בתמימות אין הכוונה למי שהוא שוטה, אינו ערמומי ונטול יכולת תחכום. בתמימות הכוונה להשלמה היוצרת שלמות. ליכולת להכיל דברים נפרדים. תמים הוא מי שמצד אחד פועל על פי שכלו כמיטב יכולתו, ומצד שני מסוגל לקבל עול, למעלה מטעם ודעת[1]. התמים אינו נכנע לפיתויי האינטרס הצר, פשוט משום שהוא אינו מעמיד את עצמו במרכז, אלא את העניין שלפניו. לכן הוא גם הרבה פחות פגיע מהציני העוטף עצמו בשריון. תמיד הדבר בו הוא עוסק הוא החשוב, ולא איך הוא נתפס בעיני אחרים.
בעוד הציניות היא סוג של לבוש המגן מפני הסביבה ומונע מהאדם להיחשף ולהיכוות, התמימות מבטאת מהלך מסוג שונה. מהלך של התמקדות, ריכוז בדבר אחד והתעלות מעל הריבוי. מהלך המונע תחושת חסך ופניות רגשית ויוצר השלמה עצמית. המיקוד מסייע בידי התמים להתגבר על חסרון גסותו הראשונית.
במובן זה התמימות היא סוד ההצלחה של הבינוני, האדם הקיומי, האזיסטנציאליסט, זה שמצליח לחיות כאן ועכשיו. הבינוני יכול להתגבר על המאבק הפנימי המתחולל בתוכו רק כשהוא מרוכז בדבר אחד, בעיסוק אחד, שהוא איננו הוא. כל פעם שהוא משיב את עצמו למרכז, הוא עשוי למעוד ממעלתו כבינוני ולאפשר את המשך המאבק בין צדדיו הבהמיים לבין כמיהתו אל האמת הנשגבת ממנו.
שלמות כהוספה
התמימות, שניתן ללמוד משנת עיבור, איננה השלמת חיסרון אלא הוספה. היא שלמות של דבר גם אם איננו חסר ביסודו[2].
דוגמא טובה לכך היא למשל מצוות הצדקה כלפי עשיר שנפל מנכסיו, המחייבת הרבה יותר מאשר מצוות הצדקה לעני, שמעולם לא הורגל בחיי יוקרה ומותרות.
על הפסוק 'די מחסורו אשר יחסר לו'[3] מפורש כי למרות שאין האדם מצווה להפוך את רעהו העני לעשיר, הוא צריך לדאוג למלא את כל מחסורו כפי שהורגל בעברו. ומפרטת הגמרא, 'אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו'[4]. כשאדם שידע טעם של עושר ושפע דחוק כלכלית, הוא מתדרדר למצב קשה. נורא עבורו להיות עני. העוני אינו מתבטא רק באובדן הכספי אלא מבטא גם תחושת כישלון אישי, לפחות בעיני אותו אדם. הבושה מפני תפיסת הסביבה את מפלתו מכפילה את קשיי ההתמודדות עם המציאות החיצונית שנוצרה.
השלמות בדאגה לאותו עשיר היא לא רק לצרכיו הפיזיים המיידיים. אלא גם למלא עבורו חסך נפשי עמוק יותר.
הבנת צרכיו של הזולת הם בעלי ערך כה רב, עד כי מסופר על הלל הזקן, ראש הסנהדרין כמאה שנה לפני חורבן בית המקדש השני, שפעם אחת חיפש עבד לרוץ לפני סוסו של אדם שנפל מנכסיו. משלא מצא עבד, רץ הוא, הלל הזקן, נשיא ישראל בכבודו, לפני סוסו של האיש למרחק של שלושה מלין[5].
התמימות המדוברת כאן היא של נותן הצדקה, שאינו אומר לעצמו, 'תראו את העשיר הזה שנפל מנכסיו, הגיע הזמן שילמד להסתדר עם קצת פחות'. הוא תמים בהערכתו את הזולת ומבקש לתת לו כפי צרכיו הסובייקטיביים. הוא אינו בא בטרוניא עם המציאות הסובבת אותו. הוא מתמודד עמה בתמימות, הנובעת מקבלתו את עול בורא עולם והשגחתו.
שנת לבנה ושנת חמה
שנה בת 12 חודשים, למרות שלא חסר בה דבר, אינה נקראת שנה מלאה, תמימה. רק שנה מעוברת נקראת כך[6]. כדי להבין מדוע, צריך לברר קודם לכן את המשמעות של שנה מעוברת.
החודש העברי כידוע אינו חלק אחד מ-12 חודשי השנה, אלא תלוי במחזור הלבנה[7]. לכן לוח השנה העברי נקבע על-פי מחזורי ירח.
חודש הלבנה הוא בן 29 יום וחצי לערך[8]. שנת החמה היא 365 יום ורבע לערך[9]. כלומר שנת החמה ארוכה ב-11 ימים לערך מ-12 חודשי לבנה. על-מנת לסגור את הפער, מקיימים, על פי הלוח שתיקן הלל הנשיא (מדובר בהלל אחר ומאוחר יותר מזה שהוזכר קודם), שנת עיבור כל שנתיים שלוש, או ליתר דיוק 7 שנים בכל מחזור של 19 שנה.
שנת עיבור היא כמו הריון של השנה. הולד הוא חודש נוסף, חודש אדר, שנועד על מנת להשוות את השנים שלפני שנת העיבור והשנים שאחרי שנת העיבור, למחזור השנתי שעל-פי החמה.
המטרה לשמה מעברים את השנה לשמור על הקשר ההדוק בין מועדי השנה לבין עונות השנה, ובעיקר לוודא שנחגוג את ליל הסדר תמיד באביב[10].
'כל יומא ויומא עביד עבידתיה'
העיבור, המשווה את שנת החמה עם שנת הלבנה, מצביע גם על הקשר בין הלבנה והחמה. אור השמש מלמד על שגרה והעדר שינוי. חסד מתמיד של הקב"ה לעולם. אור הלבנה עניינו שינוי וחידוש, עד שאין יום אחד דומה לחברו. בני ישראל נמשלים ללבנה[11] משום שהם עתידים להתחדש כמותה.
ישנם כמה וכמה מסרים העולים משנת העיבור ומיחסי השמש והלבנה. אחד מהם הוא כי צריך ללמוד לשלב בחיינו את שני הממדים הללו, השגרה והעדר השינוי יחד עם החדשנות. השגרה, כסדרת פעולות קבועה החוזרת על עצמה מתקשרת אצלנו עם העדר אנרגיה, אובדן משמעות, עייפות, ריקנות ותסכול. שינוי וחידוש בדרך כלל מלווים בחיות והתלהבות.
שנת העיבור נועדה להשוות את השגרה, המיילדת פעמים רבות ציניות וקרירות, עם הרעננות והחדשנות, ועל ידי כך להמריץ כל יום ויום לעבודה מחודשת מלאת חיות וכוחות.
על-פי הזוהר, 'כל יומא ויומא עביד עבידתיה', לכל יום יש כוח משלו ואת העבודה שלו. העבודה על-פי רש"י אמורה להיתפס בעינינו כדבר חדש שאליו אנחנו רצים ולא כדבר משעמם החוזר על עצמו[12]. הרעיון של העיבור הוא שמעלת ההתלהבות בעבודה החדשה, הנובעת בדרך כלל מגישה תמימה שבכוחנו לשנות את המציאות, תחדור גם בעבודה הקבועה[13]. ללא תמימות, המתבטאת בעיבור, קשה להשיג את החדשנות והרעננות הנחוצים כדי לראות בכל יום ובעצם בכל אירוע והתרחשות, דבר חדש וייחודי.
חטא הקנאה
האיחוד בין מחזור השמש למחזור הירח מבטא מהלך של תיקון אנושי. החיבור בין השמש, המסמלת את הגורם המשפיע, והירח, המגלם את הגורם המקבל, הוא חלק מהכוח הניתן בידי בני האדם לממש את תכליתם.
שני המאורות הגדולים נבראו שווים[14]. אלא שהלבנה נתמעטה משום שקטרגה, קינאה בשמש[15]. הלבנה התמעטה ואפשרה עולם פגום, עולם שיש בו שינויים ותמורות. זאת במטרה שתהיה עבודה של האדם בכוחות עצמו של האדם. העיבור מסמל עבודה זו. הוא מסמל את הכוח שניתן בידי בית דין לקדש חודשים ולהשפיע על קדושת הזמן[16]. כלומר עבודת התחתונים, הכוללת שינויים ותמורות, משפיעה גם על המהלך הקבוע של הזמן. ואת ההשפעה הזאת של הזמן מבקשים להחדיר בחיי השגרה היומיומיים שלנו.
[1] 'תמים תהיה עם הוי' אלוקיך' (דברים יח, יב). נושא התמימות נדון בהרחבה אצל הרמב"ם, הרמב"ן רש"י והחסידות. לסיכום הגישות השונות כלפי התמימות ראו בספרו של הרב יצחק גינזבורג, תום ודעת, בעריכת הרב ישראל אריאל, הוצאת 'גל עיני', ה'תשס"ד.
[2] על הרעיון והדוגמה ראו: הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם י, ה'תשי"ד, עמ' 121, וגם: לקוטי שיחות ל לך לך, שיחה ב' עמ' 46.
[3] דברים, פרשת ראו טו, ח.
[4] 'יתום שבא לישא שוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכל כלי תשמישו ואחר כך משאין לו אשה שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו', כתובות סז, ב.
[5] כתובות סז, ב.
[6] בהר כה, ל. ראו: ערכין לא, א (במשנה)
[7] ראה "בפירוש" לרמב"ם הל' קדה"ח בתחלתו. וראה ראב"ע בא שם. ובכמה מקומות.
[8] רמב"ם הל' ברכות פ"ו ה"ג
[9] שם רפ"י.
[10] ר"ה כא, א. סנהדרין יג, ב. רמב"ם שם רפ"ד.
[11] ישראל מונין ללבנה: סוכה כט, א. וראה גם ב"ר פ"ו, ג.
[12] ואתחנן ו, ו.
[13] כדברי הגמרא: אהנאי לתמידין, זבחים צא, א. וראו אצל הרבי מליובאוויטש שיחת שבת פרשת תרומה, ב' דראש חודש אדר ראשון ה'תשד"מ.
[14] בראשית א, טז.
[15] פרש"י עה"פ. 'אפשר לשני מלכים בכתר אחד?' (חולין ס' ע"ב)
[16] תורת מנחם ב, חלק ראשון, ה'תשי"א, עמ' 239.
