בבוקר, אחרי שקרא קצת חדשות, אני זוכה ממנו לטלפון ראשון. בקול ידעני אך סדוק במקצת הוא מעלה תהיות במישור הבינלאומי, "תגיד, חשבת מה יקרה אם האחים המוסלמים ישתלטו על מצרים? אתה יודע שהצבא של מצרים הוא החזק ביותר במזרח התיכון? נראה שפניהם למלחמה?! לא? ואל תשכח את איראן", שוב איראן. "כדי להתמודד עם בעיות מבית היא בטח מתכננת לנו משהו". 

בבוקר הוא מוצא אותי די תקיף. בעל-פה אני חוזר על המנטרה שבקום המדינה היו כאן רק 600 אלף איש, מוקפים במדינות עוינות וחזקות לא פחות, והסתדרנו. "אז תפסיק לשקשק מכל שינוי במזרח התיכון". 

וכדי שלא יתבטל ויקשקש, אני דוחף לו ליד מאמר מבריק של הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, "קול דודי דופק", שהושמע כנאום, שנקרא מהכתב, בעצרת לרגל יום העצמאות השמיני של מדינת ישראל, ב"ישיבה-יוניברסיטי". 

אני מחייב אותו לקרוא ומזכיר כי שנת נשיאת הנאום, ה'תשי"ו, 1956, הייתה אחת השנים הסוערות שידעה מדינת ישראל מאז הקמתה. תקריות לאורך הגבולות וחדירת מסתננים ואנשי פדאיון היו ענין כמעט יומיומי. במישור הכלכלי והתרבותי מדינת ישראל נמצאה בעיצומו של תהליך התבססות כמדינה הקרובה לערכי המערב. 

אני מסביר לו כי למרות הרושם המוטעה, המאמר מגלם הבטחה שעדיין לא הוחמצה, ולא יכולה להיות מוחמצת. התפקיד שלנו הוא לכונן חברה תקינה, בריאה, שעובדת לתיקון פגמיה. חברה האוחזת במערכת מוסרית ברורה, הכוללת את היכולת לאהוב ולהכיל את האחר, ובה בעת בטוחה בצדקת קיומה ובאחיזתה במולדתה. 

אם נעשה זאת, אני מבטיח לו, אם הדברים יהיו ניכרים בפעולות היומיומיות של כל אחד מאיתנו, בחלקת האלוקים הקטנה שלנו, השעה לא יכולה להיאבד. הדוד ישוב וידפוק. וכל עוד אנחנו כאן, כנראה יש לנו את ההזדמנות לתקן, לקום ולפתוח את הדלת, למצות את ההזדמנות. 

הנחרצות כנראה עושה את שלה, וממש בלי כל כוונה רעה, כשהוא רואה שבהיבט הביטחוני למדתי פחות או יותר להירגע, הוא נזכר שאתמול גלש ישירות לאתר של בנק לאומי, ולכן זו ההזדמנות לדבר על הנושא הכלכלי. 

מבלי משים הטון מתחלף לנבחני, כאילו צריך להאשים מישהו במצב, והוא זורק לעברי, "תגיד, מה יהיה?! אתה לא מרוויח מספיק. ומה עם הפנסיה? לא חסכת כלום לפנסיה. החודש עוד תסתדר, ומה יהיה עם האוברדראפט בחודש הבא? רק שלא יחזרו הצ'קים של החוגים של הילדים'. 

ואני, בנינוחות מסוימת, שהתגבשה במאמץ רב ואחרי שנים של אימונים, מפנה אותו לקרוא את הספר החביב עלי 'טרדות הפרנסה', וללמוד ממנו כיצד הטרדות הן כמו סכי עיניים, שנועדו להפריע לנו מלראות את יופיו של הבוקר הזה, ובכלל מבקש ממנו לשנן ולהטמיע את העצות המובאות שם כדי להמשיך את היום בחיוך, ואפילו כדי להצליח יותר במישור הכלכלי. 

וזהו אני בטוח שסיימתי. נתתי לו כלי איכותי להתמודד עם הבעיה הנפשית שלו. סך הכל עבדתי על הספר לפחות שנה, אז לא יקרה כלום אם הוא ישקיע יום בקריאה. 

ואכן נדמה שהבחור נרגע ואני מתפנה לעמל יומי. עד הצהריים אני לא שומע ממנו. לאחר ארוחת הצהריים הוא מגיע ובלי הכנה מוקדמת קורס על הספה בסלון בפנים מכורכמות. 

"מה כבר השגתי בחיים? עשיר כבר לא אהיה. ובכל זאת, נכון, אני עדיין צעיר במושגים מערביים, אבל אף אחד לא מכיר אותי. כל כדורגלן סוג ג' מרוויח יותר ומוכר יותר. למה לא נולדתי כמו נינט למשל, עם כישרון ומזל". 

בזמן הזה של היום אני חסר סבלנות, ומבקש ממנו להפסיק עם האגו והיהירות. 

"מספיק כבר עם אני ואני. דיברנו על זה, לא? תחזור ותשנן שהעצבות היא אגו, והיא גם עבודה זרה, כי אתה כל הזמן עוסק בעצמך במקום לצאת קצת ולהאיר את העולם. די גם עם "אכלו לי שתו לי". אני לא מוכן להיכנס לזה שוב. תעבוד על זה לבדך". 

פגוע מההתקפה ומחוסר הנכונות שלי לטבול עמו בסחי של עצמו, הוא משחרר אותי עד הערב. 

בערב הוא נזכר להזכיר לי איך צריך להיות אבא ושאולי יש בעיה עם הילדים. 

"הם התקררו כי לא שלחת אותם בלבוש חם. ואתה גם לא משקיע בהם בהכנת שיעורי בית, אז איך הם ישיגו הישגים בחיים? ואנגלית. מה עם האנגלית?" 

תוך כדי דברים, כבדרך פלא עולות לו כל אחת מהכתבות המזוויעות שקרא בשבוע האחרון, על הילדה ההיא שהותקפה, והילד שנפל, וחברו ש.. 

דייייי אני אומר לו. קצת ביטחון. כל מאן דעביד לטוב עביד. 

בערב יש לי יותר סבלנות אז אני מספר לו שוב את הסיפור על רבי עקיבא והסיפור על נחום איש גמזו, ומרצה בפניו כיצד כל שקורה במציאות לטובה קורה, גם אם הדברים לא ניכרים. כל ארוע מחביא עבורנו מסר פנימי שאותו אנחנו צריכים לעכל. אז אם נעבוד על עצמנו, כנראה שלא נזדקק לסבב ייסורים נוסף. ובכלל, במה עוזרת הדאגה, היא רק משתקת, מכווצת, מונעת את חירות הנפש. "תזכור", אני מדגיש בפניו, "חשוב טוב ויהיה טוב!" 

רק שתדעו, בחודש אדר, כשכולם מדברים על שמחה, המצב הולך ומחריף. החבר שלי רק שומע על מעלות השמחה, ועד כמה היא נחוצה – כבמטה קסם היקף, עומק ואיכות החרדות גוברים ללא הכר. כמו שני אנשים שנאבקים, וכשאחד מגביר מאמץ, השני מבקש להתעצם כנגדו. במה הוא לא נזכר בחודש אדר, בבעיות אפשריות בשיניים, בכך שמערכת החשמל עשויה לקרוס, ומספיק גיץ אחד בשביל שריפה איומה ונוראה, ומה אם פתאום יפטרו אותו מהעבודה. 

בחודש זה אני לא מוותר לו, וכדי שקצת יירגע, ינסה להשתחרר מעצמו ואולי ליהנות מרגעים בודדים של שמחה אני מושיב אותו ללמוד בכל ערב שני פרקים הכרחיים למצב מספר התניא, כו ו-כז. 

הוא כבר כמעט למד לשנן אותם בעל-פה. אחרי שאנחנו מסיימים, שוררת תחושת הקלה, מעין ריחוף באוויר. החיים נראים ורודים ומבטיחים יותר. ואנחנו מתחילים קצת לצחוק. הוא מפסיק להחמיץ פנים לכולם, מתוך חולשה וחוסר קבלה עצמית. 

הבעיה שזה מחזיק בדיוק יממה. למחרת הוא כבר שוכח וחוזר לסורו. אז אני מבקש ממנו ללמוד עוד הפעם.