עד כמה שהמושג "דיבוק חברים" הפך נפוץ, כך מעורפלת משמעותו. מי הם חברים? כיצד נקבעים או רוכשים חברים? מה הכוונה במילה 'דיבוק'? ולא פחות חשוב – למה הכוונה במונח 'קניין בתורה', ובמה שונה קניין מהבנה שכלית 'רגילה'? 

 
כשם שהמושג מעורפל, כך רבים אופני השימוש בו וההקשרים השונים בהם הוא מופיע בספרות, ובעיקר בזאת הקבלית חסידית. 

 
פעמים 'דיבוק חברים' צץ כעצה להתמודדות עם מצוקות, עצבות וכעסים. פעמים זוהי הדרך המומלצת להבין סוגיה תורנית כלשהי, או לתפוס רעיון מופשט אודות מבנה החיים והעולם. 

 
פעמים "דיבוק חברים" הוא חלק ממהלך דקלרטיבי של השתייכות לקבוצה מסויימת ולעתים הוא מצביע על התכללות של היחיד בכלל ישראל. כנסת ישראל, כל הנשמות בכל הזמנים, מתייצבים יחד, מאוחדים כגוף אחד, בפני הקב"ה[2], ולכן הם דבוקים זה בזה כ"דיבוק חברים". 

 
פעמים אחרות "דיבוק חברים" מופיע כדרך לעמידה בפני לחצים חיצוניים. ויש גם שדיבוק חברים נזכר כדרך הכרחית לבחור בחברים המתאימים ולהימנע מהשפעות שליליות[3]. 

 
מגמות בפילוסופיה 

 
שלוש מגמות כלליות בולטות בפילוסופיה החברתית בת זמננו. מגמות העשויות לסייע בליבון המושג 'דיבוק חברים'. הזרם הליברלי, הגישה הקהילתנית והאסכולה הרב תרבותית. כל אחת מהגישות המוזכרות מתיימרת להכתיב את דרך החיים הראויה של הפרט והחברה ולשרטט את המסגרת המדינית הראויה. 

 
הליברליזם מעלה על נס את ערכי החירות והשוויון. חופש הפרט גובר על כל מטרה קהילתית, חברתית או מדינתית משותפת. סובלנות, על-פי הליברליזם, היא הדרך היחידה לחיים משותפים בתנאים של מחלוקות דתיות, תרבותיות, אתניות, כלכליות. 

 
הקהילתנות אינה מקבלת את האינדיבידואליזם המוגזם של האסכולה הליברלית. האדם הוא קודם כל יצור חברתי. הוא איננו בעל זהות נפרדת ועצמאית. השקפת עולמו היא נגזרת של סביבתו. הוא בדרך כלל מקבל את ערכי הקהילה אליה הוא שייך. על-פי הגישה הקהילתנית, תהליכי החיברות מדגישים את הסולידריות והקשרים הבין אישיים יותר מאשר את חופש הפרט. 

 
האסכולה השלישית, הרב תרבותיות, התרחבה בשלושת העשורים האחרונים כחלק מהגישה הפוסט מודרנית. תומכי אסכולה זו טוענים כי הקהילתנות מעודדת האחדה תרבותית. הרב תרבותיות לעומתה מעודדת גם בתוך החברה הלאומית קהילות תרבותיות אתניות מגוונות המקיימות ביניהן קשרי גומלין. 

מנקודת מבט מסוימת ניתן לראות את שלושת האסכולות הללו, לא כגישות מתנגשות אלא כממדים שונים המסבירים יחד את המושג "דיבוק חברים". אף אחת מהן אינה מייצגת את החברה המושלמת או ההנהגה הנכונה של הפרט. כל אחת מייצגת מציאות חלקית, ויחד הן משלימות את הפאזל הנלמד מהיות 'דבוק חברים' דרך להשגת קניין בתורה. 

 
קהילתנות 

 
הלימוד המשותף, הדבקות של חברים זה בזה, מהזווית הקהילתית, הם הדרך לגבש זהות קולקטיבית. אין אדם שיכול להיוותר ללא זהות שעל-פיה הוא תופס את עצמו והסביבה תופסת אותו. ההתקשרות מעצבת זהות משותפת שהיא למעלה מאינטרסים ואינה תלויה בשעה. 

 
החברים הדבקים זה בזה מפתחים בקרבם תחושת השתייכות לקהילה רחבה יותר, שחובקת את ההיסטוריה של העם היהודי. הדבקות היא המגע האמיתי עם העבר. הלימוד המשותף מאפשר לחברי הקהילה העכשווית לרכוש מקום ברכבת הדורות, על-ידי שכולם עוסקים בדבר אחד. הדבקות כאן היא בתוך מכלול שלם של חברים, כל לומדי התורה בהיסטוריה היהודית. היחיד נדבק בגדולי ישראל והופך להיות חלק מהם. 

 
התורה הנלמדת, על-פי גישת הקהילתנות, היא לא רק פתרון פרקטי למצוקות היומיומיות וגם לא רק אסופת רעיונות אידיאליים או מעמיקים. התורה הופכת להיות זהות ומהות. 

 
יתר על כן הקהילתיות מקדמת גם תמיכה הדדית. לכן מזווית אחת, מפורש הפסוק כי 'דאגה בלב איש ישיחנה', ישיחנה לאחר[4]. השיח עם האחר, כשהוא מתנהל בכיוון חיובי, הוא סוג של פעולה משחררת, של הסחת הדעת מן המצוקות הפנימיות המאיימות לכרסם בתפקודנו השוטף[5]. יתר על-כן שיח המתבסס על הקשבה אמיתית עוזר לנו לא לראות רק את עצמנו במרכז, ולהיות נכונים להכיר, להזדהות ולעזור לזולתנו. 

 
ליברליזם 

 
הליברליזם הוא במידת מה חלק מתהליך של שחרור עצמי, של גילוי' ה'אני האינדיבידואלי.

חכמים מפרשים כי הכוונה בנאמר על לוחות הברית הראשונים – 'חרות על הלוחות'[6], היא לא חרות אלא חירות, שמשיגים באמצעות הלוחות. החירות מתגבשת על ידי התנתקות מדחפים בהמיים ונכונות להתמקד בעניין בו עוסקים[7].

עומק הלימוד של היחיד הוא בעל ערך רב, אך כדי להגיע אליו צריך הדרכה ממקור מסוים. הפלפול הוא חלק מקריאת תיגר אינטלקטואלית המניעה את היחיד בלימודו והיא הכרחית במסגרת הלימוד המשותף. הסתירה והבניה המחודשת הם הכוח של האינדיבידואל לעמוד בפני עומק ורוחב הלימוד ולשמר את עצמיותו בתוכם, מבלי לאבד את סברתו ואבחנתו[8]. כששני חברים לומדים את רש"י או הרמב"ם ואחד תומך בעמדותיו והאחר מנסה להפריכן, הם לאותו רגע שווים לכאורה לרש"י או לרמב"ם. 

הליברליזם בדיבוק חברים הוא מעט כמו חופש הדיון באינטרנט שאינו מהווה חיץ מעמדי. כולם יכולים להשתתף באותו פורום בצורה שווה, הרב, הפרופ' והסטודנט. 

 
השיח, הדיון, המהווים אבן יסוד בסבלנות הליברלית מונעים את הסכנה לקיומו של האינדיבידואל. לימוד על דרך הפלפול הוא האנטי תזה ללחץ חברתי שעשוי להיות חבוי ב"דיבוק חברים". שיח אמיתי אינו מתיר זיוף רוחני, אלא מקדם תמיכה הדדית פרטנית. חברה שבה היחיד יכול למצוא את עצמו ועצמיותו בסביבה לא מנוכרת. 

 
רב תרבותיות 

 
"דיבוק חברים" הוא גם מהלך של העדר שיפוטיות וקבלה של האחר, מראשיך ועד שואבי מימיך. הקבלה הזו אינה תוצר של טוב לב, כי אם עיקרון יסוד העומד בתכלית הבריאה. הבורא, במחשבה היהודית, ברא את בני האדם בעלי דעות רבגוניות ושייכים לקבוצות שונות על מנת להאדיר את מלכותו. 

 
ככל שהתומכים באיש מסוים הם ממקומות ורקעים שונים, בני מעמדות מגוונים יותר ונושאים בתפקידים נבדלים ורמות התמחות שונות, כך אותו אדם נחשב יותר. 

 
הדרת מלך היא תוצאה של ריבוי אנשים, מסוגים שונים, המקבלים על עצמם את מלכות המלך. התמחויותיהם המגוונות, דעותיהם המרובות, וצורתם השונה הם המעצימים את כבוד המלכות. 

 
הדמיון בין בני אדם מפחית דווקא מהדר המלך והופך אותו מגזרי. מתוך הייחודיות של כל פרט ופרט, המרחב הייחודי שבו הוא מפתח את עצמו ומביע את עצמיותו, צומחת האפשרות להמלכה של הבורא. הליך המלכה זה הוא המדביק בין החברים השונים זה מזה. 

 
החיבור של הפרטים השונים יחד, האחדות הנוצרת בין הפכים, השלום הנרקם בין אנשים החושבים באופן שונה והם בעלי מנהגים שונים, מהווים את המקור לגילוי כוח האין סוף. שכן כוח האין סוף מתגלה במקום שיש בו אחדות בין הפכים. אחדות ההפכים מעידה על צעידה במגמת השתפרות ונכונות לפשרה על מנת לזהות את הכוח המאחד את כולם[11]. 

 
לשים לב לחברים 

 
נפוצה האמרה כי בגיל עשרים לערך אנחנו עסוקים כל הזמן במה יחשבו עלינו. בגיל ארבעים אנחנו קצת יותר בוגרים ומגבשים לנו עמדה נחרצת שלא מעניין אותנו באמת מה חושבים עלינו, העיקר שנהיה נאמנים לעצמנו. בגיל שישים אנחנו מבינים שאף אחד באמת אף פעם לא שם לב אלינו. אם מישהו כבר שם לב, הוא ראה את עצמו דרכנו. 

 
הרעיון היסודי של דיבוק חברים הוא די הפוך. שלא נתרגש ממה שחושבים עלינו, אבל בהחלט שנשים לב אל האחרים. בגיבוש זהות משותפת, בהשתייכות למסורת והיסטוריה ארוכת שנים, בפלפול חקרני ובהבנת השונה נקנה לנו מקום משלנו בתורה. קניין המבטא התקשרות חזקה ועמוקה יותר מאשר הבנה כללית וחד פעמית.

---

[1] אבות פ"ו מ"ה. 

 
[2] הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם, ג' חלק שני ה'תשי"א, עמ' 331. 

 
[3] מאמרי אדמו"ר האמצעי, קונטרסים, פוקח עורים, חלק שלישי, תקיג. 

 
[4] 'דאגה בלב איש, ישחנה', נאמר במשלי יב, כה. חכמים מציגים שני פרושים לאמור, האחד כי יסיחנה מדעתו, והפרוש השני כי יסיחנה לאחרים. ראו יומא ח, דף עה, סנהדרין, פרק יא, דף ק; סוטה, פרק ח, דף מב; מובא גם אצל הרבי מליובאוויטש, היום יום, כה סיון. 

 
[5] ראו שיחת הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם, ז, חלק ראשון, שיחת ש"פ מקץ, זאת חנוכה ה'תשי"ג, עמ' 253. 

 
[6] תשא לב, טז. 

 
[7] ובלשון הכתוב: "אל תקרי חרות אלא חירות", עירובין נד, א. להרחבה ראו הרבי מליובאוויטש יא, חלק שני, שיחת ש"פ במדבר, מב"ה סיון, ה'תשי"ד, 283. 

 
[8] אגרות קודש, כרך ד, א'קנא. 

 
[9] להרחבה ברעיון חיבור שני הפכים ראו: הרבי מליובאוויטש, להבין ענין נתינת התורה, ליל א' דחג השבועות (לפנות בוקר), ה'תשט"ז.