כאשר מזהים בתענית ובנסיבות שהולידוה ביטוי של אהבה, מבינים כי אין כל סתירה בין הכאב לבין היותו של היום חיובי ונעלה. וכמאמר הנביא: "כי את אשר יאהב השם – יוכיח"
בתאריך העברי עשרה בטבת שיחול השבוע, הוטל על ירושלים המצור שהוביל לחורבן הבית הראשון. יום זה הוא אחד מתוך ארבעה בהם צמים בכל שנה לזכר מאורעות החורבן (האחרים הם שבעה-עשר בתמוז, תשעה באב וג' בתשרי – צום גדליה).
יום תענית נקרא בתנ"ך יום רצון. משמעות השם היא שביום כזה אנחנו רצויים אצל הקדוש-ברוך-הוא יותר מביום רגיל. ההתנתקות שביום זה מההזנה הגשמית, מותירה את הדגש למימד הרוחני באישיותנו, וכך קל לנו יותר להתחבר אל הרצון האלוקי. מין התעלות מצדנו שמעוררת את הקדוש-ברוך-הוא לרצות יותר בנו ובמעשינו.
מאידך גיסא, כל יום כזה הוא יום של כאב. בעשרה בטבת, לדוגמה, אנו כואבים את הטלת המצור שפתח את שרשרת האירועים הקשים שהובילו לחורבן ולגלות עמנו. וכך בכל אחד מצומות החורבן אנו כואבים את המאורעות שאירעו בימים ההם.
לכאורה, אלו הגדרות סותרות. מצד אחד היום כואב וקשה ומצד שני הוא נקרא יום חיובי ונעלה. איך אפשר להתחבר בו זמנית לתחושות מנוגדות זו לזו?
*
בהסתכלות בוחנת מגלים כי אין כאן שום סתירה. כאשר אב מייסר את בנו על מעשה לא טוב, זה נובע מאהבתו אליו. את בן השכן שהיה שותף מלא למעשה הוא לא מייסר – אלא רק אותו, בגלל שדווקא ממנו, מבנו, אכפת לו! וכך בדיוק הקדוש-ברוך-הוא העניש אותנו רק בגלל אהבתו אותנו. העונשים הוטלו עלינו אך ורק בגלל שאכפת לו מאתנו וכל ייעודם הוא לזכך ולרומם אותנו.
כאשר מזהים בתענית ובנסיבות שהולידוה ביטוי של אהבה, מבינים אל נכון כי אמנם הסממנים החיצוניים של היום כואבים, קשים ומייסרים – אך מהותם הפנימית אומרת כל כולה רצון בטובתנו. אין אפוא כל סתירה בין הכאב לבין היותו של היום חיובי ונעלה. וכמאמר הנביא: "כי את אשר יאהב השם – יוכיח".
עומקה של אהבה זו מתגלמת בהבטחה הנבואית, כי לעתיד לבוא יהפכו ארבעה צומות החורבן לימי חג ומועד. לאחר שהסממנים החיצוניים של היום – הכאב והקושי – ממצים את תפקידם ומביאים את הבנים לשיפור המצופה מהם, יכולה האהבה העצורה של האב להתפרץ ולהתגלות, ואהבה גלויה היא העילה הטובה ביותר לחג ולשמחה. זה בדיוק מה שיקרה בימים אלה בעידן הגאולה האמיתית והשלמה.
*
2436 שנים חלפו מאז שהוטל המצור על ירושלים. 2436 פעמים חווה עם ישראל את הכאב והיגון של עשרה בטבת, ועמו התעלה והזדכך. כעת כבר הגענו לשלב הסיום. על פי הכרזתו הנבואית של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, הגענו כבר לשלב בו עומד היום להפוך לחג מוצהר.
אמנם כל עוד לא נגאלנו בפועל ממש, אנו עדיין מצווים לצום ולנהוג במנהגי אבלות – אך מכל מקום, ההרגשה כבר שונה. העובדה שאנו כה קרובים אל הגאולה השלמה, דוחקת במובן מסוים את תחושת הכאב והיגון של הצום ומפנה יותר מקום לתחושת רוממות – התחושה שביום כזה אנו רצויים ואהובים במיוחד לפני הקדוש-ברוך-הוא.
אם חס וחלילה תתעכב הגאולה השלמה בעוד מספר ימים, יידרש מאתנו להתענות ביום שישי הבא עלינו לטובה, בו יחול עשרה בטבת. יהיה עלינו להיכנס אל השבת מתוך תענית שמעניקה תחושה פנימית של אהבה ורצון אלוקיים. אך ככל שנוקף הזמן עלינו להיות יותר ויותר חדורים באמונה ובביטחון כי הפעם נזכה כבר לתמורה הגדולה, שתהפוך את היום לחג של ממש. חג, שעל פי תורת הקבלה והחסידות יהיה נשגב עוד יותר מאשר החגים המפורשים בתורה.
