לצורך הסיפור נקרא להם משפחת שפיצר. הם גרים בפלורידה. עשר שנים המתינו שפיצר מאז נישואיהם כדי לזכות בילדים. כאשר זה הגיע, הם הפכו בבת אחת להורים לחמישה! נולדה להם חמישייה.
 
אם לפני הלידה חיו בני הזוג בצניעות יתרה, מחוסר אמצעים – הרי שעם היותם למשפחה בת שבע נפשות, הם הפכו למשפחה נזקקת ממש. בשכונתם של שפיצר התגוררה קשישה אמידה בשם גברת גורדון. לאוזניה הגיעה שמעה של המשפחה קשת היום והיא החליטה להירתם לעזרתם ותמכה בהם בסכומי כסף גבוהים. 
 
יום אחד הגיעה גברת גורדון לביקור בבית היולדת. היא חפצה לראות מקרוב למי היא עוזרת. כאשר פתחה את הדלת ונכנסה, נתקלו עיניה בתמונה שהייתה תלויה על הקיר. באותו רגע נפלה מעולפת על הרצפה! אמבולנס הריץ אותה לבית רפואה.
 
היולדת הצעירה, שקיבלה מגברת גורדון כל כך הרבה סיוע, נסעה למחרת לבקרה. היא ממש לא הבינה מה כל כך ריגש את הגברת בתמונתה של אמה.
 
גברת גורדון התרגשה מאוד למראה המבקרת. התרגשותה גברה עוד יותר כאשר נודעה כי היא בתה של האישה שראתה בתמונה. "אני חייבת לאמך את חיי", אמרה והחלה לגולל את סיפורה.
 
"במלחמת העולם השנייה הייתי כלואה במחנה הריכוז ברגן-בלאזן. היינו מאוגדות קבוצה קטנה של בנות בגילאים 14-16, שלמרות החיים במעמקי הגיהינום הייתה בנו נחישות לקיים מה שיותר מצוות. 
 
"היה זה כמה ימים לפני חג החנוכה. אגרנו את המנות היומיות הקטנטנות של המרגרינה, כדי להשתמש בהן במקום שמן להדלקה. פרמנו מעט חוטים משולי הבגדים והכנו מהם פתילות. כעת, חסרו לנו כלי קיבול בהם נוכל להניח את המרגרינה והפתילות.
 
"הבחירה המעשית ביותר למטרה כזו הייתה קליפות תפוחי-אדמה. אבל גם כדי להשיג 'כלים' כאלה נדרשנו לתעוזה ותושייה. היה עלינו להצליח לחמוק מצריף השינה אל המטבח ולגנוב תפוחי-אדמה.
 
"בבדיקה בלשית גילינו כי במשך היממה ישנן חמש דקות בלבד בהן לא עומד שומר ליד המטבח: מחצות הלילה עד חצות וחמש דקות. חמש בנות החליטו לשים נפשן בכפן ולנסות להשיג את תפוחי האדמה הנכספים. ביניהן אני.
 
"לרוע מזלנו נתפסנו. השומר שגילה אותנו, רשם את שמותינו ואת מספרינו ופסק כי מחר נוצא להורג בתלייה במעמד כל תושבות המחנה. למען יראו וייראו. 
 
"במחנה הייתה בחורה יהודייה אחת שלא התגוררה עם כולן בצריפים. היא הייתה בחורה מוכשרת ששלטה בכמה שפות, והגרמנים הועידו לה תפקיד מיוחד: להאזין לדיווחי חדשות בתחנות זרות ולתרגמן עבור המפקדים. למטרה זו קיבלה ביתן נפרד למגורים וזכתה לפריבילגיות מיוחדות.
 
"במוחנו עלה רעיון לנסות להיעזר בה. אולי תואיל להשתמש בקשריה ולנסות להעביר מעלינו את רוע הגזרה. 
 
"שבנו והתגנבנו באישון לילה מהצריף והגענו עד הביתן של אותה בחורה. הביתן היה חשוך, אולם שירה חרישית הובילה אותנו אל חורשה סמוכה לביתן. להפתעתנו, ראינו אותה עומדת שם, מדליקה נר חנוכה ושרה "מעוז צור". המראה היהודי עודד אותנו. ניגשנו אל הבחורה והתחננו בפניה על חיינו. אולם היא לא רצתה להקשיב לנו. היא גערה בנו וגירשה אותנו מהמקום...
 
"למחרת, בצהרי יום ראשון של חנוכה, התאספו כל אסירות המחנה בכיכר, כדי לצפות בהוצאה להורג של חמש הבנות הצעירות. המתח והחרדה היו בשיאם. כל אחת מחמשתנו עמדה על כסא וסביב צווארה נכרך חבל תלייה. עם בוא המפקד, הכריזו את שמותנו, 'הפושעות שניסו לגנוב תפוחי אדמה'. התליינים המתינו להוראה לבעוט בכיסאות עליהן עמדנו וכך לשלחנו לעולם שכולו טוב.
 
"פתאום קרבה הבחורה המתרגמת, ניגשה למפקד ולחשה משהו באוזנו. ידיה נעו לכל עבר וניכר עליה כי היא נרגשת מאוד. המפקד נראה עצבני ולא מרוצה מדבריה. מכל מקום, הוא הורה להסיר את חבלי התלייה מצווארינו ופקד עלינו להסתלק".
 
גברת גורדון נשמה עמוקות ומחתה את הדמעות מלחייה. "זמן קצר לאחר נס חנוכה הפרטי שלנו, השתחררו כל עצירות ברגן-בלאזן. המלחמה נגמרה, מבלי שאספיק להודות למצילת חיי. דמותה מלווה אותי כל העת. מעולם לא יכולתי לשכוח אותה. ופתאום גיליתי אותה – על קיר ביתכם"...
 
כעת, הגיעה תורה של היולדת הצעירה להתרגש. היה לה מה להשלים על הסיפור:
 
"לילה לפני שילדתי, הופיעה אמי בחלום ואמרה לי באידיש: 'פינף פאר פינף' (חמש עבור חמש). שאלתי אותה: 'אימא, למה כוונתך?'. לא נעניתי.
 
"למחרת ילדתי חמישייה. שיערתי שאמי התכוונה לכך. אולם לא ידעתי תמורת איזה חמש קיבלתי את החמישייה. עכשיו אני יודעת"...