א. 

"עודני נמצא כולי תחת הרשמים העזים והנוראים של הימים, השעות והרגעים האחרונים של רבנו נשמתו עדן בעלמא דין, אשר זכיתי אז להיות היחידי לעמוד לפני מיטתו השלמה בימים האחרונים לפני הסתלקותו - הוא השבוע האחרון ממוצאי שבת קודש פרשת ויקהל פקודי, כ"ג אדר, עד שנגנז ארון הקודש ביום א' צו, ב' בניסן..." 

מילים אלו כתב החסיד הרב משה דובער ריבקין בתחילת רשימותיו "אשכבתא דרבי", בהן הוא מתאר את סדר הסתלקותו של כ"ק אדמו"ר הרש"ב כפי שהוא עצמו נכח במקום. בהמשך הוא מוסיף ומציין בסערת נפש: 

"בעברי על הרשימות האלו, כמו חי עוברת ונצבת לנגד עיני כל פרשת התקופה הנוראה ההיא, על כל חוויותיה המזעזעות, פרשת אלו הימים והרגעים עת עמדתי לפני מיטת רבינו נשמתו עדן בשעה שמסר נפשו הק' לא-ל אלקי הרוחות בקדושה ובטהרה..." 

ב. 

החסידים הרבים שהסבו סביב שולחן ההתוועדות הגדול בביתו של כ"ק אדמו"ר הרש"ב בחג הפורים תר"פ, לא ידעו כי התוועדות זו היא כעין התוועדות פרידה, שכן כל פרשת התוועדות זו, לא בסדרי טבע הייתה... 

הימים - ימי רדיפה ומצוק מצד הבולשביקים שהחלו להטיל את חיתתם על אזרחי רוסיה הגדולה. אלה תיקנו תקנות קשות ומחמירות בדבר התנהגותם של האזרחים, ועשו הכל כדי להצר את צעדי האזרחים. 

במשך כל חודשי החורף הארוכים היה כ"ק אדמו"ר הרש"ב נתון במרירות רבה. ניכר היה בו הקושי העצום עם בוא השלטון החדש, שלטון רודני וכפרני; כמו ידע ברוח קודשו את אשר עתידים לחולל אלה לעם היהודי ברחבי רוסיה הגדולה. חודשים ארוכים היה הרבי ספון בחדרו הקדוש, כמעט ולא הסכים לקבל את ציבור החסידים. 

זו הסיבה שכאשר הגיעו החסידים להתוועדות פורים בביתו, הוזהרו מראש כי הרבי יאמר מאמר חסידות ומיד לאחר מכן, על כל אחד למהר ולשוב לביתו; מה גם הבולשביקים אסרו על קבוצות אזרחים להתאסף מחשש להתארגנות כנגד השלטון החדש. כמו כן אסרו ללכת ברחובות הערים אחרי השעה תשע בערב, ועוד תקנות דרוקניות מעין אלו. היה ברור אפוא שמיד בתום אמירת החסידות, ילכו כולם לביתם. 

אולם הרבי הפתיע את החסידים, והוא מצד עצמו, 'אתערותא דלעילא', האריך בהתוועדות שעות ארוכות אל תוך הלילה, מתוך שמחה ועליצות יתירה. החסידים הביטו זה בפני זה בהשתוממות. את אשר יגורו אכן בא. נציגי השלטון הגיעו לביתו של אדמו"ר הרש"ב בעיצומה של ההתוועדות, אך הוא ענה להם ברורות כי אינו מתפעל מהם, והמשיך מיד בהתוועדות כאילו אינם בנמצא. כשבנו, אדמו"ר הריי"צ, הביע את חששו מפניהם, הזדרז אביו להשקיט את רוחו. כמעט כל הלילה נמשכה ההתוועדות השמחה והמיוחדת, שבמהלכה חשף הרבי את זרוע קודשו כנגד אנשי השלטון. 

כששב לחדרו לפנות בוקר, הלך אחריו 'רב החצר' הרב יעקב לנדא, ולהתפעלותו לא הייתה גבול. הוא לא התאפק ובירך את הרבי בהתרגשות "יתן ה' שבשנה הבאה נזכה גם כן לשמוח ביחד עם הרבי בליובאוויטש". הרבי שתק ולא הגיב. גם כששנה את ברכתו, לא הגיב הרבי. כששילש, כמו מתעקש על ברכתו, נענה הרבי: "יתן ה' שנהיה בקירוב מקום ברוחניות". 

דבריו של הרבי היו לפלא, שכן לא הייתה זו שגרת לשונו. הרב לנדא פירש אפוא כי הרבי מתעתד לעזוב לחו"ל, על פי הזמנה ששוגרה באותה עת מאת גדולי ונכבדי אנ"ש בחו"ל, שיקבע את מקום מגוריו מחוץ לרוסיה. איש לא שיער למה באמת ירמזון דברי הרבי... 

ג. 

הימים ימי חודש אדר ושמחה. הרבי הרש"ב מנהיג את עדת חסידי חב"ד ביד רמה ובבריאות (באופן יחסי, שכן במשך כל שנות מנהיגותו היה מרבה לנסוע למקומות מרפא) תקינה. איש לא ציפה להתדרדרות הרפואית שהחלה לפתע. זו החלה ביום חמישי בלילה, כ"א באדר תר"פ. עייפות ניכרה על פניו של הרבי, וחולשה מוזרה תקפתו. באותו ערב עוד ירד לדירת בנו הריי"צ (שגר מתחתיו), כדי לבקר את כלתו הרבנית נחמה דינה, שהייתה חולה. הוא ישב בדירה כרבע שעה, ולאחר מכן שב לקומה העליונה, והלך לנוח. 

באמצע הלילה התעורר לפתע הרבי. התברר כי אינו חש בטוב. נכדתו, הרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא נ"ע - רעייתו של הרבי מה"מ - הזדרזה להגיש לו כוס חלב. 

באותו לילה ישן החסיד הרב משה דובער ריבקין, מבאי ביתו של הרבי, בקומה התחתונה של בית הרבי. כיוון שהתעכב בבית הרבי בשעות הערב, לא יכול עוד היה ללכת לביתו, שכן הממשלה אסרה לצאת לרחוב העיר לאחר השעה תשע בערב, והוא נאלץ להשאר וללון בדירתו של אדמו"ר הריי"צ. לא ידע הרב ריבקין, כי מעתה ואילך תפול לידו הזכות מרעידת-הלב, להיות שמשו של הרבי בימים הבאים, ולשהות במחיצתו בכל הימים הגורליים עד הסתלקותו ל'שמי השמים'... 

למחרת, יום שישי בבוקר, התגברו כאביו של הרבי וחומו עלה וטיפס. רוב הזמן שכב על משכבו, עייף ומותש. הרבנית הצדקנית מרת שטערנא שרה ביקשה את רשותו להזמין את ד"ר לנדא, הרופא המקורב לבית הרבי, אך הרבי הניף ידו בביטול. רק כשגברו הפצרותיה של הרבנית, הסכים הרבי לבואו. זה קבע לאחר בדיקה, כי אין זו אלא 'אינפלינציע קלה', והרגיע את רוחם של בני הבית. 

לאחר הדלקת נרות, נשכב הרבי למנוחה, וכאשר התעורר, קם ממיטתו והלך לחדר הסמוך, שם קיבל את פני השבת, שם גם ערכו בעבורו את השולחן לסעודת השבת. את הקידוש אמר הרבי בקול נמוך, טעם אך מעט מהמאכלים, ולאחר ברכת המזון שב לנוח בחדרו. 

למחרת בבוקר התאספו מתי מעט מאנ"ש לתפילת שחרית ולקריאת התורה בחדרו של הרבי, בעוד הרבי עצמו ישב על כסאו בחדר הסמוך, כשהוא לבוש בבגדי המשי השבתיים, והאזין לשליח הציבור ולקריאת התורה. 

במוצאי שבת, לאחר ההבדלה, ביקש הרבי לעשן, אלא שלפתע חש שלא בטוב וכמעט הגיע לעילפון. הנוכחים במקום התיזו עליו מים קרים, ומיהרו לקרוא לרופא. התחושה הפנימית הייתה שמשהו לא טוב קורה, למרות איבחוניו המרגיעים של ד"ר לנדא. 

במשך הלילה גברה חולשתו של הרבי. חולשה מוזרה שהשתלטה שלטון ללא מצרים, והתישה את גופו של הרבי "וכבר לא היה בכוחו רק לשכב, ולקום ולשבת, ומכל שכן לעמוד כשהיה צריך". פתאום הרבי לא יכול היה לעמוד לבדו, ונזקק לעוזר ולתומך שיעמוד לימינו ויסייע בידו. כאמור, מי שזכה בזכות נפלאה זו, היה הרב ריבקין ועמו בנו של הרבי - כ"ק אדמו"ר הריי"צ, שניהם לא משו מחדרו של הרבי. 

בשחריתו של יום ראשון, כ"ד באדר, כבר נזקק הרבי לסיוע ליטול את ידיו הקדושות. הרב ריבקין הזדרז לגשת ולשמש את הרבי. מרעיד-לב לקרוא את תיאורו המאלף, כיצד בירך הרבי ברכת 'על נטילת ידיים' 'שגרתית': 

"אחרי אשר יצקתי לו מים לנטילה שלוש פעמים בסירוגין, כדין .. התחיל לומר ברכת 'על נטילת ידיים' בכוונה גדולה מאוד, והיה מאריך בכוונת כל מילה הרבה. כשהגיע לתיבות 'על נטילת ידיים', הגביה ידיו למעלה עד כנגד הראש, באופן שסופי האצבעות משתי ידיו היו זה כנגד זה כמעט מחוברים וראשו השפיל קצת, והיה ממשיך ומאריך בתיבות 'על נטילת ידיים' בכוונה עצומה. בעת אמירת אמירת הברכה היו עיניו סגורות ועל מצחו קמטים - כמו בעת העמקה". 

לאחר ביקור נוסף של ד"ר לנדא, ביקש הרבי להתפלל שחרית. עטיפת הטלית והנחת התפילין כבר היו קשים בעבורו, והרבי נעזר בבנו וברב ריבקין. אף על פי שהדבר עלה לו במאמץ רב, דאג הרבי להתעטף בטלית כפי מנהג חב"ד על כל הפרטים והדקדוקים. את התפילה עצמה עשה בחצי ישיבה חצי שכיבה בעוד הרב ריבקין מחזיק לנגד עיניו את הסידור. כשסיים הרבי את הכתוב בדף, היה המשמש מדפדף לעמוד הבא. גם במצב זה הקפיד הרבי לומר מילה במילה מתוך האותיות המאירות שבסידור. 

את התפילה כולה אמר הרבי מילה במילה, בדבקות ובנעימה שקטה חרישית, במתינות הראויה, תוך הקפדה על המנהגים השונים. הרבי אף הקפיד להניח את כל ארבעת זוגות התפילין שלו, כדרכו מימים ימימה. 

במשך היום דאג הרבי למצות עבור חג הפסח, והוא ביקש מהת' אברהם ברוך פויזנר, שהיה ממונה על אפיית המצות, להשתדל בטחינת החיטים לקראת האפייה; הוא אף ביקש להתעדכן בהתקדמות ההכנות. מי שיער את אחריתן של הימים... 

ד. 

במהלך כל ימות השבוע שהו בבית הרבי, הרופא הקבוע ד"ר לנדא, ולצדו עוד רופאים מומחים שונים שהוזעקו לעת הצורך אל מיטתו של הרבי. מפליא היה לראות את התנהגותם של רופאים אלה, אשר למרות שלא הכירו קודם לכן את גדולתו של הרבי, עמדו לפניו בביטול מוחלט. הם עשו כל שביכלתם כדי למלא את רצונו של הרבי, "והיו רועדים בפועל ממש לכל תנועותיו כאחד מאנ"ש היותר מקושרים". 

חלקם לא משו ממיטתו של הרבי יום ולילה, ומתוך מסירות עצומה עשו הכול בכדי להקל על כאביו. 

אך דומה כי קצרה ידם מלהושיע. החולשה - שאיש מהם לא ידע לאבחן את מקורה ופישרה - המשיכה להתיש את גופו של הרבי, והיא אף הלכה והתעצמה מיום ליום; "רק אפסו כוחותיו מיום ליום בלי מחלה ידועה בשם". 

ביום שני בבוקר, הגיע פרופסור זאוואדסקי שערך בדיקות יסודיות. בתום הבדיקות נכנס לחדר ה'קבינט', שם כבר ציפו לו הרבנית ובן הרבי, הריי"צ, יחד עם החסיד הרב שמואל גוראריה. הפרופסור החמיר באבחנתו, והביע חששו למחלת ה'סיפנאי' (טיפוס), מחלה קשה ומידבקת. 

קולות הדיבורים הנרגשים הגיעו עד לחדרו של הרבי, אולם לא ניתן היה לשמוע דברים ברורים. פנה אפוא הרבי לרב ריבקין שנשאר בסמוך לו, ובחיוך קל אמר "הם מקיפים אותו בשאלות כתנורו של עכנאי". 

בטרם הלך לדרכו, נכנס הפרופסור בשנית לחדרו של הרבי, והרבי פנה אליו בקצרה: 

"נו?" 

הפרופסור התחמק והשיב כי לעת עתה אין בידו אבחנה מדוייקת "אבל אל תדאגו, תהיו בריאים", הרגיע ופנה לדרכו. 

באותו יום, כאשר השתעל מעט, פנה אליו בנו הריי"צ בדאגה, ואמר לאביו: 

"אבא! אתה משתעל". 

נענה הרבי ואמר: "כן, ה'אור' אינו מתיישב ב'כלי'! 

במשך כל ימי מחלתו, היה הרבי אפוף במחשבותיו, ופניו הביעו רצינות יתירה. אפילו בת שחוק קלה לא נראתה על פניו, מלבד אי-אלו פעמים נדירות. נראה היה כאילו הוא עצמו מצטער מגזר הדין שנגזר על עדת החסידים, שיוקח מהם עטרת ראשם. 

איש לא העז להעלות על דל שפתיו את הרמזים השונים שפיזר הרבי במהלך כל חודשי החורף על אודות הסתלקותו. את עיקר הרמזים נתן לבנו אדמו"ר הריי"צ ולרעייתו הרבנית הצדקנית החל מאחר מועדי חודש תשרי. על כך סיפר כ"ק אדמו"ר הריי"צ עצמו במכתב נרגש ששלח לעדת החסידים לאחר ההסתלקות "..ואשר דיבר אתי ביחוד אחרי המועדים בתחילת מר-חשון העבר ממה שבדעתו הקדושה ליסד לטובת אחינו ה' עליהם יחיו. עתה אבינה כי לא הבנתי דבריו הקדושים בדברו עמי, ורק ראיתי צער נפשו הטהורה". 

בדיעבד, ניכר היה כי כבר אז החל הרבי להתכונן לעבור לעולם אחר, עולם שכולו טוב. 

ה. 

עד מהרה הבינו אנ"ש והתמימים, כי אין זו חולשה גרידא, וכי הדברים רציניים יותר. כולם קיבלו על עצמם אפוא להתענות ביום שני, ולהרבות באמירת תהלים. כמו כן נערך מניין עם קריאה בתורה, כמנהג ימי הצום, עם קריאת 'ויחל משה את פני ה' אלוקיו'. הו, כמה הוחילו את פני ה', למען ישאיר את הרבי בבריאות איתנה... 

מידי ערב התאסף מניין מזקני אנ"ש בבית החסיד הרב יעקב טוביה געבר, והיו אומרים תהלים במשך כל הלילה עד אור הבוקר בהשתפכות הנפש ובבקשת רחמים רבים, שישלח השם יתברך רפואה שלמה לרבי. 

בשבת קודש פרשת ויקרא, כשהמצב כבר היה חמור יותר, ציווה רבה של רוסטוב, הגאון הרב ברמן, להכריז בכל בתי הכנסת ובתי המדרש שבעיר, שכל התושבים יבואו למניין התפילה שלהם בצהרי יום לאמירת תהלים ולבקשת רחמים בעבור הרבי, איש בל יעדר! 

ואכן, בצהרי יום השבת, התאספו אלפי יהודי העיר ומילאו את בתי הכנסת והמניינים השונים, ושפכו שיח ותפילה מלב קרוע ומרותח בפני היושב במרומים, כי ישלח רפואה שלימה ומהירה לכבוד קדושת אדוננו מורנו ורבינו רבי שלום דוב בער בן רבקה. 

בבוקרו של יום רביעי, כשהביאו לרבי את סידורו בעל הכריכה האדומה, עמו היה רגיל להתפלל, הורה להביא לו דווקא את הסידור הישן, אותו סידור שעליו כתובות הגהותיו על ה'שערי תפילה'. 

במהלך היום, כשגברה חולשתו, והגיעו תוצאות מהבדיקות השונות שנערכו, חשש הרבי כי מדובר במחלה המידבקת האיומה 'סיפנאי', וביקש מבנו לצאת מהחדר למען לא יסתכן אף הוא. אדמו"ר הריי"צ אכן יצא ועמד מאחורי הדלת, אולם לאחר דקות ספורות לא התאפק ונכנס שנית לחדרו של אביו. שוב פנה אליו אביו הרבי ואמר לו "אינך צריך להיות כאן". 

אדמו"רהריי"צ הבין שאביו הרבי עומד בדעתו כי אל לו להיות עמו בצוותא חדא, מחשש לסכנה, החל להתחנן: 

"אבא, מדוע מצווה אתה עלי ללכת מכאן? מדוע שלא אהיה כאן לידך? 

אך אביו השיב לו בדאגת-אב: "ככה זה. כאשר לא יודעים מה זה, ואצלך הרי הלב חלש. וגם אמא אינה צריכה להיות כאן". 

והבן, ברחשי-לב הומים, כמו מתחנן על נפשו: "לא נורא אבא, זה כלום, הקב"ה ישמור. אני אהיה לידך". הרבי שתק ולא ביקשו עוד לצאת. 

ביום חמישי בשבוע התקיימה אסיפת רופאים בהשתתפותו של ד"ר לנדא, ד"ר רבינוביץ, והפרופסור המחמיר זאוואדסקי. הד"ר לנדא, האופטימי מביניהם, השתדל להנמיך את הדאגה שהיה פרופסור זאוואדסקי יוצר בשל תחזיותיו הקשות. אמנם, ביום זה גם ד"ר לנדא הודה כי חולשתו של הרבי הולכת ומחריפה ואין בידם לעשות מאום. 

לאחר התייעצות ממושכת הורו לטפל בו באמצעות כוסות רוח. כמו כן הורו לתת לו חמש זריקות במשך היום והלילה. למרות הכאבים העצומים שהיו כרוכים בהעמדת העלוקות, לא יצאה אף לא אנחה אחת מפיו של הרבי. 

ביום זה כבר לא יכול היה הרבי אף לא להתיישב במיטתו, דבר שעשה בימים האחרונים, שכן הדבר היה כרוך במאמצים אדירים, והרופאים הורו לעשות הכול כדי שלא להתיש את הגוף. "והיה ניכר בו מרגע לרגע חלישות ביותר, וכי מצבו נעשה רציני ביותר", כותב הרב רבקין בזכרונותיו. 

בצהרי היום קרא הרבי הריי"צ לשלושה חסידים: הרב פוליק גוראריה, אחיו הרב שמריהו גוראריה (המועמד להיות חתנו) והרב בערל ריבקין, ועשאם לבית דין על מנת למסור בפניהם הודעה. הוא הודיע להם כי מקבל על עצמו אי-אלו ענייני צדקה לרפואתו של אביו הק'. 

נענו השלושה וקיבלו את ההודעה שיצאה מלב קרוע ומרותח של הבן הדגול והיחיד. 

במשך רוב שעות היום שכב הרבי במיטתו, נים ולא נים, מתייסר בייסוריו. סמוך לרבי ישבו והשגיחו כל העת ר' בערל ריבקין ועמו הת' יעקב אייזיק באלאנטער, בעוד הרופא עצמו נכנס ויוצא מידי פעם. 

בשעה עשר בלילה, הקיץ לפתע הרבי, והחל לדבר בקול רם. היה נראה כאילו הוא עומד 'באמצע' עניין כלשהו. התקרבו השניים למיטתו כדי לשמוע את דבריו, וקולו הספוג בייסורים נשמע היטב: 

"הוא מתבטל ביטול עצמי, ביטול במציאות, ביטול שלמעלה מטעם ודעת. מכיוון שמאיר גילוי אור עצמי, והביטול הוא ביטול עצמי, ביטול במציאות, שזהו ה"אליך ה' נפשי אשא", שזה בתפילת שבת בה אנו אוחזים". 

מחמת החולשה, הדיבור לא היה רהוט כל צרכו, אך הרבי המשיך: "השגה והתבוננות. כאשר הוא מתבונן בהשגה רחבה - הוא מתבטל לגמרי, שמתבטל ה'יש' של הנשמה". 

בין כה וכה נכנס אל החדר הד"ר לאזינסקי, וכשהבין כי הרבי עוסק בדברי תורה וחסידות - דבר שאסרו הרופאים מכל וכל בשל הטרדת המוח בעניינים עמוקים - ביקשו הרופא בתחנונים: "רבי, עכשיו אין זה הזמן לדבר תורה; עכשיו הזמן לנוח. כאשר תהיו בריאים, תאמרו הרי הרבה דברי תורה". 

השיב לו הרבי "בשביל זה הרי צריכים את הבריאות". 

מכל מקום, פסק הרבי מדברות קודשו, ולא דיבר עוד. "ואני ויעקב אייזיק נתפעלנו מאוד מהדבורים, ונפל לבנו בקרבנו..." 

ו.

בבוקר יום השישי, שוב התקיימה אסיפת רופאים מורחבת בהשתתפותם של ד"ר לנדא, רבינוביץ, לאזינסקי, מירסקי, ובהשתתפותו המיוחדת של הפרופסור הידוע קאסטאריאן. אלה עשו הערכת מצב רפואית, והבינו כי המצב גרוע ביותר. לבסוף הורו על שיטת טיפול, כדי להקל על הרבי עד כמה שניתן. 

בברכות השחר לא יכול היה הרבי גם לא להתנועע, והוא אמר את הברכות בשכיבה בעוד שמחזיקים לנגד עיניו סידור פתוח. מאוחר יותר, כשהחל להתפלל, ניכר היה כי הדבר עולה לרבי במאמצים כבירים. הרב ריבקין שאחז בסידור היסס בדעתו אם לבקש מהרבי להפסיק, להשתהות ולנוח קמעה. לבסוף גמר אומר שלא להיות "חסיד שוטה", וכשהגיע הרבי לאמירת הקטורת באמירת ה'קרבנות', ביקש מהרבי לנוח, והרבי שהרגיש אף הוא כי אינו יכול עוד - נענה. 

רגעים אחדים לפני כניסת השבת, ביקש הרבי מהרב ריבקין לבדוק בלוח מתי כניסת השבת. זה השיב כי אכן זהו הזמן של הדלקת הנרות. הרבי הורה לו אפוא לקרוא לרעייתו הרבנית מרת שטערנא שרה וביקשה, כדרכו בקודש, על פי ההלכה, לגזוז מעט את ציפורניו לכבוד כניסת שבת המלכה. הרבנית השיבה כי כעת כבר מאוחר ועל כן כדאי לעשות את הדבר ביום ראשון. 

הרבי הניף ידו בתנועה, ספק יאוש ספק ביטול: "יום ראשון?" אמר-שאל, כמו קובע מי יודע מה יהיה עד יום ראשון... 

"נו", הוסיף הרבי לאחר מכן בקול חלש, "הגיע הזמן להדליק נרות שבת קודש". הרבנית השיבה כי זה עתה הדליקה נרות. 

שוב חזר הרבי למצב של מנוחה ורק בשעת לילה מאוחרת התחיל להתפלל קבלת שבת בקול רם ובנעימות, למרות שהדבר כבר עלה לו בקושי. הרבי אף נטל את התרופות שהוגשו לו עם מעט מים. כשהציעה לו הרבנית לשתות מעט קפה, השיב "צייתו פעם למה שאומרים". 

השמשים הנאמנים הרב בערל ריבקין והרב יעקב אייזיק באלאנטער שהיו צמודים לרבי ימים ולילות, נמנמו קמעה על כסאות סמוכים. לפתע נשמע קולו של הרבי: יעקב אייזיק! 

זה מיהר לגשת: "כן, רבי!" 

"קידוש!" הייתה התשובה קצרה ורוויית ייסורים. 

"על מה תרצו לעשות קידוש, על קפה או על תה?" הוסיף השמש הנאמן לשאול, אך הרבי הורה לו להביא כזית חלה כי ברצונו לקדש על פת. לאחר שהרופאים אישרו זאת, הובאה למקום חלה. הרבי התעניין אם הרבנית כבר שמעה קידוש, והמשמש השיב כי אכן כן, וכעת היא נחה קמעה לאחר לילות ארוכים של חוסר שינה. 

בתום ה"סעודה" וברכת המזון, החל הרבי באמירת קריאת שמע שעל המיטה. כשהגיע למילים "והאר עיני פן אישן המוות", חזר וכפל את המילים, כשבפעם השניה אמרם בקול רם וב'תנועה' של מתינות יתירה. 

למחרת, יום השבת, התגברה החולשה משעה לשעה. בשעה חמש אחר הצהריים, שעת 'רעווא דרעווין' נכנס לחדרו הרב צבי גוראריה ועמד לא הרחק ממיטתו של הרבי, לא המיש מבטו מגאון ישראל ותפארתו המתייסר בייסוריו. בעודו עומד כך, לפתע השתנה גוון פניו של הרבי, וסברו הפך למאויים עד שהיה כלבת אש יוקדת. העיניים כמו בלטו מחוריהן באופן מאויים, ממש כמו בזמני הדבקות המיוחדים שהיו מאז ומקדם. 

הרופאים שהוזעקו אל החדר, מיששו את זרועו של הרבי ובדקו את הדופק. הם לא חסו על כוחם ועשו כל אשר לאל ידם כדי להקל על הרבי. רק לאחר מכן סיפרו כי במשך השבת כולה כמעט ולא היה דופק; אמנם הם ידעו את המצב לאשורו כי אין תקווה על פי הטבע, אולם נמנעו מלגלות זאת לבני הבית ולחסידים המקורבים. 

עם שקיעת החמה, התאספו רבים מאנ"ש בחדר הגדול, בצד השני של הבניין, והחלו באמירת תהלים מתוך בכיות איומות. 

מיד בצאת השבת הורו הרופאים לחמם מים כדי לנסות ולחמם את רגליו הק' של הרבי. 

לפתע יצא הד"ר לנדא, רופא החצר, מחדרו של הרבי, ופנה לכמה מחשובי החסידים להתייעץ עמם האם לגלות את המצב לאשורו לרבי הריי"צ, בנו יחידו של הרבי, "אולי עוד ירצה לדבר עמו אי אלו דברים?" תהה הרופא. בעיה נוספת הייתה: מי הוא זה שמלאו לבו לומר בשורה כה איומה לריי"צ?! 

עודם מדברים, והריי"צ עצמו פנה לד"ר לנדא ושאל לגבי המצב. זה קפץ על ההזדמנות והחל לגלות את אוזנו אט אט, כי המצב קשה מאוד. הריי"צ מיאן לקבל את הדברים כפשוטם. הוא האמין כי המצב רציני אך עדיין יש תקווה. 

בשעת ערב מאוחרת החל הרבי הרש"ב לומר הברות קטועות, בקול שקט, כמו מדבר לעצמו. רק בקושי הצליחו לשמוע את המילים "התחברות 'יחודא עילאה' ב'יחודא תתאה' וכהנה. 

הבן היחיד, אדמו"ר הריי"צ, לא מש ממיטתו של אביו. בשעה עשר בלילה, מוצאי שבת, פקח לפתע הרבי את עיניו והביט בבנו. הבין הבן את הרמז וזה רכן אליו קרוב יותר, מקשיב בתשומת לב לדברי אביו. שלא כרגיל בימים האחרונים, קולו של הרבי היה צח וברור: "אני עולה השמיימה, את הכתבים אני משאיר לכם. קחו אותי לזאל (חדר היחידות) ונהיה ביחד". 

פניו של הריי"צ החווירו בבהלה עמוקה. זו לא נעלמה מעיניו הבוחנות של אביו, וכמו ממשיך בחינוך המופלא אותו העניק לו כל ימי חייו, נענה בתוכחת מוסר אוהבת: "התפעלות? התפעלות? מוחין! מוחין!" 

כל הנוכחים שעמדו במקום העידו לאחר מכן, כי החל מאותו רגע, השתנתה באחת גישתו של הריי"צ לנוכח המצב. מאז ואילך קיבל את המאורעות בגדלות מוחין כבירה. "ברור הוא למבין שבדברי קדשו אלו, הסיר מבנו שליט"א מדת התפעלות הטבעית, והמשיך לו מוחין נעלים", כותב הרב ריבקין ברשימותיו. 

ברגעים אלה הועבר הרבי על מיטתו אל ה'זאל' הגדול - החדר הקדוש שבו ישב תמיד על התורה והעבודה ומשם הפיץ את אורו הגדול על פני העולם כולו. את המיטה העמידו סמוך לכותל המזרחי, ראשה לצד צפון ורגליה לצד דרום. 

השעה הייתה שעת לילה מאוחרת כאשר הרבנית הגישה כוס קפה. שפתיו של הרבי החלו להתנועע בלחישה וקולו לא נשמע. כשאחד המקורבים רכן, שמע את הרבי אומר את נוסח ההבדלה. מחשבה מבהילה חלפה, כי גם אדמו"ר הזקן בשעתו עשה הבדלה על קפה, שעות אחדות לפני הסתלקותו, אף הוא במוצאי שבת קודש... 

רוב הזמן שכב הרבי כשעיניו עצומות והנשימות כבדות, מלאות בייסורים "וכל נשימה היתה יוצא בלוויית אנחה נוראה, אשר הייתה שוברת כל גופו של כל אחד מאנ"ש שעמדו שם". שוב נראו שפתיו של הרבי רוחשות, והריי"צ רכן לעברו ושמע ממנו את התיבות "ואהבתם את ה' אלקיכם". 

בין כה וכה מצבו של הרבי התפרסם במהירות בקרב החסידים, ורבים מאנ"ש התאספו במהירות לאמירת תהלים בתחנונים ובבכיה מרה. באותה שעה נמנו וגמרו להוסיף לו שם. ואכן, הוסיפו את השם "חיים" לשמו הק' של הרבי. 

מעט לאחר חצות הלילה הוקם בית דין של שלושה מגדולי החסידים הלא המה החסיד הרב שמואל גוראריה, הרב זלמן הבלין והרב ישראל לוין (נעוולער). כמו ברגעי הקודש של יום הכיפורים, ניגשו אנ"ש והתמימים בזה אחר זה ותרמו בלב שלם ובנפש חפצה חצי שנה או שנה לחייו של הרבי, כדי שיאריך ה' ימיו ושנותיו בטוב ובנעימים. 

קול המולה נמשע לפתע, כאשר הרבנית שטערנא שרה ניגשה אל חברי בית הדין ובקול מר ביקשה לתת עשר שנים מחייה. חברי בית דין לא הסכימו לקבל ממנה קניין על כך. לכל היותר חצי שנה או שנה. לאחר דין ודברים עמוס בסערת רגשות, הסכימו לקבל ממנה שנתיים מחייה. 

לפתע נפתחת דלת החדר, ובעדה יוצא הריי"צ. זמן-מה הוא עומד בסמוך למדרגות הבית כשהוא אזור באבנט, ראשו שפוף ביגון נורא, אפוף במחשבות סוערות, ושפתיו רוחשות תפילה או תהלים. בכי מר ונורא פורץ מלבו הטהור. מבעד לשיתין ניתן לשמוע אותו מנגן במרירות רבה את ניגונו הידוע של כ"ק אדמו"ר הזקן, ד' בבות, אותו ניגון בו היה מתפלל אדמו"ר הרש"ב בימים הנוראים. 

לאחר השעה שתיים בלילה, מרים לפתע הרבי את ידו הק' כששפתיו שוב רוחשות. הרבי הריי"צ שעומד כל העת ליד המיטה, ראשו רכון בדאגה עמוקה, מבין כי אביו הרבי רוצה לברכו. הוא מרכין עוד יותר את ראשו עד שידיו של הרבי היו על ראשו, וברכו בברכת אב. 

לפתע נענה הריי"צ: "אבא, נמצאים פה הילדים חנה, מושקא ושיינדל" - שלוש בנותיו של הריי"צ. אלה מתקרבות לרבי. הרבי מביט בהן ושפתיו רוחשות כל העת. 

הריי"צ מבקש מכל הנוכחים לעזוב את חדר ה'קבינט', מלבד בני המשפחה. כל הנוכחים יוצאים החוצה, גם הרופאים. הגיעה שעה עמוסת רגש, שעה של פרידה מעם בני המשפחה. 

תחילה ניגשת הבת הבכורה חנה. הרבי מביט בה במבט נעים, מגביה את ידו הקדושה, בעוד בנו מסייע לו להחזיק את היד כדי שתהיה מעל לראשה כפי שתמיד נהג בערבי יום הכיפורים. הרבי מברכה ובין השאר אמר את נוסח "יברכך וכו'" ועוד אי אלו דברים שלא יכלו להבינם. כך מברך גם את שתי הבנות הנותרות, חיה מושקא ושיינדל. 

הרבי מסיים עם הבנות, ואז נושא את שתי ידיו הקדושות על ראש בנו יחידו, ומברכו בברכת "יברכך" בהוסיפו עוד ברכות כהנה וכהנה, כאשר בין השאר נשמעו המילים "יהי ד' אלוקיו עמו ויעל". 

לאחר מכן קורא הריי"צ לתמים שמריהו גוראריה, הרש"ג, שכבר היה מיועד להיות חתנו, וברכו. 

שוב נכנסים הרופאים והמקורבים לחדרו של הרבי. 

החדר מתמלא שוב ואדמו"ר הריי"צ אינו מתאפק ויוצא בשנית אל הפרוזדור, מתיישב על ספסל סמוך ופורץ בבכי מרורים. שוב עולה קולו כמו מתפלל בניגון. סמוך לו מגיע הרב בערל ריבקין שמתיישב אף הוא על ספסל סמוך באפיסת כוחות. הריי"צ קם ממקומו ומתהלך אנה ואנה בסערת נפש. לפתע עוצר על מקומו, וכשפניו להבות לפת את הרב ריבקין בשתי כתפיו וצועק בקול מר: 

"גוואלד בערל! אצלנו הרי לב מאובן", ושוב פורץ בבכי מר. 

ממשיך אדמו"ר הריי"צ להתלך בסערה רבתי, ושוב עוצר על מקומו ופונה לר' בערל ריבקין: 

"בערל, מה אתה אומר?!" 

ור' בערל עומד מולו דומם, נתון אף הוא בסערת רגשות. מה עליו לומר בשעה נוראה שכזאת?! לבסוף פצה פיו ואמר בשקט "רק הקב"ה יכול לעזור". 

נכנס הריי"צ לחדרו של אביו הקדוש, ועומד בסמוך למיטתו של אביו. עמידתו היא בדיוק אותה עמידה כפי שהיה עומד כל השנים מול פני אביו, שעה שהיה אומר דא"ח. ביטול מופלא. הרבי שוכב כשעיניו עצומות בחזקה, ונשימותיו אך בקושי. אט אט הנשימה הולכת ונחלשת, כמעט ופוסקת. 

זעקה קורעת לב נשמעת לפתע: "טאטע! טאטע!" 

לבם של הנוכחים בחדר נקרע לגזרים. הרבי פוקח חלושות את עיניו ומביט בבנו במבט רך, כמו מפייסו על הצער הגדול הצפוי לו... 

ארבע לפנות בוקר. 

ניכר כי אלו הרגעים האחרונים. עיניו של הרבי עצומות בדבקות איומה והנשימה הולכת ונחלשת. 

שוב מפלחת את חלל האוויר זעקה איומה: 

"טאטע! טאטע!" 

לקול הקריאה פוקח שוב הרבי את עיניו ומביט בבנו במבט חומל, ושוב עוצמן. הרופאים כבר הפסיקו לתת זריקות, הם מבינים כי אין בהן עוד טעם. 

הנשימה הולכת וכבדה, והרבי הריי"צ לא יכול עוד ובקול שאגת ארי הוא זועק: 

"טאטע!!!" 

בפעם האחרונה פוקח הרבי את עיניו, הביט בבנו יחידו, ושתי דמעות גדולות זולגות מעיניו הטהורות, ומיד נעצמות שוב. 

עוד תנועה קלה מצד הרבי, יישר את ראשו, תיקן ידיו ורגליו, ונשמתו הקדושה עלתה השמימה בקדושה ובטהרה - - - 

כל הנוכחים במקום החלו לזעוק בקול גדול "שמע ישראל" ובכיים המר עלה, שבר מחיצות והרעיד עולמות... 

"בחודש הראשון, באור ליום השני, כעשרים רגעים על שעה החמישית בעלות השחר, נפתחו השמים, שמי שמים העליונים, והנשמה הטהורה עלתה להשתפך אל חיק אביה בנעימה קדושה ובשקיטה אצילית מסר רבינו הקדוש נשמתו לא-ל אלקי הרוחות, והוסגרו עיני אב הרחמן, לי, ולכל אחי חניכי בית אלקים, וברגע אחת יתום נהייתי, אני, אתם תלמידיו, ואתנו יחד עם הקודש" - כתב לאחר מכן אדמו"ר הריי"צ לכל החסידים. 

ז.

בשעות אחר הצהריים של יום ראשון, יצאה הלווייה רבתי מבית הרבי בדרכה אל 'בית החיים' הגדול שבפאתי העיר רוסטוב. עוד קודם לכן ערכו זקני אנ"ש ונכבדיו את הטהרה בחיל ובסילודין. אלה העידו כי פניו הטהורות של הרבי היו כל העת כמו חיות, ובת שחוק קלה נסוכה על שפתיו (כפי המסופר אצל הרשב"י, שלאחר הסתלקותו היו פניו מחייכות). 

את ארון הקודש עשו מקרשי הבימה של בית המדרש ומהסטנדר של הרבי. מלבד התכריכים היה הרבי עטוף בטלית השבת שלו עמה התפלל בימיו האחרונים. 

במשך כל ההלווייה נשאוהו רק תלמידי התמימים ואחדים מזקני אנ"ש, כאשר מסביב הולך עם רב וגדול, אבל ושחוח מהאבידה הגדולה. 

רגע לפני הקבורה, פנה הרבי הריי"צ לשלושה אנשים שעמדו במקום, ואמר כי קבורה זו נעשית על תנאי, ובידו תהיה הרשות לפנות את עצמותיו הקדושות לקברי אבותיו הטמונים בליובאוויטש. לאחר הקבורה אמר אדמו"ר הריי"צ קדיש יתום ובתום ההלווייה שב לביתו. 

בטרם שקיעה הספיקו החסידים להתפלל מנחה, כשלפני העמוד ניגש "היתום", הרבי הריי"צ. תפילה זו לא נשכחה מהחסידים עוד שנים ארוכות - תפילה באריכות שנאמרה מתוך בכיות עצומות מרעידות לב. 

לאחר תפילת ערבית, כשכל הנוכחים הלכו לביתם, נשארו בבית רק מתי מעט ממקורבי בית הרבי. או אז נטל הרבי הריי"צ את הרב ריבקין, שזכה להיות בשבוע האחרון עם אביו, ודיבר עמו במשך כשעתיים תוך בכי בלתי פוסק. "כעת רואה אני כי כל דבוריו של אבי עמי במחצית השנה האחרונה, לא היו אלא דברי הכנה למועד חיי החיים..." אמר הרבי ביגון נורא. "ואני לא העלתי על דעתי דבר שכזה". 

לפתע זעק הרבי הריי"צ בקול מר ובבכיות איומות: "גוואלד! גוואלד! היכן הייתה ההבנה שלי? כל החורף הוא אמר לי כל כך ברור ובפרוטרוט שהוא יסתלק, ואני לא הבנתי..." 

בכל ימי השבעה התפלל הרבי הריי"צ לפני העמוד באריכות גדולה, בדבקות נפלאה ובבכיות בלתי פוסקות, שגרמו להתעוררות והתרגשות על כל מתפללי המניין, כמו בתפילת יום הכיפורים. 
 
מיד לאחר ה'שבעה' הסתגר אדמו"ר הריי"צ בחדרו במשך ימים ארוכים. מלבד התפילות בהן היה 'חיוב' לגשת לפני העמוד, רוב הזמן הסתגר בחדרו הק', עוסק בכתיבת דא"ח ובכתיבת מכתבי חיזוק והנהגה לאנ"ש והתמימים. אף על פי שטרם הסכים ליטול באופן רשמי את נזר המנהיגות, הרי שכבר בימים אלה החל לשנס מתניים, לאזור כוחות ולאגד את חייליו לקראת המערכה הגדולה - האור מול החושך, האמונה מול הכפירה. מלחמה זו הותיר לו כ"ק אביו, ואדמו"ר הריי"צ ניצח עליה באומץ ובנחישות כל ימי מנהיגותו, הלא המה כתובים באותיות של דם ודמע בספר דברי ימיו. 

(מקור: "אשכבתא דרבי". הערה: בימים הסמוכים להסתלקות, היו עוד פרטים רבים המובאים בספר הנ"ל, ועיין שם)