בשבועות האחרונים הוא שכב על מיטה קטנה בבית רפואה אלטרנטיבית בצפת. גופו בגד בו. הוא איבד ממשקלו בקצב מהיר. 

 
בצל החולי ואובדן התקווה להחלמה הוא האמין בכל לבו ב"חיים נצחיים". כל מי שפגש בו, לא יכל שלא להתרשם מהנחישות ועוצמת האמונה המדבקת. מי שביקר אותו גם לא יכל שלא לתהות על משמעות האמונה של אותו ישיש חולה שלפניו בחיי נצח. 

 
לא פחד מהמוות 

 
הרב משה ניסלביץ נפטר בליל חמישי האחרון, בגיל 87. מחצית מחייו לערך חי בבריה"מ הסובייטית, תחת משטר דיכוי טוטליטרי, שהתנגד לכל ביטוי של סממן דתי. 

 
לפחות במחצית הראשונה של חייו, ניכר כי לא חשש מהמוות, והיה מזומן למסור את חייו בכל רגע נתון בעבור העיקרים בהם האמין. 

 
הסובייטים, בהשראת הכתבים המרקסיסיטיים, ראו בדת, כל דת, סכנה לתודעה הפרולטרית. במובנים פרקטיים יותר, הדת נתפסה כמאיימת על המשטר הטוטליטרי. 

 
הסובייטים ביקשו, היה הרב ניסלביץ' מספר, להאריך את השבוע לשמונה ימים. מי אמר שהשבוע חייב להיות בן שבעה ימים? 

 
שבת, מקוואות, מילה, מנייני תפילה, לימוד תורה, חינוך יהודי, חגים, סוכות, מצות, כל אלה היו אסורים בתכלית האיסור. מי שהלשינו כנגדו שהתפתה לשמר סממן דתי כלשהו, הפך בן רגע לחי מת, ובעל סיכוי גבוה במיוחד להצטרף למיליוני 'הנעלמים' מאחורי 'מסך הברזל' הסטליניסטי. 

 
בתוך משטר של אינדוקטורינזציה משוכללת, טרור ופחד, ראה עצמו ניסלביץ' שליח האמונה היהודית. בתחבולות ובמסירות נפש אין סופית נאבק לארגן עוד מניין, עוד שיעור, להימלט מחינוך קומוניסטי לטובת לימוד יהודי. בכל יום, מאז היותו בן 10, חייו היו תחת בסכנה, ובאף רגע הוא לא השליך את האמונה מנגד ונכנע לתביעות המשטר. 

 
היו פעמים שהזריק לעצמו זריקות להרגעת הלב, שיעמוד בלחץ של הפעילות המחתרתית. היו תקופות שתהה מה הערך בהבאת ילדים לעולם אכזר כל כך. למרות התהיות, האמונה הזכה, התמימה, שמרה אותו פעיל, וכנראה גם בחיים. 

 
בשנות השבעים, כבדרך נס, זכה לעלות ארצה. במחצית השנייה של חייו, השקיע זמן מרובה בקידום רווחת העולים מרוסיה. הוא הקים באירופה, בארה"ב ובישראל מערך מסועף של תמיכה רוחנית ופיזית ליוצאי בריה"מ, והיה טרוד כל העת בקידום פרויקטים שונים למענם. 

 
גם בארץ, בזמנים של קושי ומשבר, ובעתים של הצלחה והתעלות, ניכר שלא פחד, בטח שלא מהמוות. ואם פחד, התגבר. הוא לא רצה למות. הוא רצה לחיות עוד. הוא רצה לחיות חיים נצחיים, אך לא מפני שפחד למות. 

 
תכירו – מרכז רוחני עולמי 

 
בארץ התגורר ניסלביץ בנחל'ה. שכונה הממוקמת בלבה של קרית מלאכי. עיירת פיתוח הסובלת מאבטלה ואחוזי פשע גבוהים, ורבים מדייריה הם ממעמד סוציו אקונומי נמוך. 

 
לא די באמור גם השכונה עצמה נראית במבט ראשון כעלובה למדי. במרכזה בית כנסת וכמה מוסדות חינוך, ומסביב בתי שיכון מהסוג שחברת עמידר בנתה באזורי מצוקה. מבואות הבניינים ישנים וברובם דורשים שיפוץ כללי. המחסור הבולט בגנים ציבוריים, מדשאות ופינות ירוקות, מזכיר את הזנחת תמיכת הממשלה בעיירות הפיתוח. 

 
אולם הרושם הראשוני מטעה. כל מי שיורד לרגע מרכבו ונחשף למהלך העניינים בשכונה אינו יכול שלא להתרגש. מדובר באחד המקומות הרוחניים והתוססים ביותר בעולם כולו. 

 
אפילו דארמסלה ההודית, מקום משכנו של הדלאהי לאמה, המנהיג הטיבטי הגולה, הייתה כנראה מפסידה בתחרות על היצע הפעילות הרוחנית שיש במקום. 

 
דיירי השכונה, חסידי חב"ד ברובם, תמיד מסבירי פנים, מכניסי אורחים ואוהבי אדם. בית הכנסת פתוח מעלות השחר ועד לאחר חצות ושיעורים מתקיימים בו בכל עת. התוועדויות של שמחה ומשקה, שבהן לוקחים חלק צעירים מבוגרים וקשישים, הן מחזה נפרץ. תיירים מבקשי משמעות רוחנית ואורחי סמינרים, הנערכים תדיר בשני המבנים שהקים ניסלביץ' במרכז השכונה לטובת העולים מרוסיה, מייבאים למקום מניחוחות ערים תיירותיות כצפת וירושלים. 

 
מעל לכל מרתק להיתקל בדמויות ססגוניות מבפנים ושחורות מבחוץ, שהן מופת לעבודת המידות ושמחת חיים. בכל אירוע כמעט מזדמן לפגוש את אחד המשפיעים החסידיים או גאוני הלכה וגמרא, שכמו יצאו מסיפוריו של ש"י עגנון, ושכל מפגש עמם מעצב לך משהו בחייך. 

 
נחל'ה היא אי מבודד בהמולת העיר. היא האנטי תזה לתרבות הצריכה. היא קצת העיירה היהודית הגלותית, שהתירה לארץ ישראליות עזה ובטוחה בעצמה לחדור אליה. 

 
הרב ניסלביץ גר בדירה קטנטנה בת שלושה חדרים, בבית דירות ישן. בדירה היו בעיקר ספרים. מאות ספרים. הצניעות, ההסתפקות במועט יכולים להוות סממן היכר. הוא מעולם לא השקיע בשום חפץ של יוקרה או פאר. הוא היה עושה את דרכו שלוש פעמים ביום לבית הכנסת הקרוב. מתפלל באריכות, נוטל ידיים לפי כל הדינים והדקדוקים. 

למרות שבעצמו הקפיד על קלה כחמורה, מעולם לא שפט את האחר. מעולם לא הותיר טינה בלבו. אחרון עובדי הניקיון, הרחוק מיהדותו, היה יכול לזכות ממנו להערכה בדיוק כמו למדן חסידי נודע. 

 
הוא לא רצה למות כי רצה להשלים את משימות חייו. בביתו, במהלך השבעה, נתגלה אוצר של תוכניות, שהיה מפרט בדקדקנות על פיסות נייר. ניירות מלאים רעיונות כיצד להנכיח את הבורא בעולם היו מפוזרים בכל עבר. רק מיעוט התוכניות הצליח להגשים בחייו. חלק אחר הוא קיווה שעוד יספיק להגשים. לכן לא רצה למות. לכן גם רצה לחיות חיי נצח. 

 
תחיית המתים 

 
זו אולי רק הרגשה, אך כשניסלביץ' דיבר על חיים נצחיים, נדמה שלא התכוון לתחיית המתים ולהתלבשות מחודשת של הנפש בגוף גשמי. 

 
תחיית המתים היא המצב האחרון והשלם ביותר של הבריאה בהשקפה היהודית. הרמב"ם מונה את תחיית המתים כעיקר השלושה עשר באמונה היהודית. הקבלה והחסידות מכריעות כדעת הרמב"ן כי לעתיד לבוא המוות ייעלם מן העולם והתחייה תהיה בגוף הגשמי. זוהי תקווה עתידית לשלמות הגאולה. 

 
המוות, על-פי הרעיון הקבלי, הוא תוצאה של חטא עץ הדעת. חטא שהמניע לו הוא התאווה, המשיכה, התשוקה לתפוח הבלתי מושג. 

 
המוות נועד לא לאפשר קיום נצחי לרע. התיקון לחטא הוא התנאי לתחיית המתים[1]. 

 
חיי נצח כאן ועכשיו 

 
לא בטוח שניסלביץ' התכוון בדבריו לתיקון חטא עץ הדעת. הוא התכוון, אולי, למשהו פנימי וקרוב יותר. בחיים נצחיים הוא התכוון לחיים הראויים לשמם כבר בעולם הזה. הוא התכוון להתחברות לחיים נצחיים, לחיי החיים, של כל אדם, במציאות החיים המוכרת לנו. הוא לא רצה באנשים רדומים. חיים מתים. 

 
הוא ביקש להצביע על הקשר האפשרי של האדם אל הנקודה הגבוהה ביותר בנפשו, לעצם החיות. נקודת עצמותו, היחידה שלו. בנקודה זו הדבקות בבורא היא כה גבוהה, עד שאין משמעות למושג מיתה[2]. אם נצליח להחדיר מהאינסופי בתוך הסופי והמוגבל, אם נצליח לחשוף מעט מהנקודה הגבוהה ביותר של הנפש, נצליח גם לחיות, ולו לרגע אחד, חיי נצח. 

 
להתחבר לנקודה הגבוהה ביותר בנפש מבטיחה שתחיית המתים העתידה תתגשם כבר כאן, בזעיר אנפין, בחיינו הגשמיים. החיבור של המוגבל עם הבלתי מוגבל מחדיר מהבלתי מוגבל בתוך המוגבל ולכן הופך את הזמן לנצחי, אינסופי. 

 
מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים 

 
ניסלביץ' לא קרא לקדם אמונה רחוקה מזמן וממקום. לא הבטחה ערטילאית אלא בקשה לחיות כאן ועכשיו את חיי החיים. חיים שראוי לחיותם[3]. 

 
הוא האמין שלימוד תורת החסידות, לימוד פנימיות התורה והשגת הנקודה העיקרית שבלימוד זה הם המפתח לחיים שכאלה. ולכן מייד לאחר שהכריז כי עלינו לחיות חיים נצחיים תבע מבני שיחו ללמוד חסידות ולשתף באשר למדו גם את חבריהם. 

 
זו הייתה צוואתו ולכך הקדיש את חייו. את פסגת הלימוד הוא מצא בשער הייחוד והאמונה, החלק השני בספר התניא. לא היה כנראה דבר שרווה ממנו נחת יותר מלימוד והוראה בספר זה. 

 
הוא האמין כי מי שחוקר באלוקות, מי שלומד אודות הקונסטרוקציה על-פיה בנוי העולם, מקדם עבורו ועבור העולם חיים נצחיים. ההיגיון הוא כי מי שחוקר אלוקות, בסופו של דבר גם מתקשר אל הבורא. והחסידות מספקת את מערכת החקירה האופטימאלית. 

 
בתלמוד מתוארת שיחה בין שני חכמים אמוראיים, שהתנהלה במהלך סעודה אליה הזמין החכם הבבלי רב נחמן, את החכם מישראל, רבי יצחק[4]. 

 
כחלק מהדיאלוג מציין האמורא הישראלי כי 'יעקב אבינו לא מת'. כמה וכמה מאמרים ודיונים הובאו על הגמרא המדוברת. אחת המסקנות היא כי חיים נצחיים הם גם היכולת של כל אחד מאיתנו להחיות מישהו אחר, על ידי שהוא לומד את עניינו[5]. 

 
'מה זרעו בחיים אף הוא בחיים' נאמר בתורת הסבר כיצד יעקב אבינו לא מת. כשיש מי שימשיך את הדרך, אנשים לא יכולים באמת למות. הם חיים בנפש ובגוף בקרב אלה המחיים אותם. והם גם מחיים את אלה העוסקים בתורתם.
במובן זה, אפשר לסמוך על צאצאיו ותלמידיו של הרב ניסלביץ' שהוא לא ימות לעולם. צוואתו היא המשימה של יותר מדי אנשים מכדי שזו תיגנז.

---

[1] וראו: הרבי מליובאוויטש, מאמרים מלוקטים חלק ד יום ג' פ' דברים, ה' מנחם אב, ה'תשכ"ה עמ' 124. 

 
[2] ראה סנהדרין עב, סע"א (וראה גם מדרש הנעלם (וירא קיד, ב)): צדיקים אין חוזרין לעפרן כו' לעולם קיימי. וידועות דיעות הרמב"ם והרמב"ן בזמן עיקר השכר וההכרעה בזה (לקו"ת צו טו, ג. ש"ש סה, סע"ד. דרמ"צ יד, ב. וראו בעניין הרבי מליובאוויטש, עניינה של תורת החסידות, עמ' 5-6. 

 
[3] אגרות קודש כב ת'תכט. 

 
[4] תענית ה, ב. 

 
[5] תורת מנחם א ה'ש"ית, שיחת ש"פ חוקת ט' תמוז ה'שי"ת.