בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה, כשעמד עליהם המן הרשע, ביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד. עד שריחם ה' עליהם וביטל את מחשבתו הרעה, ותלו אותו ואת בניו על העץ אשר הכין למרדכי.
 
ביום י"ג לחודש אדר, שבו חשב המן הרשע לבצע את גזירתו, נקהלו היהודים לעמוד על נפשם, ולהרוג את מבקשי נפשם. למחרתו בי"ד אדר נחו מאויביהם, וקבעו אותו ליום משתה ושמחה, והוא חג הפורים. בעיר שושן הבירה עצמה, נלחמו גם ביום י"ד ונחו ביום ט"ו. ולכן בערים המוקפות חומה מימות יהושע בן-נון, חוגגים את הפורים בט"ו באדר, והחג שביום זה נקרא "שושן פורים", כלומר חג הפורים של שושן הבירה, שהיתה מוקפת חומה (ונקרא גם "פורים דמוקפין", לעומת החג שביום י"ד שנקרא "פורים דפרזות", מלשון "פרוז" שאינו מוקף חומה).
 
חכמינו זכרונם לברכה תיקנו שבע מצוות בחג הפורים: קריאת המגילה, משלוח מנות, מתנות לאביונים, קריאת התורה, איסור הספד ותענית, אמירת על הנסים, ומשתה ושמחה (כדלקמן).