כל זה מוכיח, כי יש קשר עמוק בין האדם לבין האילנות.

הדבר מעורר תמיהה: הלא האדם הוא נזר הבריאה, ואילו האילן הוא מסוג הצומח, הנחות במדרגתו אפילו לעומת סוג החי. למה בוחרת התורה להשוות את האדם דווקא לאילן?!    חייבים אנו לומר, שיש בצומח תכונה עיקרית ומרכזית, בעלת משמעות רבה לאדם, שלכן נמשל לאילן דווקא.

מעלת הצומח

התכונה המייחדת את הצומח היא הדבקות במקור חיותו, הקרקע. גם החי והמדבר מקבלים את מזונם מהאדמה (ואף נוצרו ממנה, כנאמר: "הכול היה מן העפר"), אך הם אינם צריכים להיות קשורים כל הזמן אל שורשם ומקורם ואל אימם-יולדתם. לעומתם, הצומח חייב להיות מחובר תמיד אל הקרקע; אם מנתקים אותו מהאדמה, מקור חיותו, הוא גווע ונובל.

האילנות מבטאים זאת ביתר שאת, שכן הם מתקיימים קיום ממושך וסובלים את כל שינויי העונות של השנה, ועם זאת מניבים פרי שנה אחר שנה (שלא כצמחים עונתיים, הגוועים בתום עונתם). הדבר מראה על הקשר האיתן שלהם עם האדמה, עד שאפילו שינויי העונות אינם פוגמים בהם.

התורה - חיינו

במובן זה דומה האדם לעץ השדה. אף הוא, במהותו האמיתית, אינו יכול להינתק ממקורו. נשמתו זקוקה לקשר המתמיד והרצוף עם מקור חיותה, ובלא זה - חייה אינם חיים. הדבקות במקור החיים - זו תכונת האילן שהאדם צריך לאמץ לעצמו.

מקור החיים של האדם הוא התורה (חכמתה, עצותיה, הנחיותיה וכו'...), כנאמר: "כי הם חיינו". ממנה יהודי שואב את כוחות נפשו להשכיל, להתמודד ולפעול... אלא שסדר החיים הוא, שרק מיעוט מעם-ישראל עוסק בתורה יומם ולילה, ואילו רוב האנשים צריכים (על-פי התורה) לצאת מאוהלה של תורה אל העולם, לחיי הפרנסה, כדי למלא את השליחות האלוקית - "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים".

תחת השפעת התורה

אף-על-פי-כן צריך לזכור, "כי האדם עץ השדה": האילן, אף שהוא מתנשא אל מחוץ לקרקע - הוא מחובר אליה תמיד בשורשיו. כך גם האדם - גם כשהוא עומד בפרק החיים של "לרדוף" (ולהצליח בעסקיו..), עליו להיות קשור לתקופה שבה עסק אך ורק (או הרבה יותר) בתורה.

קשר זה צריך להיות לא כזיכרון בלבד - שפעם, בימי עבר, הוא למד תורה - אלא כחיבור צמוד והדוק עם תקופת הלימודים, עד שהוא מרגיש, שהתורה שלמד אז היא מקור חייו - בהווה. גם הזמנים שהוא קובע עתה לתורה, בבוקר ובערב (אפילו כמה דקות!...), צריכים להשפיע על כל היום, עד שכולו- יימצא תחת השפעת ואווירת התורה.