ספרי המוסר ברובם עוסקים בבירורן של בעיות פרטיות ובדרכים שבהן יוכל האדם להגיע להישגים ידועים בתחומים מוגדרים. בדיון מפורט שכזה יש צד של יתרון, שכן הוא מכוון לשאלות מסויימות ומבוררות ששואל האדם את עצמו, ומשום כך אף התשובות שהוא מגיע אליהן הן מבוררות ומוגדרות. אך לעומת יתרון זה, ישנו חסרון בהגבלת הדיון לאותן בעיות מיוחדות שהספר עוסק בהן, וממילא, הפתרונות אף הם יפים לאנשים מסויימים בלבד. אדם אחר יכול לעמוד בפני ספר כזה, להתרשם שהוא אכן יצירה גדולה ועמוקה, ויחד עם זאת, כספר מוסר, לא ידבר אליו. תחושתו היא שאין בזה תשובה היפה לבעיותיו שלו, לאישיותו המיוחדת ולמצבו באותה שעה.

לעומת זאת, ספר התניא אינו מטפל – בעיקרו, בבעיות פרטיות, אלא חותר להגיע אל שרשי הדברים, להעמיד את בעיות האדם על הנוסחא היסודית ביותר ולפתור את הבעיות בדרך הכוללת ביותר.

הספר מבוסס על הכללה מעמיקה מאוד של בעיות הנפש הפנימיות, הוא דן במקורן הראשון של הבעיות, בטוב וברע בכללם, ככוחות מהותיים ויסודיים שבנפש. ההדרכה שבספר התניא מכוונת את האדם לראות את אלפי הסבכים, הספקות והיצרים שבתוכו, כגילויים של בעיית יסוד אחת – המאבק בין הטוב והרע שבתוך נפשו שלו.
הספר מצייר בתנופה ואף בדרמאטיות עצורה את חייו של האדם, כמערך מלחמה עצום המתחולל במשך כל ימי חייו בין הטוב והרע, בין הדחפים הכופים את נפשו לרדת למטה לבין השאיפה להעפיל כלפי מעלה. פרקי הספר המשתלשלים זה מזה ומשולבים זה בזה מובילים את הלומד בו להכיר את פנים הנפש, את מערכי הכוחות הנלחמים, את יתרונותיהם וחולשותיהם, את דרכי המלחמה ותהפוכותיה.

בגישתו של המחבר למלחמה זו יש כעין פתח של גישה חדשה. המלחמה שבנפש האדם, אינה מלחמה בין 'טוב' ל'רע' (וכמעט שאין הוא משתמש בביטוים אלה, אלא אם כן הוא זקוק לשבר את האוזן על ידי הלבוש הסמאנטי הרגיל), זו מלחמה שבין שני היסודות שבנפש האדם: 'הנפש הבהמית' ו'הנפש האלוקית'. הנפש האלוקית היא חלק הנפש השואף אל האלוקי, בכל דרכי ביטויה, והנפש הבהמית היא חלק הנפש הקשור אל הוויות העולם הזה. ואולם, אין אלה רק חילופי שמות למושגים של טוב ורע, גוף ונפש, כי אם חלוקה דקה ומעודנת יותר. הנפש הבהמית מטבעה איננה רעה. ויתר על כן, מטבעה אין היא נמשכת אל התאוות הגופניות דווקא. הנפש הבהמית יכולה להתעדן ולהשכיל, ולהגיע להישגים גדולים בחיי הרוח – ועם כל זה, להישאר בבהמיותה. הנפש הבהמית משמעה – נפשו של האדם כיצור ביולוגי, כדרגת התפתחות מסוימת במערכת הזאולוגית. ברור, שגם בתחום זה עליון הוא האדם וביכולתו להגיע להישגים גדולים בתחומי המחשבה והרגש, ועם זאת – הוא נשאר בתחומם של בעלי החיים. לעומת זאת, הנפש האלוקית, בשאיפתה אל האלוקי – היא זו שיוצרת את דמות האדם. טבעה של הנפש האלוקית שהיא נכספת להתחבר ולהתבטל באלוקות, ורק בשאיפה זו, במאמץ המתמיד של הנפש האלוקית לשכוח את עצמה ואת צרכיה ולהזדהות עם האור האלוקי – קונה לו האדם את זהותו האמיתית – כאדם.

מתוך הגדרה זו של המאבק הפנימי שבנפש, עולה גם פתרון מתאים. אין זו מלחמת השמד, שבה משתדל האדם כביכול לכלות ולהשמיד חלק מתוך נפשו. הנפש הבהמית הרי איננה רעה בעיקרה, ולכן המאבק נגדה הוא בעצם מאבק חינוכי. תפקיד האדם הוא לחנך את הנפש הבהמית, להעלותה לדרגה גבוהה יותר של הכרה והבנה – עד שתהא מסוגלת להגיע לכלל איחוד, במטרות ובשאיפות, עם הנפש האלוקית שבאדם. ובדרך זו להרמוניה מלאה של גוף ונפש, ארציות ועילאיות.