישראל הגולה שנגזרה עליו כליה.
שאלה אחרת היא מדוע לפני שאסתר מגיעה למלך אחשוורוש היא בוחרת לצום שלושה ימים רצופים. לא הגיוני יותר היה שתטפח בימים אלה את יופיה כך שתהא נאה בפני המלך ובכך יגברו סיכוייה להצליח במשימתה?
שאלה שלישית היא מדוע מרדכי חוזר מהסיבוב המכובד שערך לו המן, כשהוא אבל וחפוי ראש ומיד שב ללמוד עם תלמידיו את הלכות קורבן העומר[6]. לא היינו מצפים שיראה קצת רוממות של מנצח?
שאלה נוספת היא מדוע בכל המגילה לא מופיע שמו של הקב"ה אפילו פעם אחת. הרי סיפור פורים נועד ללמד אותנו על ההתקשרות של עם ישראל לבורא עולם באופן פנימי, 'קיימו מה שקיבלו' נהוג לומר, אזי כיצד ייתכן שבסיפור שכזה שמו של הבורא לא מוזכר כלל?
שאלה חמישית היא מה כל כך מיוחד במגילה, עד כדי כך שהרמב"ם מדגיש כי "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים, עתידין ליבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר…"[7].
ואפשר להסתפק בעוד שאלה אחת אחרונה, הקשורה לקריאה במגילה. מדוע חייבים לקרוא את המגילה כולה על מנת לצאת ידי חובת קריאת המגילה. בתחילת המגילה מסופר אודות מלכות אחשורוש ופרטי המשתה שערך. בסוף המגילה מסופר אודות ההנהגות בימי פורים. המשנה מקיימת דיון ער מדוע בעצם לא לפטור את הקטעים שאינם רלוונטיים לנס פורים עצמו, ולחייב את הקריאה רק מהשלבים שבהם הנס מתרחש[8].
התשובה חוזרת על עצמה
החוט המקשר את התשובות לכל השאלות שנשאלו, וקשור גם לאירועים האקטואליים שהוזכרו, נוגע במסר הכללי של חג הפורים – מסר שדורש את עוררות הרגשות כלפי הבורא בכל אדם כתוצאה מהתבוננות כללית.
עם ישראל לא נענש על שום שהיו בשושן הבירה מי שהשתתפו במשתה שערך המלך אחשורוש במשך שבעה ימים. למי שתהה המזון שהוגש במסיבה, היה כשר למהדרין מן המהדרין, בהשגחת מרדכי. וגם אם לא היה, אין עונש כליה על אכילת מזון לא כשר.
גזרת הכליה ניחתה על העם בגלל שהמשתתפים במשתה נהנו ממנו. ההנאה ביטאה את המצב הרוחני שרווח באותה תקופה בקרב היהודים.
ההנאה מהמשתה לימדה שכנראה המשתתפים הרשו לעצמם לקבל כי אחשורוש הוא המושל בכיפה, ולא הקב"ה. הטוב והרע תלויים במלך אחשורוש ולא בבורא. ועל כן אם אחשורוש מזמין את היהודים לסעודה, אפשר כנראה לחייך, כי ימים טובים באים.
ההנאה הזו, שמבטאת עבודה זרה והתכחשות למעורבות המתמדת של הבורא בבריאה המתמדת של העולם, גררה את גזרת הכליה, התענית, התשובה ובסופו של דבר גם את ביטול הגזירה[9].
הצום של אסתר נועד לבטא תיקון להחלשות האמונה היהודית, או נכון יותר לאמונה בממוצעים המחליפים ישירות את מעורבות הבורא.
אסתר, ולאחריה מרדכי, ביקשו לבטא הסתמכות על כוח שהוא למעלה מהמבנה החיצוני של הבריאה. כוח שניתן להשיגו רק על ידי לימוד חכמת הבורא והתקרבות אליו. הנכונות של אסתר לבטל צדדים חיצוניים ביופייה ולהשקיע במימד הכוונות הפנימיות הצביע על הסתמכותה על הבורא והפך אותה כידוע גם לאטרקטיבית יותר בעיני אחשורוש.
עצמות הבורא
הקב"ה לא מוזכר במגילה משום שזאת מייצגת גילוי נשגב של הבורא. למעלה משמות הבורא המוכרים לנו, למעלה מטעם ודעת אנושיים, למעלה מאותות ומופתים. בפורים מתגלה עצמות הבורא שבאה לידי ביטוי על ידי ביטול האדם כלפיו.
המגילה בעיקרה אינה מקדמת ערכים מוסריים שנועדו להביא לתיקון וסידור החיים בעולם המציאות. המגילה נועדה לקדם תנועה שונה, של ביטול היש ועל-ידי כך גילוי האלוקות שלמעלה מההסתר של עולם המציאות[10]. זו גם הסיבה שמגילת אסתר לא תיבטל לעולם. בעוד חוקים, תקנות, גילויים ורעיונות נועדו לסדר את החיים המוסריים, גילוי עצמות הבורא הופכת את כל אלה לחסרי ערך, שכן היא נועדה להציג את ביטול העולם ביחס לבורא, ולא כאמור את תיקונו. זו, בקצרה ובהכללה, גם הסיבה שיום הכיפורים הוא רק כפורים, בכ"ף הדמיון[11]. הגילוי של הבורא בפורים הוא נעלה במובנים מסוימים אפילו מזה שביום הכיפורים.
מכאן החובה לקרוא את המגילה כולה, לרבות את הפרקים העוסקים במלכותו של אחשורוש. פרקים אלה מלמדים על הקשר ההדוק של היהודי עם העולם. כל המאורעות אמורים להגיד לנו משהו ולהזכיר לנו כי אנחנו יכולים להשפיע על כל המאורעות. זו תמצית המחשבה היהודית. בלעדיה אין ערך למצוות והתורה הופכת למבנה ריק של ידע[12].
תתפללו
המסר המרכזי של פורים הוא שאם קורה משהו בעולם, הוא קורה בגלל או בזכות כל אחד ואחד מאיתנו.
בזכות המעשים הקטנים והיומיומיים של כל אחד ואחת. המוטיב האמוני הזה, דרך אגב, רחוק שנות אור מאמונות העידן החדש ב'אנרגיה קוסמית', משום שהוא אינו מותיר את העולם חסר רצון ספציפי.
יחד עם האמור, ההתבוננות ברלוונטיות של כל אירוע לחיי שלי, אינה יכולה לכלול שיפוטיות של האחר. כל אדם צריך להכות על חטא על חזהו בלבד ולא על זה של חברו.
המסר מהצונאמי אינו אמור ללמד אותנו משהו על היפנים או על אמונותיהם. הוא אמור ללמד אותנו על האמונות שלנו.
ולכן תתעלמו מכל מיני תגובות מכוערות הנוגעות לחילוניות ביפן או לאכזריותם בנקודות שונות בהיסטוריה, ותתפללו.
תתפללו שהכורים הגרעיניים לא יותכו ולא ייגרם עוד נזק גרעיני. תתפללו. שכן התפילה היא סולם, והטיפוס בשלביו מעיד שהפקנו משהו מהתפתחות העניינים. עדיף היה כמובן לו יכולנו לעזור פיזית. מאחר ואיננו יכולים אז אפשר אולי לעזור בקבלה על עצמנו של מגמה חיובית בעניין כלשהו. הנהגה זו היא חלק מעדות לאחדות הבורא בעולם.
[1] 'כי חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם', ליקוטי אמרים, פרק מא, מתוך סנהדרין פ"ד מ"ה וגם לז, א. המשמעות היא שכל גילוי שהאדם נתקל בו נברא עבורו, כדי שיממש את תכליתו. ראו: ש"פ קדושים, מבה"ח אייר, התשי"ד.
[2] התבוננות בדרך פרט יוצרת השגה אמיתית ופנימית, לעומת התבוננות בדרך כלל שיכולה להיות התבוננות מטעה. ראו: הרבי מליובאוויטש, מאמרים מלוקטים, חלק ב, יו"ד שבט, ה'תשל"ב, עמ' 375; שער היחוד לאדמו"ר האמצעי פרק ד'.
[3] יחד עם זאת, הרמב"ם מדגיש כי אפילו משה רבנו לא היה יכול לדעת למעלה מידיעת המציאות, להשיג מאמיתת הימצאו של הקב"ה כמו שהיא (הלכות יסודי התורה, פרק א', הלכה י'). להרחבה בעניין זה ראו: הרבי מליובאוויטש, לקוטי שיחות כרך לד, ואתחנן, שיחה ב' עמ' 37.
[4] להרחבה בכל הנוגע למרכזיות האהבה בעבודת האדם, ראו: פרק ל"ב בתניא, לקוטי אמרים.
[5] הכרה שכזו יכולה להתעורר גם כשאדם הולך לישון והוא חפץ שנפשו תשוב אליו והוא יזכה לחזור לחיים, תניא, לקוטי אמרים, פרק מד; זהר חלק ג' דף סח, א.
[6] מגילה טז, א
[7] הל' מגילה פ"ב הי"ח; מירושלמי מגילה פ"א ה"ה.
[8] מגילה דף יט,א. וראו בהרחבה: הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם ל, חלק שני, שיחת חג הפורים, ה'תשכ"א, עמ' 155.
[9] תורת מנחם יט, ה'תשי"ז, חלק שני, עמ' 166.
[10] תורת מנחם כז, ה'תש"כ, חלק ראשון שיחת חג הפורים 437.
[11] ראו למשל: מאמרים מלוקטים חלק ג פורים מאמר ב' ה'תשי"ג, עמ' 66).
[12] מסכת ברכות מלמדת כי זה כל האדם והעולם לא נברא אלא בשביל לצוות לזה. ברכות דף ו, ב. וראו בשיחת הרבי מליובאוויטש פורים ה'תשכ"ה, ושיעורו של הרב ג'ייקובסון (אנגלית).
